מקץ כמעט שנתיים ימים הם שבו, עשרים נסיכי אדם,
משיבים עימם את השכינה שגלתה עמהם.
רזים וזקופים הם עברו את הגבול אל ארץ החיים.
מבשרי טוב וישועה הקריאו בקול נרגש את השמות שהכרנו מהתפילות, מזכירים אותם כעת בשם קצת אחר, בשם גאולים, למשפחותם לבית אבותם.
מבשרים שהם כאן, מבשרים שהנה שבו הבנים לגבולם.
ממתחם השבים מעדכנים בשלומם, קיבול תפילות בשידור חי.
הם מספרים במילים שהלב יכול להכיל, מגלים טפח ומכסים טפחיים.
משיחים לפי תומם, את גודל אור נשמתם.
מאחד ביקשו השובים להמיר את דתו, רק לקרוא כמה פסוקים מהספר, לצום במועדם, מבטיחים מתנות ומזון,
מבטיחים חיים.
הוא סיפר בפשטות שסירב, 'אני יהודי גאה' חזר ואמר, גם במחיר חייו.
כשחזר הוא ביקש אם יוכל להניח כחותם על זרועו את תפיליו, כי עזה כמוות אהבה.
מבקש אם יוכל אחרי כמעט שנתיים להביט אל רום שמיים.
האחר סיפר איך קיבלו את השבת, לכה דודי הם שרו וגם שיר לכבוד רבי שמעון בר יוחאי, כמו השבים לפניו שפתחו את היום בברכות השחר, וקידשו על מים מלוחים, להבדיל בין חול לקודש, בין ישראל לעמים.
אחד סיפר איך הצמידו לראשו את הנשק, מסבירים שהוא הנבחר מבין כל השבויים, הוא למוות והם לחיים.
בפשטות הוא תיאר איך לא פחד, לא נוטש תורת אימו, הוא אמר "אני בידיים של בורא עולם",
קורא בקול חזק מקול מים רבים, אדיר משברי ים, אדיר בתהום ה'.
וחייל במדי פדויי שבי מלפני יומיים, שהלך לגמול חסד של אמת, מבטיח למשפחת הגיבור, במין אחריות שעוברת בין אחים לנשק, שהוא כאן עכשיו, שהוא ילווה ויתמוך עד סוף חייו.
הוא סיפר על סידור שנתנו לו שוביו, על שלוש תפילות שהתפלל במערה מוקף מלאכי חבלה, מוגן בצל כנפי מלאכי שרת, הממונים על התפילה.
ופדוי אחר שסיפר בדמעות שבראש השנה קיבל על עצמו לצום בפעם הראשונה, "כיפור ראשון בחיים" שהוא צם והנה הוא כאן.
פדויים פדויים, סיפורים סיפורים,
סיפורי ערבות חבוטות על יחוד קדושת ה'.
סיפורי אהבה, בספר מלחמות ה'.
ואני מבקשת לעשות מתפילתם תורה, מתורתם תפילה:
זכות בנים תגן עלינו
ומבור גלות דלנו והעלנו
לנצח על מלאכת בית ה'.
