סבתי זהרה, זכרה לברכה, הייתה מכינה בכל יום שישי כמה קילו של פיתות תימניות לשבת. (כבר כמה שנים אני מנסה להכין כאלה בטאבון, ולא יוצא לי טעם חלומי כְּשלה). התפקיד שלנו, הנכדים שגרו קרוב, היה לחלק לפי פקודתה שקיות עם פיתות טריות לקרובי המשפחה, לשכנה חלשה נפשית, לאדם בודד או ליולדת. וכמובן, גם אנחנו נהנינו מהן בסעודות השבת…
סבתא התרגלה במשך שנים לאפות הרבה ולתת גם לאחרים, ואני חושבת בקול: תארו לכם מה יקרה כשכולנו נוסיף קצת יותר. כשנצא מבילוי במעיין, נאסוף עוד כמה לכלוכים לשקית האשפה. בסיום פרקי התהלים שתכננו לומר, נוסיף עוד שניים. ובנוסף ל"תודה", נאמר עוד משפט של מחמאה. כמה טוב יקיף אותנו!
אנחנו רגילים לשיח שמכוון לעשות מה שנכון ומדויק לנו, מה שאני מתחברת אליו, שנוח וטוב לי. יש בכך הרבה אמת. חשוב שתהיה לי הערכה של הכוחות והיכולות שלי. ועם זאת, חשוב שתהיה לי גם ראיה גבוהה. שאשקיע מאמץ להתרומם מעל לנוחות הפרטית שלי.
זה לא רק נכון, אלא הרבה יותר מכך: זה מגדל אותי! מרחיב את היכולות שלי, מרגיל אותי להסתכל על המציאות ממבט גבוה יותר ולהיות בראש גדול. אולי זה כמו מתיחות, שכאשר אַתרגל ואפעיל שריר מסוים, הוא יימתח, יהיה גמיש יותר ויתארך בסופו של דבר.
תגידו: אבל זה דורש הרבה כוח! אני בקושי עומדת במה שאני צריכה עבור עצמי, ואולי גם אדרש לוותר על זמן יקר או על מה שחשוב לי… נכון. כשאנחנו מגיעות לכזה מקום, אנחנו הרבה פעמים אומרות לעצמנו: טוב, זה יותר מדי מאמץ ממה שאני רגילה, אז אוותר, אני כנראה לא מסוגלת.
תחשבו, כמה סיפורי גבורה שמענו רק מהמלחמה האחרונה. ענר שפירא הי"ד שקפץ והדף שבעה רימונים בגופו והציל את מי שהיה בתוך מיגונית המוות, או אליקים ליבמן הי"ד שהיה מאבטח ופינה פצועים רבים בגבורה ולא התרכז בעצמו, עד למותו. וגם ביום יום, כמה חיילים שאנחנו אפילו לא יודעים את שמם ויתרו לחבר ועלו לשמור בלילה, נשארו שבת בבסיס במקום חייל אחר, או הלכו ראשונים למשימה מסוכנת.
גבורת האנשים האלה הולכת איתנו. המלחמה נמשכת כבר כמעט שנתיים, ונראה שיש לנו עוד מה ללמוד מהמצב הקשה הזה. אולי אחד מהדברים הוא להזכיר לעצמנו, אגב, גם כעם, לא רק כפרטים: יש בנו כוח. אנחנו יכולים! וכשעולה בי קול שאומר: לא, זה קשה… – אוכל להביט על הגיבורים שלנו ולשאוב מהם השראה וכיוון. הנה, הרבה אחרים עשו זאת, גם אני אוכל בעזרת ה'! "כי כח עז לך… יש לך כנפי רוח, אל תכחש בם!"
בואו, רובנו לא נמצאים בשדה הקרב… אני מדברת על להוסיף טוב ביום יום שלנו: כשאני מכינה עוגה לשבת – אביא חלק למשפחה של מגוייסים, של פצוע, או למי שזקוק לכך. אשתדל לשהות עוד קצת בתפילה ולהקדיש אותה לרפואת הפצועים, לחיזוק לבבות העם, להשבת החטופים או לעצה נכונה למנהיגינו. להתגבר ולהיות סבלנית יותר לבני הבית, להתנדב למשהו שלא עשיתי קודם. לעשות יותר.
השבוע, בי"ז אב, היה יום פטירת הרב שטיינזלץ זצ"ל, שהסתלק לפני חמש שנים. הרב היה מרשים ביותר בהתמסרות שלו ללימוד ולתפילה, ועיקר מפעל חייו היה הנגשת התורה. תחת פיקוחו נכתב פירוש לגמרא, למשנה, לתנ"ך, לתניא ועוד. תלמידיו מספרים, שהיה אפשר לראות אותו בשעות הקטנות של הלילה עובד על פירושיו. הוא כותב בהרבה מקומות על החובה שלנו לנצל את הזמן, לא להיות כמו 'שק תפוחי אדמה'…
בשיחה שנתן בימי השבעה על הרבי מלובביץ' זצ"ל הוא אמר:
"תכלית העבודה היא להמשיך ולעשות, גם כאשר שמש וירח אספו נוגְהָם. אין שמש, אין לבנה, אין שום דבר, אבל אנחנו צריכים להמשיך, וביתר שאת! כי מה שהיה קודם, העזרה שהייתה, התמיכה והכיוון, את אלה אנחנו לא נקבל עוד, אלה יחסרו לנו, ואותם נצטרך אנחנו להשלים מתוכנו. בהשקעה, במאמץ ובהיקף שלא היה קודם. כי כעת צריך לעשות הרבה יותר ויותר בשלמות ויותר בגדלות, כדי להגיע לאותו דבר".
הרב דיבר על הרבי, ואני לומדת מכך על הקדושים של ימינו – חיילינו הרבים שנהרגו במלחמה. הנשמות האלה חסרות כל כך בעולם. עתה, עלינו מוטלת האחריות, כמו שאומר הרב, "להשלים מתוכנו" את האור והטוב שהיה בהם, בהשקעת מאמצים להמשיך לעשות ולעשות.
זו לא רק אחריות במובן של – מישהו חסר, אז עלי מוטלת החובה להשלים את המשימה שלו, אלא זו גם שליחות, זכות מיוחדת. יש חלק פנימי, נשמתי אולי, שנשאר מהנפטר כאן איתנו וממשיך להחיות אותנו. ובאמת, אפשר לשמוע הרבה בני משפחות שכולות שמספרים כי אחרי האסון הם בעלי יותר כוח לעשיה ותודעה של שליחות.
הערך של מעשה טוב לעולם גדול הרבה יותר מערכו של מעשה לא טוב. הנה אנחנו עכשיו בשבתות הנחמה, והן שבע, לעומת שלוש ההפטרות של הפורענות שהיו בין י"ז בתמוז לתשעה באב. המעשים הטובים נחשבים יותר. חכמים בגמרא אומרים ש"מידה טובה גדולה פי חמש מאות ממידת פורענות". פי חמש מאות! תחשבו כמה אנחנו משפיעים כשאנו בוחרים להוסיף טוב!
לרב קוק יש מאמר נפלא ושמו 'להוסיף אומץ' המתאר אנשים שעובדים קשה כדי לחפור באר ולהגיע למים חיים. חלקם נחלשים ונוטשים את העבודה, אבל, הוא כותב שם: "אלה שהאמונה חזקה היא בלבבם, שהמים החיים מוכרחים סוף כל סוף להיות זורמים… והארץ… תהפך על ידם לגן עדן, להחיות עם רב, אלה לא יסוגו אחור מפני תולעת היאוש".
המלחמה הארוכה, החדשות הקשות, חום הקיץ או עצותיו של יצר הרע מחלישים אותנו לפעמים. נחזק את עצמנו בעזרת חברים טובים, תפילה ובעיקר אמונה חזקה שמעשינו הטובים פועלים לא רק על פני השטח, אלא גם בעומק המציאות ובעולמות העליונים.
והלוואי, וכשאנחנו נתאמץ להוסיף עוד ועוד טוב, במחשבות, בדיבורים ובמעשים, גם הקדוש ברוך הוא ישלח לנו רחמים וישפיע עלינו ברכות וטובות. אמן!
