תקיעת השופר של ראש השנה מטלטלת. מעוררת אותנו משינה עמוקה שהנשמה שלנו ישנה. תקיעה שהיא דפיקה על דלתות ליבנו.
"קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי, רַעְיָתִי, יוֹנָתִי, תַמָּתִי". כמה אהבה יש בדפיקה הזו של השופר.
ראש השנה הוא זמן שצריך לדפוק, לנקוש, לטלטל, לזעזע. "אִם יִתָּקַ֤ע שׁוֹפָר֙ בְּעִ֔יר וְעָ֖ם לֹ֣א יֶחֱרָ֑דוּ". חרדת הלב.
אבל כשיום כיפור מגיע, דממה יורדת לעולם. לא קולות של זעזוע, לא קולות חרדה.
שקט עמוק, מלווה ניגוני לב, מעורר ברוך את הנשמה. מעורר בתחינה.
"אָנָּא כַנָּה, עוּרִי נָא, הִתְעוֹרְרִי נָא,
עִמְדִי נָא, הִתְיַצְּבִי נָא, קוּמִי נָא, חַלִּי נָא,
בְּעַד הַנֶּפֶשׁ חֲנִּי נָא, פְּנֵי דַּר עֶלְיוֹן".
אומרים חז"ל, שאם בראש השנה בא קול השופר לערבב את השטן, הרי שביום כיפור אין ערבוב, אין בלגאן, אין קולות מלחמה. נחת רוח יורדת לעולם.
יכולות לעבור בכל אדם שני סוגי התעוררויות. יש את הקולת החזקים שבאים אלינו לפתע פתאום לעורר אותנו. קולות של מציאות שפתאום קוראת, זועקת, מייללת, מיבבת.
ויש את המצבים שדווקא השקט שעוטף אותנו, מעורר בנו את הנשמה.
יונה הנביא לא מתעורר מקול ה' הקורא לו. הוא גם לא מתעורר מקול הרוח ומקול הסערה הגדולה. הוא הולך לישון. וגם קולו של רב החובל לא מצליח באמת לעוררו.
מה כן מעורר את יונה? השקט שבמעי הדגה. דממת התהום הסובבת אותו.
כשר' נחמן ראה שדברי תורתו לא מספיק מעוררים את שומעיו, הוא התחיל לספר סיפורים.
"הָעוֹלָם אוֹמְרִים שֶׁסִּפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת מְסֻגָּל לְשֵׁנָה, וַאֲנִי אָמַרְתִּי שֶׁעַל יְדֵי סִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת מְעוֹרְרִין בְּנֵי אָדָם מִשְּׁנָתָם".
כשר' נחמן מספר סיפור הוא רוצה לעורר בתוכנו חלק שבלי סיפור לא היה מתעורר. כי לפעמים כשמגיעים לאדם עם מסר מאוד ברור וישר שנאמר בפירוש, כל החושים מתחדדים ועלולים לצאת נגדו.
אבל כשאדם שומע סיפור, משהו בתוכו נח כמו ילד קטן שמקשיב לסיפור, ילד שקולט את הסיפור במעורפל, נים לא נים, נרגע על הסיפור, מניח את הראש על אמא שמספרת, ואז משהו עמוק חודר פנימה, לא דרך החושים הרגילים. חודר עמוק למקומות בנפש הכמוסים מאיתנו.
יום כיפור הוא התנועה הזו בנפש של ילד קטן שהוא כבר עייף, חושיו מעורפלים, והוא שומע סיפור וכמעט נרדם. וגם אנחנו אולי מעט מתערפלים מהצום, מהתפילות הארוכות. ואולי, כמו ילד קטן, גם אנחנו נוכל לשמוע את הסיפור האמיתי שמספרת לנו הנשמה.
