"רַבָּנָן אָמְרֵי: 'כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ', מְלַמֵּד שֶׁהִשְׁקִיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גַּלְגַּל חַמָּה שֶׁלֹא בְּעוֹנָתָהּ בִּשְׁבִיל לְדַבֵּר עִם יַעֲקֹב אָבִינוּ בְּצִנְעָה. מָשָׁל לְאוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁבָּא אֶצְלוֹ לִפְרָקִים, אָמַר הַמֶּלֶךְ: כִּיבּוּ אֶת הַנֵּרוֹת, כִּיבּוּ אֶת הַפָּנָסִין, שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לְדַבֵּר עִם אוֹהֲבִי בְּצִנְעָה. כָּךְ הִשְׁקִיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גַּלְגַּל חַמָּה שֶׁלֹא בְּעוֹנָתָהּ בִּשְׁבִיל לְדַבֵּר עִם יַעֲקֹב אָבִינוּ בְּצִנְעָה" (בראשית רבה סח).
הקב"ה מכבה את השמש, מכבה את האור, בשביל לדבר עם יעקב בשקט.
אפשר היה לדבר איתו באור היום, כמו אברהם שתיקן תפילת שחרית. אפשר היה גם לשוחח יחד באור שהולך ומחשיך, כמו יצחק שתיקן תפילת מנחה. אבל הקב"ה מבקש כאן, עם יעקב, תפילה אחרת. תפילה באווירה אינטימית, בצנעה, תפילה בין אהובים.
ויעקב אבינו נענה להזמנה, ומתקן לנו תפילת ערבית. ובכך כאילו אומר לנו, שבכל יום לעת ערב, מכבה הקב"ה את השמש בשביל לדבר איתנו בחושך. כאילו כל ערב מחדש אומר הקב"ה לעולם, כבו את הפנסים, כי אני מבקש לדבר עם אוהבי בצנעה. וכל יהודי שהוא בנו של יעקב אביו, הוא אחד מאוהביו, שאיתו מבקש ה' לדבר. וכל ערב הוא הזמן המיוחד לקשר כזה.
ואולי רק מלזכור את המדרש היפה הזה, ייפתח לנו בלב איזה מקום קטן של קשר אחר עם הקב"ה. רק מלזכור שבעצם הקב"ה הוא זה שיוזם את המפגש, הוא זה שמכבה את האור, הוא זה שמזמין אותנו למפגש של הלב.
ואולי זו התפילה היחידה מבין התפילות שתיקנו האבות, שהאדם רק נענה ליוזמה של אלוקיו, שאת הצעד הראשון עשה כאן ה', והאדם רק מקשיב ומצטרף ומאפשר למפגש להתרחש.
