"עניה סערה לא נחמה" אומר הנביא, ורש"י מסביר: "שליבה סוער ברובי צרות". כשהלב סוער מרוב צרות קשה לקבל נחמה.
יש מדרש מאד מרגש שמדבר על הקושי לנחם ולקבל נחמה. הקב"ה שולח את אברהם לנחם את ירושלים, והיא מסרבת לקבל ממנו נחמה. שולח את יצחק, וגם ממנו מסרבת ירושלים להתנחם. כשמגיע יעקב לנחם, היא אומרת לו: "הֵיאַךְ אֲקַבֵּל מִמְּךָ תַּנְחוּמִים שֶׁשָּׂמָתנִי כְּלֹא הָיִיתִי!". ירושלים מרגישה שיעקב לא רואה אותה. בשבילו היא כאילו לא קיימת.
כשיעקב בורח מעשיו ומגיע למקום ירושלים, הוא לן במקום, ורק בבקר הוא מבין: "אין זה כי אם בית אלוקים". כלומר, כשהוא עבר שם, הוא לא הבחין בקדושת המקום. רק בדיעבד, רק למחרת, הוא הבין איפה הוא באמת היה. אבל בשעת מעשה, המהות של ירושלים היתה נעלמת ממנו, היתה כְּלֹא.
זה יכול להזכיר לנו מצבים שאנחנו נמצאים במקום מסוים, ובעצם בכלל לא נמצאים שם באמת. את המהות של אותו מקום אנחנו לא מרגישים, את הפנימיות של אותו מצב אנחנו מפספסים. הוא חולף על פנינו בלי שנרגיש אותו.
לפעמים, בדיעבד, כשנסתכל אחורה נוכל פתאום להבין איפה היינו. אחרי מעשה נוכל אולי להרגיש: "אין זה כי אם בית אלוקים". היינו במקום מאד משמעותי. רק בסוף נוכל לקלוט מה בעצם היה שם.
ראש חודש אלול נכנס, ומביא איתו תחושה של סוף. ראיה של הדברים בפרספקטיבה של סוף, של בדיעבד, של אחרי הכל.
להסתכל על דברים מהסוף שלהם, זה לא כמו להסתכל עליהם מההתחלה שלהם.
אולי יש כאן פספוס. אולי נאמר לעצמנו, מה זה שווה להבין אחרי שהכל כבר קרה? שהרי "סוף מעשה במחשבה תחילה"! והיינו צריכים להיות חכמים עוד קודם.
אבל בכל זאת, כנראה יש ערך גם לסוף הדברים, גם למבט האלולי יש כנראה מקום בתוכנו. אלול, מסתבר, הוא לא רק הכנה לשנה שתהיה, הוא גם מבט חדש על השנה שהיתה, דווקא בזכות המבט מהסוף.
יש לר' נחמן סיפור על מבט כזה של סוף. מסופר על שני ציירים שהמלך ביקש מהם לצייר ולקשט את ארמונו. האחד בזריזות ובמרץ ניגש מיד למלאכה, בזמן שהשני עוד התהפך לצד השני במיטה. והנה הגיע הזמן, שהוא כמעט הסוף, שהוא הרגע הממש אחרון, ופתאם הוא התעורר. אותו אחד שישן, פתאום הבין מה היה פה. פתאום הוא ראה את עצמו מהכיוון של הסוף. ולראות את עצמנו מהכיוון של הסוף, זה לא תמיד דבר כל כך נעים. זה יכול אולי לייאש ולהחזיר אותנו חזרה לישון במיטה.
ואכן בסיפור־עם מסיפורי העמים הדומה כל כך לסיפור הזה, אפשר לקרוא איך המספר כועס על האחד שישן, ואיך הוא מקבל על הראש, כשהמלך גוער בו על עצלנותו.
אבל לא כך אצל ר' נחמן. אצל ר' נחמן המבט הוא אחר. לר' נחמן יש חיבה מיוחדת למבט שמתגלה בסוף הדברים, לדברים שלא מסודרים כראוי מהתחלה, לכל מה שהתבלגן לנו בחיים.
ומסופר איך ברגע האחרון, אותו אחד שישן התעשת, לקח מראה והעמיד אותה בחלק שלו, אותו חלק שהיה אמור להיות מוכן ומצויר. ואז, דרך המראה, התגלה איך כל מה שצויר בחלקו של הראשון השתקף כעת גם בחלק שלו. ומספר ר' נחמן איך הזריחה השמש והאירו כל הציורים בחלקו של השני.
והמלך? המלך שראה והבין את כל זה לא כעס, לא הקפיד, הוא דווקא אהב את מה שראה. מצא חן בעיניו הבחור העצלן. ונוכל לדמיין את המלך מחייך, ופונה אליו במבט אבהי ואוהב, ואולי אומר לו, חביבי, נצחוני בני.
יש חן שקיים רק בסוף, שלא שייך להתחלה של דברים. שלא קיים אצל מי שמהתחלה כבר יודע. שלא קשור לעולם של שלמות. שנמצא רק אצל מי שנפל ונכשל. אצל מי שיודע שליפול זה חלק מהסיפור.
זהו חן שמופיע אצל מי שלא מתרגש מכך שהוא לא היה כזה חכם בהתחלה, שלא עושה עניין מזה שבסוף הוא יהיה רק ראי. הוא מוכן להיות רק מראה על הקיר, רק זה שמשקף בתוכו כוחות אחרים, כי הוא עצמו זה לא הסיפור. הסיפור הוא הרבה יותר גדול. הסיפור הוא המלך, הסיפור הוא הארמון, הסיפור הוא לעשות נחת רוח למלך. וזה מוצא חן.
ואם נחזור לציון המתקשה להתנחם, שכל כך רצתה שמהתחלה יהיה יפה וטוב, ושלא ניזכר רק בסוף, אולי מביא כאן ר' נחמן נחמה בדמות קריצה שובבית, על אחד שמעז בסופם של דברים להיות רק מראה על הקיר.
