פרח היא סטודנטית למדעי החברה. היא תתחיל את השנה האקדמית באוקטובר, אבל בינתיים, בספטמבר הזה היא שוהה במושבים שנפגעו במלחמה, בגבול הצפון. היא וחבריה התנדבו בשדות סביב, הכשירו מחדש את הגנים לפתיחה לקראת שנת הלימודים יחד עם צוותי החינוך המסורים, וכעת הם מסתובבים בין המקלטים ששופצו בקיץ האחרון. הם מנקים אותם ומארגנים אותם, ורק מייחלים שלא יהיה בהם שימוש יותר.

***

שלומי הוא בחור ישיבה בשנה ה'. הוא עוסק בתורה, כפי יכולתו. הוא עשה את כל המסלול. ת"ת, ישיבה קטנה, ישיבה גבוהה. וזה לא היה לו קל. עכשיו בא-ל-ו-ל הזה, על אף הקושי שלו להתרכז במשך כמה שעות ברצף, הוא קיבל קבלה על עצמו לא לקום להפסקת קפה יותר מפעם אחת במהלך הסדר. אחת היא המשאלה בליבו, אותה הוא מבקש. לשבת בבית ה' כל ימי חייו. שיזכה.

****

דב הוא אב שכול. הבן שלו, דודי, נפל במלחמת יום הכיפורים, בתעלת סואץ. דב יושב יום יום ליד הקבר של דודי, בהר הרצל. הוא מנקה את האבק שלא הספיק להתאסף מאתמול, מסדר את הזרים, ובוהה במילים החרוטות על האבן הקרה. יש לו חשבון ארוך ולא סגור עם אלוקים. אבל כשבשבוע שעבר היו צריכים עשירי למניין בחלקה ליד זו של דודי, הוא שם יד על הראש, ולקול אמירת "יתגדל ויתקדש שמיה רבא", ענה בשפה רפה, "אמן".

***

רעות היא פעילה חברתית. היא גרה בערד, ובזמנה החופשי היא מפקדת על אריזת חבילות מזון לנזקקים. שלוש מאות קופסאות הם סיימו כעת להכין למשפחות מעוטות יכולת לקראת ראש השנה. יש בקופסאות האלו כל מה שצריך לחג ובכלל. קמח, קופסאות שימורים, סוכר, מלח, שמן, פסטה ואורז. אההה, וגם דבש כמובן, שתהיה שנה טובה ומתוקה.

****

שיר היא בעלת קול נדיר. מאז שהתחילה להתחזק, היא החליטה שהיא לא מופיעה בשבת. מעין עולם הבא יום שבת מנוחה. רק דבר אחד היא מבקשת. שלא תשפטו אותה על שהיא שרה לפני קהל מעורב. גם זה אולי יבוא יום אחד. אבל כשהיא שרה בערב סליחות שארגנה העירייה המקומית "אדון הסליחות, בוחן לבבות", עין לא נשארה יבשה.

****

צחי הוא נהג מונית, כבר שלושים שנה על ההגה. יש לו אישה וילדים תודה לא-ל, ודירה. אפילו עם המשכנתא הוא די מסתדר. אבל בלילות הוא לא ישן. כי הבן שלו, כפרה עליו, נמצא שם עמוק בעזה. כבר כמעט שנתיים, עם הפסקות קלות ביותר, הוא בשדה הקרב. כמו אריה הוא נלחם עם חבריו, כמו אריה. כן הוא גאה בו, בטח, ללא ספק. אבל איך יישן? איך לא יפחד?

***

שמעון יושב רכון על גבי שולחן העבודה. הוא מסדר את משקפיו ומעיין בדקדוק במילות הסת"ם היפהפיות שלפניו. שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. הוא אברך שתורתו אומנותו, ומסתפק במועט שבמועט. בשעות הקטנות של הלילה, אחרי סיום ה"סדר", הוא בודק תפילין ומזוזות כדי להכניס עוד כמה פרוטות הביתה, למחיית משפחתו הברוכה. כשהוא מסיים את העיון, בעת גלגול המזוזה אחרי הבדיקה, הוא ממלמל בדבקות: שומר ישראל, שמור שארית ישראל, ואל יאבד שארית ישראל האומרים שמע ישראל. הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. שהמזוזה הזו תגן על בני הבית ועל כלל ישראל כולו.

*****

ניצה היא חברת קיבוץ כבר למעלה מחמישים שנה. הילדים שלה לא רק נטשו את הקיבוץ, הם גם ירדו מהארץ. נמאס להם ממה שהולך פה במדינה. והיא מבינה אותם. גם היא דאגתה עמוק בליבה, וגם על פניה. נראה כי מפעל חייה וחיי חבריה קורס מול העיניים כערמת קלפים. חלומם מתמוסס בלהט המשיחי של קומץ אנשים פנאטיים. אבל היא לא תעזוב את הקיבוץ וגם לא את הארץ. היא נאחזת בתקווה. מחזיקה בה. התקווה גם בשנות האלפיים, שיפה ושונה תהיה השנה.

****

ליורם יש באסטה בשוק. הוא נמצא שם מזריחת החמה ועד צאת הנשמה. אבל הכל בסדר. הוא אוהב את העבודה. את האנשים (חוץ מאלה המעצבנים), את הרעש הבריא של ערב החג, את הריחות וכמובן את הטעמים. הוא אוהב את היכולת לתת לרונה בדיוק מה שהיא רוצה, למה לא? בכיף! שיהיה לה טוב על הלב. העיקר שיש עבודה. שאפשר לקום בבוקר ולפתוח את היום. הרי הוא ידע גם ימים אחרים בשנה האחרונה. בין אזעקות לנפילות, העסק כמעט קרס. אבל הכל טוב, הכל טוב. ויהיה עוד יותר טוב ועוד יותר טוב. הוא בטוח.

****

לינדה היא מה שתקראו 'קפלניסטית'. היא גרה בדירת סטודנטים בתל אביב, עמלה כל השבוע על לימודי התואר ועובדת קשה. אבל בחמישי בלילה, במקום לצאת למסיבה, היא הולכת להפגין. למען החטופים. היא לא יכולה לראות את התמונות שלהם בלי להתחלחל. היא לא מסוגלת לראות את הכאב התהומי והבלתי נתפס בעיני המשפחות. היא לא מבינה, איך כולם ישנים? היא כל כך רוצה לנער את כולם ולזעוק, תתעוררו!!!! לפני שיהיה מאוחר מדי. שעון החול אוזל! עוד שנה תיסגר – ככה??? היא מסרבת להיכנע לאדישות, ולא מוכנה לוותר. עד שכולם יחזרו. כולם.

***

צ'יקו בדרך לסליחות בכותל. הוא מחכה לזה כל השנה עם החברים. הוא אוהד 'הפועל', עף על נרגילות ושש בש, אבל ה'היי' של השנה זה הלילה הזה. צ'יקו יוצא עם הרכב מבית שאן, שם הוא גר, ועולה לירושלים. הוא חונה ליד האצטדיון ולוקח שאטל לעיר העתיקה. הוא לא יחיד כמובן. יש אלפים ורבבות כמוהו. הם מכורים ללילה הזה שמתדלק אותם לחודשים ארוכים עמוק בתוך השנה. מה הוא עשה אתמול בלילה? זה לא משנה. וגם לא מה שעשה לפני חודש. עזבו, הוא כבר התחרט על זה מזמן. הוא יודע שאלוקים הוא אבא טוב, והוא שר לפניו מכל הלב ובכוונה טהורה, "חטאנו לפניך, רחם עלינו".

*****

זהר לא יחזור הביתה לחג. הוא לא ישב עם המשפחה ויערוך את הסימנים. הוא לא יעשה צחוקים וישיר ויקבל ברכה מסבא ונשיקה רטובה מסבתא. הוא יחכה לסימנים אחרים. חשאיים, סודיים, שאי אפשר לפרט. הוא נמצא אי שם באדמת אויב. אם אמא שלו הייתה יודעת איפה הוא… הוא עם זהות מושאלת, בחסות המוסד. מגן על תושבי הארץ, שיוכלו לאכול את סעודת החג בהשקט ובבטח.

****

נגה מביטה סביבה אך מתקשה לעכל. רק שהעצם של הדג לא תיתקע לה בגרון, עם הדמעות שהיא חונקת ומנסה לבלוע שם. זה לא שהיא לא שמחה. היא שמחה שהיא עשתה את הצעד האמיץ הזה ונישאה בשנית. היא הייתה גיבורה, ואחרי שהתאלמנה החליטה להתחיל פרק חדש בחיים. היא בחרה לזנק ראש ושיקרע הים. כן, אפשר לומר שהוא נקרע. הוא אבא טוב לילדים שלה, היא יודעת. אבל היא גם מתגעגעת. מאוד.

****

אדל (או עדן כמו שהיא נקראה לפני התשובה) יושבת עם החברות והילדים, והילדים של החברה עם עוד חברה והילדים שלה, סביב שולחן החג. היין נשפך, התינוקות בוכים והזאטוטים מקפצים. הן מנסות לעשות סדר ולהחזיק את המורל גבוה, לומר מה שצריך ולעשות שמייח. אבל אויש, איזה בלגן. בעלה אצל הצדיק, אך היא לא אצל חמותה. חמותה בקפריסין. קשה לה לבד עם כל הפיצק'לך, אבל היא לא ממורמרת. היא מרגישה מאושרת. איזו זכות. ליבה מתרונן כעל כנפי היונה. היא בציון ובעלה בציון הקדוש, אומנה.

****

רועי התקשר לפני החג כדי לברך את דנה והילדים. הוא בסבב שישי/ שביעי/ שמיני של מילואים. הוא לא בדיוק זוכר איזה מהם, אבל מי סופר? הוא נוסע כעת, בעיצומו של היום הקדוש, בג'יפ, מפטרל, אבל מרגיש למרות זאת התעלות שאין כמוה. הוא כל כך מתפעל מדנה ששחררה אותו שוב, ומהילדים המקסימים שמפרגנים ומנסים לעזור ככל יכולתם. הוא מרגיש זכות בימי הדין האלו ללבוש מדים ולהיות עבד לגוי קדוש. הוא לא רוצה להתבלט בדין, בתוך עמו הוא מעדיף לשבת – להיספג עם משפחתו בקדושת הכלל.

****

מענדי הוא שליח צעיר, עם בית חב"ד מאיר במרכז העיר. הוא מסתובב בראש השנה במשך כחמש שעות, ללא לאות, בין כל הבתים, כדי לוודא שאין אף אחד שלא שמע קול שופר: שושנה ובנה רמי הנכה; ניסים שמרותק למיטת חוליו; לאה האם החד הורית שקשה לה לצאת עם כל הילדים לבית הכנסת; ועדנה שילדה לפני שבוע. בכל תקיעה ותקיעה הוא משווה לנגד עיניו את דמותו של הרבי, ומבקש שיישמע כבר קול שופרו של משיח.

*****

סוניה גרה בברלין. היא מורה בבית ספר היהודי המקומי, ומסורה לעבודתה באופן מעורר השתאות. מידת הזיקה שלה למסורת קלושה, אבל בוער בעצמותיה להחדיר בליבות תלמידיה ותלמידותיה היקרים, זהות יהודית יוקדת. היא ותלמידיה הכינו לפני החג כרטיסי שנה טובה לילדים בשדרות. הם עמלו עם ה-AI לנסח את הברכות בעברית תקנית, והוסיפו ציורים מכל הלב. בראש השנה היא תתפלל בבית הכנסת הספק אורתודוקסי בשכונתה, ותישא תפילה לבורא עולם שעושה שלום במרומיו יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ועל כל העולם כולו.

****

הרב ברגמן הוא משגיח חשוב בישיבת 'נתיבות התורה'. הוא עושה תענית דיבור מראש חודש אלול ועד יום הכיפורים, כדרכם בקודש של בעלי המוסר. גם כל השנה הוא שומר מאד על לשונו, ונזהר משמץ רכילות או אבק לשון הרע. את פיו הוא שומר בקדושה עילאה כדי שיהיה ראוי לשאת תפילה, כשליח הציבור במוסף של הימים הנוראים. הוא יזעק השנה, כפי שלא זעק מאודו. אבינו מלכנו קרע רוע גזר דיננו! הוא יעורר את הציבור הקדוש בקולו, שיחושו שהעולם כולו רוטט כעת. שהכל תלוי בתפילה. שלא יהיו עוד פיגועים, ומחלות קשות, והתקפות טילים מאיראן ומתימן. הוא ישפוך שיח לפני קונו שתתבטל גזירת הגיוס, ובני התורה יוכלו ללמוד, למען שמו, בשקט ובשלווה. הוי, אבינו מלכנו, פתח שערי שמיים לתפילותינו!

****

אגם היא בחורה צעירה שחזרה משבי האויב. על אף שהיא לא למדה באולפנה או בסמינר, היא אחת ממחזירות התשובה הגדולות שבדור. היא בחרה בדרך אמונה, והדביקה באמונתה רבבות מעם ישראל. את ראש השנה האחרון היא עשתה בגיא צלמוות, והשנה תוכל לעמוד בבית הכנסת ולהתפלל כבת חורין, ליד אמה. לפני תקיעת שופר היא תוכל לכוון, בכוונה שקיבלה משמעות כה מטלטלת השנה, ורק היא וחברותיה מבינות את מלוא משמעותן: מן המצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה.

*******

עמירם שוכב ללא ניע במיטה שלו במחלקת שיקום, בתל השומר. התאונה המחרידה שעבר השאירה אותו משותק בכל גופו, והפכה אותו לסיעודי לחלוטין. לא ברור לו מה מטרת חייו כעת. אך נשארה לו יכולת אחת, שלו שמעניקה לו תחושה ברורה של משמעות. על אף הפגיעה המוחית, הוא מסוגל לחשוב ולהתרכז לכמה דקות ביום, לפני שהוא מתעייף וחוזר לישון. את הדקות האלו הוא מייחד למחשבות על החטופים, ונושא תפילה אילמת שיחזרו הביתה לשלום.

****

רויטל היא אמא צעירה, בגבעה נידחת על ספר המדבר. היא מסורה לבעלה ולילדיה, ושמחה בעיקר על הזכות לכתוב עוד פרק בהיסטוריה של עם ישראל. בבוקר של ראש השנה היא תקום לפני הנץ, כמנהג האר"י הקדוש. זו גם תהיה ההזדמנות היחידה שלה להתפלל בטרם יתעוררו מעין, שילה, צורי ובאר. הרי בעלה לא פה, הוא במעצר מנהלי. היא תשב על הסלע, ותתלבש בעפר שהיא ובני ביתה זוכים לחונן. היא תאמר את ברכות השחר לאט, ואחר כך תדבר עם ה' מהלב, כמו שהיא משחנ"שת עם חברה טובה. החמה תעלה מעל הרי מואב, ודמעותיה החופשיות יזלגו בחופשיות ויתמזגו בגווני הזריחה המטורפת שתתגלה מעל ים המלח.

*****

שולה לא תבזבז רגע אחד בימי ראש השנה. היא תקדיש כל רגע פנוי בהם לאמירת תהילים. היא תשלים ספר, ואז עוד אחד כמניין כפ"ר. ואם היא תסיים גם אותו, היא תמשיך עוד קצת, כמה שהיא רק תוכל. היא לא תתפלל רק על עצמה כמובן, אלא גם על הילדים, הנכדים והנינים כן ירבו. היא תתפלל גם על החולים ועל הפצועים, וכמובן גם על החיילים, שישמור אותם ה' ויחזרו לשלום. היא תתפלל גם על השכינה, על הקב"ה שאין לו בית. וגם על הבית שלה ושל הילדים שלה ושל כל עם ישראל, שיהיו בית לה'. שהשכינה תשרה בתוכם, ויהיה לכולם שלום בית אמיתי, ופרנסה בשפע. שהרווקים והרווקות יתחתנו כבר, ושיהיה לכולם נחת מהילדים! אמן.

****

עופר לא ילך לבית הכנסת בראש השנה. הוא הרי לא מאמין באלוקים. ראש השנה יהיה יום ככל הימים, עצוב ואפור וריק. הוא לא צריך לשמוע קול שופר. הוא כבר עקד את האיל שלו. את איל שלו שנפל בלבנון. הוא לא צריך לשמוע קול אנחה, גניחה ויללה. את ביתו, אשתו נטע ממלאת בהם. כל השבוע, כל השנה. הבור השחור פעור תמיד, והם בשארית כוחותיהם רק מחזיקים את עצמם לא ליפול לתהום סופית. עולמם תלוי ועומד מול עיניהם, רגע, רגע, בלי מה.

*****

יונה בא ממשפחה טובה. הוריו דאגו לו, והוא גם למד במוסדות הנכונים. אבל הוא נשר. נפשו הרגישה והמיוסרת לא מצאה ולא מוצאת מנוח. הוא מנסה לברוח, לברוח! רק לא להרגיש את הכאב הנורא הזה. בליל יום הכיפורים הוא כנראה יישאר בכיכר עם החברים, כדי שהם ייתנו כוח אחד לשני. לשרוד את היום הזה. הם יישתו הרבה לפני כניסת היום הקדוש, בתקווה שאולי יעבירו את היום בשינה. העיקר לצום. רק לצום. עיצומו של יום מכפר. את זה הוא חייב, לאבא ואמא. לעצמו.

******

אלונה תישאר בבסיס בכיפור. היא הרי לא צמה, אז למה שלא תיתן לשירא־ל לצאת לרגילה ולהעביר את היום בבית? היא תיקח את היום באיזי, תשחק קלפים ואולי קצת תקרא. היא גם בטח תהיה עייפה, כי לילה קודם, היא וחברותיה ביחידת הכלבנים, ייכנסו למערת המכפלה כדי לעשות בדיקות מדוקדקות בכל החדרים, כולל באולם יצחק. הם יוודאו שאין במקומות האלו 'הפתעות' שאורבות ומסכנות את חייהם של הציבור הקדוש שיבוא לשאת תפילות נרגשות, ביום הקדוש בשנה.

****

חנה תישאר בבית הכנסת כל היום. היא לא תחזור הביתה גם בהפסקה, חבל על הכוחות. ממילא אין אף אחד שמחכה לה שם. אין לה ילדים. היא לא האמינה בשנה שעברה שבימים הנוראים בעוד שנה, שוב תמצא את עצמה כך, באותו מצב. הייתה בטוחה שהשנה תהיה השנה. שתבוא ישועתה. אבל בכל זאת, היא תבוא עם הסדקים והשברים האלו לפני ריבונו של עולם, ותישא תפילה. היא תבוא עם הלב הרעוע והמנופץ ותצפה לישועתה ולישועת כלל ישראל. כן, היא תאסוף את עצמה. על אף הייאוש המאיים להשתלט עליה, היא תשוב ותתפלל. היא תתחזק, על אף שלא נענתה תפילתה. גם השנה, היא תחזור ותתפלל.

****

חיה תישאר בעזרת הנשים ב"יזכור". היא תזכור את נשמת בנה, צבי הצדיק, שמסר את נפשו על קידוש ה', העם והארץ, בשמחת תורה תשפ"ד. היא תזכור את נפשו הזכה והטהורה שעלתה השמיימה בסערה, יחד עם עם אלפי ורבבות נשמות טהורים וקדושים שנספו באותו יום ובכל הדורות. היא תזכור ותתפלל על נשמות בני משפחת סבתה שנספו בשואה, ונשמת הדוד אליהו שנהרג בפיגוע, אך בראש ובראשונה על נשמת צבי, הצדיק הפרטי שלה והגיבור הלאומי של כולם. היא תזכור את ילד שעשועיה, וקולה יינשא ברמה. אך לא רק בבכייה, אלא גם בשירה. בנים שבים לגבולם, והיא חלק מהזכות הזו. שירה על התהליך הזה והנצח הזה.

****

דרור ירקוד בשמחת תורה עם ספר התורה שנכתב לעילוי נשמת שני בניו שנפלו, בהפרש של שנה. הוא אהב את שמחת תורה כילד, אבל לא הקפיד להגיע אליו בכל שנה. אבל השנה הוא יבוא, ובעזרת ה' מעכשיו כל שנה. הוא יחבק את ספר התורה, במקום את הפרחים שלו שנקטפו בטרם עת. ספר התורה נכתב מכספי פרוטה לפרוטה, שמאות יהודים טובים ליקטו על ידי איסוף בקבוקים למחזור. הוא יסובב ויקיף וירקוד עם הקהל הקדוש בבית הכנסת וישיר, תורת ה' תמימה משיבת נפש.

**********

אז מי הצדיק ומי הצודק? מי השבור ומי השלם? מי האהוב ומי האוהב? מי המרים ומי המורם? מי המחזיק ומי המוחזק?

כבקרת רועה עדרו, המעביר צאנו תחת שבטו,

כן תזכור, ותספור ותמנה,

את כל הנקודות הטובות,

בפלח הרימון

של כנסת ישראל.