ההכנות לפסח השנה היו הכי עצובות שהכרתי. כולנו ניקינו בשקט בלי האווירה המקפיצה ובלי המוסיקה שבדרך כלל נוכחת בבית.

בשנים האחרונות היינו תולים מלא פתקים על החלון הגדול בסלון וממלאים אותו במשימות שצריך לעשות לקראת הפסח. הרמקולים הופעלו ואנחנו היינו עושים במרץ את המשימות ונהנים לתלוש את הפתק שעליו כתובה המשימה, והכי מבסוטים בעולם לראות איך כמות הפתקים הולכת ופוחתת. מדי פעם עושים קצת השפרצות, שלא יהיה יבש, והולכים לארגז שהיה מונח ליד הדלת, שם חיכו כל החטיפים והממתקים שהיה צריך "לחסל" לפני פסח. אם היינו מתקתקים את הכל והחלון נשאר ריק מפתקים, היינו יוצאים לטיול של יומיים וזה היה פשוט אדיר.

אבל השנה, אין אוויר, ואין אווירה. סבתא מרים, אהובת ליבנו, נפטרה יומיים אחרי פורים. סבא התקשר לאמא בבוקר ואמר שסבתא לא מתעוררת, ושהיא לא נראית טוב ושתבוא מהר. מיד אחר כך קיבלנו את הבשורה שהיא לא איתנו עוד, ואיתה הלכו ריחות של תבשילים שלא יהיו עוד בתבל ודיבורים חכמים שיוצאים מהלב שיותר לא נשמע.

כן, כן, אני יודעת את מה שכולם אומרים, שהיא הייתה מבוגרת ונפטרה בשיבה טובה, ב"ה, וזכתה לראות משפחת לתפארת, והכל נכון, ברור, ובכל זאת עצוב לנו. עצוב לי. סבתא הייתה כל כך משמעותית בחיים שלי. היא לימדה אותי המון דברים. להכין מעמולים פריכים, עוגת סולת רכה ונימוחה, היא ידעה להוריד כל כתם שרק תחלמו עליו מהבגדים. כשחברות שלי היו אומרות לי לזרוק את החולצה כי אין סיכוי שהצבע שנמרח עליו יירד, תמיד עניתי: "יש לי קוסמת, אתן תראו איך החולצה תיראה חדשה אחרי שהיא תטפל בה". הן היו בהלם לגלות כשהגעתי עם החולצה בלי שום נקודה עליה. קוסמת אמיתית, אני אומרת לכם.

העצות לחיים שהיא נתנה לי מלוות אותי בכל מקום. איך להפוך כעס לעשייה, איך להיות תמיד עם המבט למי שנמצא מסביבי. סבתא בחיים לא הייתה מתיישבת לשולחן עד שראתה שכולם יושבים והצלחת שלהם מלאה. כשהייתי ישנה אצלה ויוצאת ממנה ללימודים, היא הייתה מכינה לי שתי קופסאות של אוכל, אחת בשבילי, ואחת כדי שאמצא למי אין אוכל מהבית ויהיה לי בשלוף כדי לתת.

אבל מכל הדברים שסבתא חסרה לי בהם מאוד מאוד, אף אחד מאיתנו לא ידע מה נעשה בליל הסדר בלי החרוסת שלה. יש משפחות שקונות צנצנת חרוסת מוכנה, שמים אותה בקערה כדי לצאת ידי חובה וזהו. הרבה מהחברות שלי לא נוגעות בחרוסת, כי בואו נודה על האמת, היא לא זכתה במראה הכי מפתה שיש… אבל אצלנו חרוסת הייתה עניין גדול. סבתא הייתה מכינה את החרוסת הכי טעימה בעולם. אף פעם לא טעמתי חרוסת אחרת ואני גם לא מעזה. סבתא הכינה כמות אדירה של חרוסת כדי לחלק לכל בני המשפחה והשכנים שהיו מבקשים. אם היינו עושים סדר עם סבתא לילי וסבא אהרן, ההורים של אבא, היה ברור שאת החרוסת אנחנו מביאים איתנו… זה בנוהל. והשנה, השנה לא תהיה לנו חרוסת של סבתא מרים, ואין ברירה, אנחנו צריכים לנסות להכין בעצמנו.

ביקשנו מסבא שיגיד לנו מה סבתא שמה בחרוסת והוא אמר בפשטות: תמרים, יין, קצת אגוזים ושקדים, מעט קינמון ומעט ממש ציפורן. אמא ניסתה להכין ויצא מזעזע. (סליחה אמא. אבל נכון? גם את הסכמת איתנו…) לא דומה בכלל לטעם של החרוסת של סבתא. אחר כך היה לנו רעיון להשתמש בכלים של סבתא ממש, אז הלכנו אל המטבח שלה והשתמשנו בקערה שלה, בכף שלה, ועדיין זה היה תפל ולא מזמין עוד חצי ביס. זה לא היה זה. סבא שעזר לנו במטבח, התנצל שהוא לא יכול לעזור. "אף פעם היא לא הכינה את החרוסת לידי, אני רק הייתי מגיע מהמכולת עם המצרכים ומניח במטבח, וכשהייתי חוזר מהתפילה הצנצנות כבר היו מסודרות במקרר מוכנות ומזומנות. כל דבר שהיא נגעה בו, הפך לזהב, איזו אשת חיל הייתה לי…"

שלושה ימים לפני ליל הסדר אמא כבר התייאשה וקנתה צנצנת של חרוסת מוכנה מאיזו חברה כאילו נחשבת, בוטיק כזו. אנחנו שמנו אותה עמוק במקרר כדי לא לפגוש בה. היא יותר מדי הדגישה את החיסרון הצורב.

בשעת צהריים חמימה, בעת שניקיתי את החלון הגדול בסלון, ההוא של הפתקים, והסרתי שאריות עיקשות של דבק ממנו, הדלת נפתחה לרווחה. "הפתעהההה" היא צעקה מתגלגלת מצחוק, הניחה את המזוודה שלה ופתחה ידיים לצדדים לכל החיבוקים שיבואו. "אמאלה! כרמל, אני בשוק, באמת הפתעה, לא סיפרת כלום!"

כרמל זו אחותי שעושה שירות לאומי בניו ג'רזי הרחוקה. היא לא הייתה אמורה להגיע לפסח, רק בחופש הגדול. ההגעה שלה פתאום באמצע החיים הדהימה את כולנו, אחד אחרי השני חיבוקים ועוד חיבוקים. אמא פרצה בבכי וכרמל אחריה. אחרי שכרמל מזגה לה כוס מים והתיישבה, ואנחנו כבר עיכלנו את היותה, הדבר הראשון שהיא אמרה זה: "אתם לא מבינים איזה סרטון מצאתי אצלי. אחרי שלא השתתפתי בהלוויה של סבתא מרים ובכיתי את נשמתי בדירה, כשאני מנסה לצפות בשידור הישיר הלא מאוד מוצלח שהייתם מקסימים וארגנתם לי, התחלתי לחפש אצלי בפלאפון תמונות של סבתא כדי להראות לחברות ולתלמידים שלי בבית הספר. שבוע לא תפקדתי, ורציתי להסביר להם מי היא הייתה ומה היא הייתה בשבילי.

"פתאום מצאתי סרטון שצילמתי בשנה שעברה. עזרתי לסבתא להוציא את הכלים של פסח, ואמרתי לה שאני לא אהיה בשנה הבאה בפסח בבית, אלא רחוק מכאן, ושאני חייבת את המתכון שלה לחרוסת, כי איך אוכל לצאת ידי חובת חרוסת אם לא בשלה… אז היא אמרה לי: "כרמלה, בואי נכין ביחד". שאלתי את סבתא אם היא מרשה שאני אצלם אותה תוך כדי ההכנה, כי אני שתי ידיים שמאליות, צריכה להבין בדיוק מה לעשות, לא בערך… וסבתא זרמה איתי. הנה תראו".

כרמל הפעילה את הסרטון והדמעות עמדו לכולנו בעיניים. כל בלוטות הגעגוע השפריצו געגועים לכל הגוף. סבתא מרים האהובה, במטפחת עם העלים החומים והסינר עם המשבצות, במטבח שלה עם הסירים המהבילים. וסבתא אומרת לכרמל הצלמת: "תדעי לך, נשמה שלי, חרוסת זה תפילות. חרוסת זה להפוך מר למתוק. הרי חרוסת היא כדי שנזכור את הטיט שהיה במצרים. עכשיו בשביל מה לזכור טיט, כפרה עלייך, חשבת על זה? כבר יש לנו מרור, לא מספיק? לא, לא מספיק. כי המרור, היה מרור ויישאר מרור. אבל הטיט שהמצרים רצו לעשות לנו איתו חיים קשים, שנעבוד בפרך, בסוף ממנו יצאה גאולה, אם לא היינו במצרים בתוך המצב הקשה הזה, בעבדות, בביזיון, לא הייתה לנו ישועה. אז אנחנו לוקחים את הטיט של המצרים, יימח שמם, והופכים אותו למשהו מתוק, למשהו עם טעם טוב, של גאולה!

"לכן שמים הרבה תמר בחרוסת. תם מר. היה מר ועכשיו מתפללים שלא יהיה יותר. ואני השם שלי מרים, את יודעת, ואני כל החיים שלי רק רוצה להפוך מר למתוק. ואיך הופכים מר למתוק? מתפללים. ועוד מתפללים. עכשיו תראי, אהובה שלי, קודם לוקחים את התמרים, בודקים טוב טוב שאין חס וחלילה תולעים, ומתפללים".

סבתא עצמה עיניים והתחילה ללחוש מילים. את חלקן הבנו ואת חלקן לא. היא התפללה על החיילים, ועל המפקדים, ועל הצבא, ועל הממשלה, ועל החולים, ועל מי שמבקשת פרי בטן, ועל דוידי שלנו הפצוע שמשתקם בימים אלה. היא התפללה על החטופים ודמעותיה זלגו על לחייה. היא הכינה דף וקראה מתוכו שמות, וכשלא הבינה שם אחד פנתה אל כרמל ושאלה אותה מה כתוב. היא רצתה לדייק בכל שם ושם וקראה לאט ובכוונה. היינו מוקסמים מהמראה הזה.

סבתא המשיכה: "עכשיו אני מוזגת את היין, אבל לפני זה מתפללת על כל מי שנמצא לבד ורוצה להתחתן, להקים בית, שה' ישלח לו מהר מהר את הזיווג שלו. ענבי הגפן בענבי הגפן". לרננה זה היה קשה מדי לשמוע איך סבתא מתפללת עליה, והיא הלכה לחדר שלה ואספה חבילת טישו בדרך. סבתא ורננה היו ממש קרובות, היא הייתה מספרת לה על כל עשרות הדייטים שלה בדיוק מה היה, והייתה מתייעצת אם כדאי להמשיך או לא. הדבר הראשון שיצא מהפה של רננה כשהודיעו לנו על סבתא זה: "אני לא מאמינה שהיא לא תהיה בחתונה שלי, החלום שלי היה לרקוד איתה".

סבתא המשיכה בסרטון והתפללה על רננה ועל שאר הנכדים שלה, ועל הנכדים של החברות שלה, ובירכה ושרה "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה". ואז החלה לברך את כל מי שקשה לו כמו אגוז שיהיה לו קל, בפרנסה, בחיים, בכל התחומים, ורק אחר כך שמה את האגוזים. היא בירכה את מי שצריך הצלחה בלימודים, להתקדם בעבודה ולפרוח כמו שקדייה, ואז הוסיפה את השקדים. כשהיא שמה את הקינמון והציפורן הריחניים היא התפללה על הנשמות של כל הרחוקים, שגם מי שרחוק עכשיו, יחזור בתשובה שלימה. היא מלמלה כמה שמות בשקט וידענו על מי היא מתפללת במיוחד.

כרמל כיבתה את הסרטון, ולבקשתנו שלחה אותו בקבוצה כדי שנוכל לצפות בו שוב ושוב. היא לקחה את המזוודה הגדולה שלה והתחילה לנוע איתה אל החדר שלה.

"רגע", פתאום יצאה לי איזו קריאה חזקה מהגרון. "יש לי רעיון, אני מכריזה בזאת על "מבצע סבתא". מחר כולם צריכים להתייצב בבית של סבא וסבתא בשעה 16:00 אחר הצהריים. איש בל ייעדר. גילינו את הסוד לטעם המיוחד בחרוסת של סבתא. אנחנו הולכים להכין חרוסת של תפילות".

התאספנו למחרת כולנו במטבח הקטן והמתוק, שבין ארונותיו וכליו צפונים רגעים של קסם ואור, ארבעה קירות שיצאו מהם מעדני עולם וחיוכים, והתחלנו בהכנת החרוסת. כל מרכיב נכנס לקערה רק לאחר שהתפללנו, ביקשנו, הזכרנו והפצרנו. הגענו עם רשימות של שמות, כמו כלה שיושבת על כסאה. הרגשנו שסבתא איתנו, באמת, ביקשנו ממנה שתתפלל עלינו למעלה, ואנחנו נתפלל מלמטה, וככה ניפגש באמצע. איזו שנה קשה הייתה לנו, חייבים להפוך מר למתוק. ויש גם מתוק, הרבה, אנחנו פשוט רוצים עוד.

אחרי הערבוב האחרון של אמא, כל אחד לקח כפית פעמית קטנה, כמו בטעימות של הגלידריות. אחרי שכולם טעמו, הייתה תמימות דעים. זה לא טעים כמו של סבתא, אבל זה הכי קרוב שיכול להיות. וואלה נחמד! מילאנו צנצנות ולקחנו הביתה. הרגשנו שסבתא ממש גאה בנו. הרגשנו שכל צנצנת היא עולם ומלואו.

ליל הסדר היה שמח ועוצמתי, המון שירים והפתעות לילדים, סיפורים, חוויות, אפיקומן והלל עד לשמיים, אבל גם חסר ומלא בזיכרונות על סבתא.

כשקמנו בבוקר, גילינו צנצנת חרוסת ריקה במרכז השולחן, ממש ליד הכוס של אליהו הנביא. אנחנו בטוחים שהכנסנו אותה למקרר. איזה מוזר… אני חושבת שיש מצב שגם אליהו רצה מהחרוסת של התפילות, לפני שהוא עובר בבתיהם של ישראל. בין הכיסאות הריקים והמיטות החסרות, בין האבות הנעדרים והבעלים הרחוקים. יש הרבה מר להפוך למתוק. בהצלחה אליהו הנביא. בשורות טובות איתך תביא.