שמחת תורה הוא חג מיוחד ומעניין מאוד. נתחיל בכך שהוא כלל לא מוזכר בתורה. הוא נקרא רק "שמיני עצרת", שמיני לחג הסוכות שהסתיים, ובו הקדוש ברוך הוא מבקש מאוהבו – כך מספרת הגמרא – "עשה לי סעודה קטנה, כדי שאהנה ממך". אולי מין 'אפטר פארטי' כזה. אחרי שהזמנו את העמים האחרים, הקרבנו את 70 פרי החג כנגד האומות, עכשיו אומר ה': בואו נישאר רק אתם ואני ביחד.

נשמע יפה ומרגש, אבל האם בשביל זה נקבע חג שלם? הרי שמיני עצרת הוא ממש חג בפני עצמו. אין כבר סוכה, מברכים "שהחיינו" בקידוש בערב, ויש לו תפילות מיוחדות משלו. זה נשמע כמו יום שיש בו עוצמה ועניין מיוחדים, אבל התורה לא מסבירה מה התוכן של היום. אין בו אף מצווה מעשית כמו בשאר החגים – שופר, אכילת מצה, משלוח מנות… יש סעודות ותפילות כמו בבסיס של כל חג, וזהו. אז מה העניין?

כיום כולם קוראים לחג הזה 'שמחת תורה'. אני לא חושבת ששמעתי פעם מישהו שאומר "אני נוסע בשמיני עצרת להורים"… מי שחיבר חזרה את עם ישראל אל התורה, אחרי חורבן בית ראשון, היה עזרא הסופר. בין שאר הדברים הגדולים שעשה, הוא תיקן תקנה לקריאה בתורה בכל מנחת שבת, שני וחמישי. כיום, אנחנו מסיימים את כל התורה בכל שנה בזכות התקנה הזו, ובתקופת הגאונים, לפני 1300 שנים, קבעו שסיום התורה יהיה בשמיני עצרת.

נשים לב: זו לא שמחה על קבלת התורה, בשביל זה יש לנו את חג השבועות; השמחה היא בכך שיש לנו תורה, על השייכות שלנו לתורה. שמחה של "אתה בחרתנו… אהבת אותנו", ונתת לנו את הדבר היקר ביותר לך. בשמחת תורה אנחנו אומרים בתפילה: "שמיני עצרת החג הזה" – לא זמן חירותנו, לא זמן מתן תורתנו של שבועות, לא זמן שמחתנו של סוכות, אלא פשוט חג! עצירה, התייחדות עם ה' שביקש "סעודה קטנה" שבאה אולי לומר: בואו נשמח בעצם הקשר, בבחירה שלי בכם ובאפשרות שלכם לבטא את הקשר על ידי התורה והמצוות. אולי זה כמו אמא שבאה לבן שלה ואומרת "אוי, אתה מותק!" תוך כדי חיבוק חם. לא אחרי הלידה, לא ביום הולדת, פשוט מביעה את השמחה שבקשר.

אם נשים לב לפיוטים של שמחת תורה, נראה שהם מפארים את ה', את התורה ואת עם ישראל. אלה פיוטים עם שורות קצרות וקליטות יחסית, בשונה מפיוטי החגים הקודמים שהיו 'כבדים' יותר, מלאי סיפורים ורמזים. בשמחת תורה אנחנו פחות 'מתפלפלים', אלא חוזרים לעצם הקשר.
אפשר לראות איך בחג הזה הרבה אנשים שותפים. גם אלה שבאים לבית הכנסת, וגם אלה שעומדים בחוץ או יורדים מהמרפסת לתת נשיקה לספר התורה.

ר' שלמה קרליבך, בלשון המקסימה שלו, אומר: "חברים, יש שני ימים שאיני לומד בהם (תורה): תשעה באב ושמחת תורה. בתשעה באב אני כל כך שבור, עד שאיני יכול ללמוד. ובשמחת תורה אני שמח ורוקד ומבטיח שאלמד". בשמחת תורה אנחנו מתרכזים לרגע בקשר עצמו. לא בלדבר עליו, לא בללמוד או לחקור אותו. גם התפריט בדרך כלל פשוט יותר: אחרי שהשקענו בסימני ראש השנה, בבשרים ועוגות מיוחדות, עכשיו הלב שלנו מלא שמחה ו"סעודה קטנה" מספיקה. אנחנו שמחים בזכות הגדולה שלנו להיות חלק מהעם שנבחר וקיבל תורה מה' בורא ומחיה העולם!

לפני שנתיים, כשפרצה המלחמה בחג, היה קשה להמשיך ולשמוח עם השמועות שהגיעו לאט לאט על גודל הזוועות. גם בשנה שעברה הרבה שאלו: איך נגיע אל החג ואנו בעיצומה של מלחמה קשה וכואבת? איך נשמח? גם השנה השאלה קמה ועולה, כששמחת תורה מתקרב וקשיי המלחמה עוד איתנו…

זה באמת דבר פלא אצלנו, היהודים. החיים שלנו לא מכוונים אותנו לשקוע ולדעוך. יש מקום לאבל, לצער וכאב, הם חלק מאיתנו, אבל הם צועדים איתנו בכיוון של המשך החיים. בחג אנחנו קוראים את הפרשה האחרונה בתורה "וזאת הברכה", ותכף ומיד ממשיכים להתחלה: "בראשית ברא…" זוהי תנועה שהולכת בתוך הזמנים המשתנים, בתוך המאורעות שבאים עלינו, הטובים והרעים. התורה שלנו כל כך גדולה, שהיא כוללת גם את החלקים הקשים שבמציאות. התורה הולכת, מתפתחת ומתקדמת יחד איתנו. תורת נצח של עם הנצח.

אני זוכרת איך ר' משה שפירא זצ"ל, ראש מדרשת 'שובה' בה למדתי, הסביר לנו פעם מהו 'נצח'. הוא כתב על הלוח: עבר־הווה־עתיד. הוא הסביר שאנו חיים בממד אחד, ההווה. לפעמים אנו מחברים על ידי הזיכרון את ההווה לעבר, או על ידי התפילה את ההווה לעתיד. אך הקדוש ברוך הוא לא מוגבל כמונו, אלא הוא נצחי. כדי להמחיש לנו זאת, מתח ר' משה קווים מעל כל אחת מהמילים: עבר, הווה ועתיד, וחיבר אותם למעלה בנקודה אחת ואמר: זה נצח! עבר, הווה ועתיד כשהם יחד!

זה דבר שקשה לנו להבין, כי נבראנו בעלי גבול. יש לנו גבולות בזמן, גבולות במקום, בשכל, ביכולות שלנו, בשנות חיינו, ובעצם בהכל. כמה טוב שהקב"ה נתן לנו תורה, דרכה אנחנו יכולים להיקשר אל הנצח. לחבר את ההווה לעבר ולעתיד. באמת, בטבע האנושי בלבד היה קשה עד בלתי אפשרי להתרומם מתוך האסונות שהמלחמה הביאה עלינו. אך כשאנו יודעים שיש לנו אמת גדולה, תורה שהמקור שלה משמיים, יש לנו במה להיאחז, יש לנו על מה להישען ולהאמין שיש אלוקים אחד גדול מעל המציאות שלנו.

ולא, אלה לא מילים גדולות ורחוקות. הורים של הרוגים או חטופים שמזכירים לנו להילחם בעוז ולא להיחלש, אחוזים בנצח. אלמנות ואלמנים שנישאים שוב, נאחזים בנצח. יהודים שבתוך ליבם יש כאב גדול והם רוקדים עם התורה, נאחזים בנצח! מבט גבוה כזה ילך וירומם אותנו בעזרת ה' גם לנצח שהוא ניצחון. אמן אמן!