בגדי הכהן לא היו קישוט חיצוני מכובד. הם גם לא היו סמל לתפקיד מסוים. הם היו המהות עצמה של הכהונה. כהן ששימש בלי בגדים היה חייב מיתה. היה נחשב כמו זר שמחליט פתאום לשמש במקדש.

הבגדים הם ממש הכהונה עצמה. קדושת הבגדים נובעת מכך שהלבוש זהה לפנימיות. שאין פער בין מה שאדם שם על עצמו, ומציג את עצמו, לבין העצמו. הפנים והחוץ אחד. לכן כהן ששימש חסר בגד אחד חייב מיתה, כי יצר איזה נתק, שלא כל מה שבפנים מתבטא בחוץ.

לבגדי הכהן הייתה שייכות לכל אחד מעם ישראל. כל אחד מבגדי הכהונה, אומרים חז"ל, היה מכפר על חטא אחר שהיה אצל אדם מישראל.

האבנט למשל, היה אורכו 32 אמות, וכדי לחגור בו את הכהן, היה צריך לעקם אותו שוב ושוב. בכך היה מכפר על העוקמנים. אלו הן אותן מחשבות עקומות שיש לנו, שמסתובבות סביב עצמנו כמו חגורה הסוגרת עלינו. האבנט כיפר עליהן.

ישב לו יהודי רחוק מהכהן, וחשב לו מחשבות משונות הסוגרות על עצמו, ובכל זאת, למרות הריחוק, יכול היה לקבל מבגדי הכהן כוחות של תיקון וטהרה. עצם זה שאצל הכהן הבגדים היו ביטוי לפנימיות, שאצלו היה שלום בין המהות הפנימית ללבוש, יצר כאלו הדים של ריפוי וכפרה עד לאותו יהודי שנמצא רחוק רחוק ממנו. גם אליו הגיעו אדוות של שלום מהכהן, והביאו שלום גם בתוכו.

את הבגדים האלו לוקח אחשוורוש, ובמקום השלום, שזו המהות שלהם, הוא יוצר בהם פירוד. אחשוורוש מבין שיש משהו מאד חזק בבגדי הכהן הגדול, לכן הוא לובש אותם במשתה. כשאחשוורוש מראה את "יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ", אומרים חז"ל שאלו הם בגדי הכהן שעליהם נאמר: "לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת".

מרדכי היהודי מבין את הפער הבלתי נתפש, שבגדי כהן גדול נלבשים במשתה אחשוורוש. ובדיוק במקום הזה שאין קשר בין פנים לחוץ, שם מרדכי יוצר תיקון. הוא לובש שק ואפר. הוא מואס בבגדים היקרים והחשובים. הוא מבין שכרגע הם בגדים צואים, ריקים מתוכן, והוא לובש שק ואפר, כשכל כולו זעקה ותפילה לרבש"ע. השק ואפר הופכים ללבוש הנשמה הבוכה לפני ה' יתברך.

וכשבסוף זוכה מרדכי לבגדי עשירות, "וּמׇרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן", במקום הזה יש שמחה, "וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה".

כשהלבוש מונח על האדם בשלום, כשאדם מרגיש שבעולם הזה יכולה להיות שלמות בין מה שבתוך הנפש לבין מה שקורה בפועל בחיים, כשאדם חווה איך באמת הלבוש הוא לא תחפושת חיצונית, אלא יש שלום בין פנים לחוץ, בין האמונה הפנימית להתגלותה בממשות, זה מביא לשמחה. "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר".