"וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן־אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא־לוֹ בִנְיָמִין".
רחל אמנו מכניסה את כל כאבה בשמו של בנה הנולד לה, בן אוני – בן צערי. בן שנולד מתוך רגעי צער של לידה קשה, ושמבטא את צערה על כל השנים שחלפו ללא ילדים.
אבל רחל אמנו חווה כאן לא רק את צערה הפרטי כאשה עקרה, וכאשה המקשה ללדת, היא חווה את צערה כאמא שלנו. אמא של בנים שלאורך דורות היא יודעת שעוד יחוו כאבים וקשיים, ועל כך היא מצטערת: בן אוני – בן צערי.
גם יעקב אבינו, כמו רחל, מרגיש כאן לא רק אבא פרטי לבנו הנולד לו, אלא אבא לבני בניו שעוד יהיו. גם הוא רואה רחוק, לדורות, את מצבם של בניו. אבל יעקב בוחר שם אחר. שם שמביא איתו הרגשה אחרת, שנושבת ממנו רוח אחרת.
"אבל אביו קרא לו בנימין על שם ארץ ישראל, היינו שיעקב אמר שגם עתה צריכין לקרותו בנימין על שם ארץ ישראל, שהוא בחינת שמחה" (ר' נתן, מתוך ליקוטי הלכות).
אמנם רחל רואה רחוק, אבל יעקב רואה יותר רחוק.
יעקב רואה את התיקון שאחרי הקושי. הוא רואה את המנוחה שאחרי הטלטלה.
ימין, כינוי לארץ ישראל, למקום השלם שאליו מגיעים בסוף, אחרי הגלות, בסוף הדרך.
רחל נשארת בדרך, כואבת עם בניה את הדרך, בוכה איתם, מתפללת עליהם. וכמה חום ואהבה מקבלים בניה מהאמא המסורה שנמצאת איתם בדרך.
רחל מעניקה את החיבוק לו זקוקים בניה בדרך, ויעקב מעניק להם את התקווה.
יעקב מחזיק בעוצמת האור שיתגלה בסוף. בן ימין. הוא מחזיק בו חזק, קורא לו בשם, כדי שנזכור, כדי שיעשה רושם בחיינו כעת.
"ויזרח לו השמש" – לרפאותו מצליעתו, ואמרו רז"ל שהאיר לו אור השמש שיאיר לעתיד, כמו שכתוב: וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא" (ר' נתן, מתוך ליקוטי הלכות).
אותו אור שיעקב אבינו מחזיק בו, מתחבר לאור הגדול שעתיד לבוא, והוא זה שמרפא אותו מצליעתו. והוא גם זה שירפא את בני בניו בשעה שילמדו להמשיך את דרכו של אביהם, ולהדליק נר קטן בימים חשוכים.
