מה אנחנו מקבלים מבית גידולנו, ומה חדש?
אדם שעובר שינויים בחיים שלו (וכולנו עוברים שינויים), עובר בדרך כלל דרך התפתחות מול הבית שגדל בו. מה הוא רוצה לקחת? מה להשאיר? איך מתקדמים מכאן, ומה זוכים לשמר?
לפני הרבה שנים הייתה לי חברה שעשתה שינוי גדול מאוד מההורים שלה. היא שאלה את עצמה הרבה פעמים במה היא קשורה לבית שלה, מה החלק שלה שם. ואני זוכרת עד היום את ההפתעה שלה כשהיא הבינה איך קווי יסוד מאוד פשוטים בה, הם הקרקע של הבית שלה. העצמות והבשר שלה מורכבים מהאיכויות הטובות שגדלה מתוכם. נכון, היא בחרה לפתח את זה למקומות נוספים, אבל מגפן ייצאו רק ענבים. חלק ייעשו צימוקים, חלק יין, חלק אשכולות. אבל הלוז נשאר.
כשאנחנו מביטים על עצמנו ועל אחרים במבט מתבונן, מייקר, אפשר ממש לפגוש את האיכות הפנימית שמחיה כל משפחה ומשפחה. פלא.
אנחנו בפרשות האבות, בחומש בראשית שכולו סיפור של אומה, של עם. אפשר להביט על החומש הזה ולראות את הסיפורים והפרשות כסיפורים שרחוקים ממנו, אבל הנביא אומר לנו "הביטו אל צור חוצבתם… הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם". אתם רואים את האבן הזו, את חומר הגלם שנוצרתם ממנו? זה אברהם, זו שרה. אבות האומה האדירים הללו, מהם נוצרתם.
"כי האבות הן הן המרכבה", אומר התניא (פרק יט), "ועל כן זכו להמשיך נפש רוח ונשמה לבניהם אחריהם עד עולם מעשר ספירות דקדושה שבארבע עולמות, אצילות בריאה יצירה עשייה, לכל אחד ואחד כפי מדרגתו וכפי מעשיו."
כל אחד ואחד מישראל, הנפש־רוח־נשמה שבו היא היישר מהאבות הקדושים. הם ה־DNA שלנו.
אבל מה זה החומר הזה שממנו נוצרנו כולנו? מה יש בנו, בכל ישראל, יהיה מי שיהיה?
"ונמצא כי אין סוף ברוך הוא מלובש בבחינת חכמה שבנפש האדם, יהיה מי שיהיה מישראל. ובחינת החכמה שבה, עם אור אין סוף ברוך הוא המלובש בה, מתפשטת בכל בחינות הנפש כולה להחיותה מבחינת ראשה עד בחינת רגלה, כדכתיב 'החכמה תחיה בעליה'".
החכמה, על פי הספירות, זה דווקא לא מה שאנחנו יודעים. זה לא ההבנה שלנו ולא הידיעה שלנו, זה גרעין של פנימיות שנמצא בנו, גם אם לא נבין אותו, גם אם לא נדע ממנו דבר לחיינו. ממש כמו גרעין: כל עוד הוא גולמי הוא לא מגלה מה קיים בו, אבל כל הכוחות כולם נמצאים בגרעין, גם אם טרם זכה להפוך לעץ אדיר ממדים.
מה שניתן בי
העיקרון הזה שזוכר שבכל אחד מישראל יש גרעין חכמה, נקודה מהאבות הקדושים, חיבור פנימי לאור אינסוף – גם אם אין לו מושג מה לעשות עם זה עדיין – נותן לנו מבט חדש. מבט של טוב, מבט של אמונה, מבט של סבלנות. מבט של ענווה גדולה. מה אנחנו יודעים…
ועם זאת, את המבט הזה נכון להפנות לא רק החוצה אלא גם פנימה:
"ולכן כל ישראל, אפילו הנשים ועמי הארץ, הם מאמינים בה', שהאמונה היא למעלה מן הדעת וההשגה, כי 'פתי יאמין לכל דבר וערום יבין וגו", ולגבי הקדוש ברוך הוא, שהוא למעלה מן השכל והדעת ולית מחשבה תפיסא ביה כלל, הכל כפתיים אצלו יתברך, כדכתיב 'ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך, ואני תמיד עמך וגו". כלומר, שבזה שאני בער ובהמות אני תמיד עמך".
אנחנו, כנשים, יכולות לחשוב לפעמים שהחיים שלנו לא מספיק מחוברים כביכול. מתי אנחנו מספיקות ללמוד תורה? להתפלל בנחת? כמה אנחנו כבר מצליחות לשבת ביישוב הדעת, להבין את עומקי העומקים ולדעת את התורה מחדש?!… כן, אנחנו משקיעות, ולומדות, ורוצות, וזה יקר ומבורך. אבל מה בשאר הזמן? ומה על הזמנים שלא?
והנה בא בעל התניא ומחדש לנו דבר ענק ומדהים.
ביחס לאינסוף ברוך הוא, מי שיודע ומי שלא יודע כולנו אותו דבר. כולנו פתיים לעומתו. כולנו כלום ושום דבר. מי שלמד הרבה ומי שלמד מעט, מה זה ביחס לאינסוף? אז נכון, ננסה ללמוד, להבין ולדעת, לשנות ולהשתנות ולגדול – אבל רק מתוך נקודת המוצא: "בזה שאני בער ובהמות, אני תמיד עימך". אלו המקומות בהם אני יודעת שאני לא יודעת, כשאני זוכרת שעיקר החיבור לריבונו של עולם הוא דווקא לא מה שאני יודעת אלא מה שניתן בי.
האבות הקדושים הם בית הגידול של נשמות ישראל, וכל מה שאדע ואלמד יהיה תמיד רק על בסיס זה. אנחנו פתיים אצלו יתברך. החכמה, הנקודה שבנו שלא קשורה למה שעשינו, למדנו והבנו, דווקא היא היא זו שמחיה אותנו. "החכמה תחיה בעליה". דווקא מכאן אפשר להתחיל.
(לעילוי נשמת גבריאל אברהם בן רחל אזרד)
