הסימן של חודש שבט הוא דלי. להיות 'דולה ומשקה'. לדלות מים מהבאר ולהשקות אחרים. בשביל להשקות צריך לדלות, צריך להתכופף לעומק הבאר, ומשם להעלות מים חיים שיחיו אחרים. אדם שלא דולה, לא יכול להשקות. אדם שלא מתכופף אל עומק ליבו, אל מעיין המים הנובעים מתוכו, לא באמת יכול להשקות אחרים.
אליעזר, עבד אברהם, הוא שמכונה 'דולה ומשקה'. "דמשק אליעזר", אומרים חז"ל, דמשק – דולה ומשקה מתורתו. זאת אמנם הייתה תורת רבו, אך כדי להשקות הוא היה צריך למצוא חיבור פנימי אל התורה, להפוך את תורת רבו להיות תורתו שלו. תורתו הפנימית שהוא הולך איתה, מחובר אליה, ומוצא בה חיות לנפשו. וכך הוא היה יכול להחיות אחרים, בהיותו דולה ומשקה.
לפני שעם ישראל יוצא ממצרים, הדבר הראשון שהוא מצווה לעשות, זה למשוך את הצאן בעשור לחודש. להמתין אתו עד ליל יציאת מצרים, ורק אז לשחוט אותו. רש"י מסביר שזה נעשה כדי שיהיה את מרחב הזמן של ארבעה ימים שבהם המצרים רואים את האלוהים שלהם, שהוא קשור על ידי עם ישראל, ולא עושים להם כלום.
האדמו"ר מפיאסצנה מתאר איך הפעולה הזו מבחינת עם ישראל, הייתה כרוכה בפחד גדול מהמצרים. נפש עדינה של עבד, שמעז לקחת את האלוהים של הנוגש שלו, זה ממש פחד מוות. עד אותו רגע, עם ישראל אמנם האמין, אבל עדיין לא עשה במציאות מעשה שיחבר אותו לאמונה. עדיין לא היה מבחן ממשי בחיים שלהם שיראה שהאמונה אכן חיה בתוכם. לא מספיק שאדם ידע שהוא מאמין באיזה שהוא מקום בנפש. כל אדם נדרש, בזמנים מסוימים, להביא למציאות הממשית של חייו את האמונה בפועל. לקיחת השה הייתה מעשה כזה.
אלא שבשביל להצליח להביא את האמונה לחיים המעשיים, צריך קודם לדלות את האמונה מתוככי האדם. לדלות את האמונה למעלה, להעלות אותה מעומק הבאר, אל החיים, אל הממשות. להיות 'דולה ומשקה'. דולה מתוך הבאר הפנימית את המים החיים של האמונה, ומתוכם להשקות את הנפש ואת החיים.
וזה היה השינוי בעם ישראל בזמן הגאולה. אם בהתחלה משה רבינו אמר: "והן לא יאמינו לי", כי הוא הרגיש כמה השעבוד והצרות צמצמו את נפשם, ולכן לא יכלו להיות מחוברים לאמונה שבתוכם. הרי שלאט לאט עם התפתחות הגאולה, כך גם הנפש של העם התחזקה, עד שיכלו בכוח הגדול של מסירות נפש למשוך את השה ולהשאיר אותו ארבעה ימים אל מול המצרים. זהו אותו כוח שדלו מתוך נפשם, מתוך הבאר הפנימית שלהם, כוחה של אמונה שמצאו כמים חיים עמוק עמוק בליבם.
