כשאירנה הציצה מתוך החנות אל החלון הגדול של הקניון וראתה שהשמש בדיוק שוקעת, משהו גם בה שקע והיא לא רצתה להמשיך לעמוד בחנות. היא ממש לא רצתה שמישהו ייכנס לחנות עכשיו או בכלל בתקופה הזו. אם זה היה תלוי בה, היא הייתה סוגרת את החנות הזו, שעושה לה רע בכל פעם שהיא פותחת את המנעול הגדול ומרימה את התריס שלה.
במשך השנה זו סתם חנות מתנות חמודה וקיטשית. דובים לבנים עם לבבות אדומים, שוקולדים, פרחים, כל מיני קישוטים יפים לבית, תמונות, נרות ריחניים. בגדול, באים לכאן אנשים שרוצים לפנק ולשמח אנשים שהם אוהבים וזה כיף. היא אורזת להם את המתנה מדוייק ויפה. בוחרת להם צלופן שרואים בו את המתנה, והכי חשוב שיהיה בו סרט פפיון ענקי שהיא מסלסלת את הקצוות שלו במספריים חדים כדי שיהיו מהודרים וחגיגיים. לפעמים הלקוח בוחר דווקא עטיפת נייר אטומה וצבעונית, כדי שמי שיקבל את המתנה יסתקרן מהתכולה ויפתח אותה לאט עד שיגלה מה היא טומנת בחובה.
אבל עכשיו זאת תקופה שהיא ממש שונאת, אפילו מתעבת. כשמגיע הקריסמס, אבא שלה מזמין לחנות את כל הקישוטים של החג, עצי אשוח בכל מיני גדלים, כדורים נוצצים, גרביים גדולות, איילים וכובעי סנטה באדום ולבן. מחוץ לחנות אבא שלה היה מניח עץ אשוח ענקי והתפקיד שלה היה לקשט אותו הכי יפה ולהאיר אותו במלא אורות צבעוניים, שרשראות וכוכבים, כדי שכולם יידעו מה אפשר למצוא אצלם בחנות. ובאמת, אנשים רבים היו נכנסים לחנות וקונים מכל השלל שהיה לחנות להציע. הם היו נכנסים בהתרגשות ושמחים שגם פה בארץ ישראל אפשר לקנות דברים לחג שלהם ולא רק שם, באירופה. היו גם כאלה שהיו מסננים לעבר המראה הנוצרי הזה קריאות גנאי. היה לה תחביב לאירנה, כשמישהו היה מתקרב, לנחש מה תהיה התגובה שלו. כמעט ולא היו אדישים שהתעלמו… או מתלהבים או מגנים, אין אמצע. מאוד ישראלי.
אירנה ידעה שהיום נר ראשון של חנוכה. כבר שנים שהחג הזה לא אמר לה שום דבר, מאז שהיא זוכרת את עצמה היא נוצרייה לכל דבר. אמנם אמא שלה אף פעם לא הסתירה ממנה שהיא יהודייה ואבא נוצרי, אבל כיוון ששם המשפחה שלה לא היה יהודי ושום דבר בבית לא התנהל כמו אצל יהודים, זה היה מידע שנח לו באיזה תא אפור במוח ולא הפריע לה בחיים. היו לה חברים שהאמא צרפתייה והאבא רוסי, או שהאבא איטלקי והאמא רוסייה. קורה שעמים מתערבבים ביניהם, לא איזה עניין גדול במיוחד.
היא כן זוכרת במעומעם, כילדה בת ארבע או חמש ברוסיה, שאמא שלה הדליקה חנוכייה על השולחן במטבח, והכינה לה משהו שדומה לסופגנייה. היא סיפרה לה בשיא הפשטות שהיום זה חג של היהודים, אז היא מדליקה נרות. מעבר לזה, היא לא זוכרת שום חג, או תפילה, או משהו שאמא שלה עשתה שקשור ליהדות.
את הנר השמיני והאחרון באותה שנה, אמא שלה לא הדליקה. היא יצאה אחר הצהריים ורכבה על האופניים שלה כשירדה לקנות כמה מצרכים במכולת, ונהג שאיבד שליטה על הרכב דרס אותה. היא זוכרת מלא אנשים בבית שבוכים ומחבקים אותה וקונים לה מתנות, והיא זוכרת את עצמה בוכה וקוראת לאמא שוב ושוב. אבא היה שבור, אבל אחרי שנתיים התחתן עם יוליה שהייתה אישה נחמדה מאוד, שונה לחלוטין מאמא שלה בכל פרמטר אפשרי, אבל היא הייתה טובה אליה, ובסך הכל גידלה אותה ביחד עם אבא שלה בשנים שהפכה מילדה לנערה, ואף פעם לא היה חסר לה כלום.
ליוליה הייתה משפחה בישראל ששכנעה אותם לעלות. אמנם לא שקט כאן כל הזמן, אבל האנשים טובים, ויש סל קליטה שעוזר וכדאי להם לעשות עלייה. אבא רצה לשנות את האווירה בחיים החדשים שלו עם יוליה, וכדי להתגבר לגמרי על האובדן של אשתו, החליט שזה רעיון לא רע להתחיל במקום חדש מאפס.
גם בארץ היה לאירנה מקסים. היא השתלבה יפה, הצליחה מאוד בתיכון וקיבלה ציונים גבוהים. אבא שלה פתח את חנות המתנות בקניון, והיא עזרה לו מדי פעם כשיכלה תוך כדי לימודי ההנדסה שלה באוניברסיטה.
היא לא יודעת לשים את האצבע במדוייק מתי התחיל אצלה עניין היהדות לבצבץ מהלב ולהיות נוכח, אבל ברור לה שמאז השביעי באוקטובר משהו קרה לכל החברים שלה. הם היו מאוד חילוניים, אבל משהו במלחמה בשנתיים האחרונות גרם להם להתחזק, להתקרב אל היהדות. פתאום חברות שלה התחילו לקנות חצאיות, עוד ועוד חברים לבשו ציצית, השירים, השיח, מיליון פעם "בעזרת ה'" ו"ברוך ה'", דיבורים על אמונה, ואפילו כמה שאשכרה התחילו לשמור שבת! והיא, לאט לאט היא הפכה להיות שונה, אחרת.
פעם זה בכלל לא עניין שהיא רוסייה, כי כולם הלכו לבר ולהופעות יחד, וכולם היו באותן מסיבות. אז הם היו עושים ליל סדר ולא אוכלים פיתות שבוע. לא "ביג דיל"… אבל זהו, שלאחרונה זה הפך להיות ממש עניין גדול. כשהחברות שלה סיפרו שהן הולכות להפרשת חלה, בהתחלה היא צחקה עליהן, אבל בסוף אמרה להן שהיא תבוא כי ממילא אין לה משהו יותר טוב לעשות היום… מעניין אותה לראות מה זה הדבר הזה. כשהאישה עם המטפחת המוגזמת על הראש בירכה על חתיכת הבצק, פתאום כל הציניות שהיא הגיעה איתה נמחקה כלא הייתה. פעימות הלב שלה נשמעו לה אחרת. אחר כך התחילו החברים שלה באוניברסיטה לדבר על סליחות בכותל. גם לשם היא נסעה איתם בשביל הקטע, ואז כבר ממש הרגישה איך האבנים הללו מספרות לה סיפור, איך כל מילה מצליפה בה, איך דמעות חמות זולגות על פניה ואין לה מושג ממה היא כל כך מתרגשת. אם זה רק קיר, למה היא רועדת? מה קורה לה?
היא התחילה לקרוא בתנ"ך ולא האמינה כמה שהיא לא יודעת. התחושה שלה הייתה שהיא למדה מקצועות שנחשבים קשים ומשכילים ובכולם הצליחה מעל הממוצע – ואת ההיסטוריה של העם שלה היא לא יודעת… פשוט לא יודעת.
ככל שאירנה התקרבה יותר אל היהדות שלה, מאוד בסתר כמובן, כך היא התרחקה מיורי, בן הזוג שלה שהכירה באוניברסיטה. הוא היה בחור מקסים, גם הוא עלה מרוסיה לפני כמה שנים בלי שום קשר ליהדות, והקשר שלהם היה ממש זורם מההתחלה. במיוחד בשנה האחרונה כשההורים שלו סיפרו לו שהם מתגרשים, היא הייתה לצידו כל הזמן. יורי לא הבין מה פשר ההתרחקות של אירנה בזמן האחרון וכל פעם שאל אותה למה היא פחות שמחה כשהיא איתו, ולמה פחות יש לה חשק לצאת איתו לבילויים. אירנה כל פעם התחמקה ואמרה לו שהיא בתקופה לחוצה בלימודים, אבל הוא לא ויתר עליה.
המחשבות של אירנה נקטעו כי היא שמעה לפתע שירת "הנרות הללו שאנו מדליקים" בקול חזק ושמח. חבורה של אנשים בחליפות ומגבעות (שהיא לא ידעה שהכינוי שלהם זה חב"דניקים…) התחילה לעבור חנות חנות ולהדליק בכל אחת מהן חנוכייה. בכל חנות שהגיעו אליה הם שרו מחדש בשמחה ובריקודים, עוד ועוד אנשים הצטרפו והיא הרגישה איך אור גדול מציף את כל הקניון.
השיירה בדיוק סיימה בחנות מכשירי הכתיבה שלידה וחלפה על פני החנות שלה. זה היה נראה שבאופן אוטומטי הם רצו להיכנס, אבל אז הם ראו את עץ האשוח בכניסה, הביטו על אירנה עומדת ליד הדלפק, לחששו משהו ביניהם והמשיכו הלאה… אבל הם לא ידעו שהייתה שם יהודייה אחת שמרגישה בחושך גדול, שכל מה שהיא צריכה זה שיאירו לה את הנשמה.
אירנה כתבה לאבא שלה שהיא לא מרגישה טוב, והודיעה לו שתסגור את החנות קצת יותר מוקדם היום. לפני שיצאה מהקניון, היא נכנסה לחנות בקומה התחתונה שמוכרת כל מיני דברים של יהודים (היא לא ידעה שקוראים לזה: "תשמישי קדושה"), קנתה שם חנוכייה קטנה וחבילת נרות ונסעה הביתה. אבא ויוליה לא היו בבית, והיא שאלה את הצ'אט איך מדליקים נרות חנוכה. היא לא האמינה כמה הלכות יש למעשה הפשוט הזה. איפה שמים את החנוכייה, ומאיזה צד מדליקים. בסופו של דבר היא הניחה את החנוכייה על אדן החלון והדליקה נר אחד ושמש, בירכה עליו שלוש ברכות כמו שהצ'אט כתב לה ואז התחילה להתפלל:
"אבא שבשמיים, אני לא יודעת אם אתה כועס עליי שאני כל כך הרבה שנים חיה פה על פני האדמה, אבל אף פעם לא חשבתי לדבר איתך. החיים שלי ממש טובים ואני מודה לך על דבר שנתת לי. גם כשלקחת לי את אמא שלי בגיל מאוד צעיר, שלחת את יוליה שתגדל אותי באהבה. לכל מקום שהלכתי וכל מבחן מסובך שהצלחתי בו, הרגשתי תמיד שמישהו הולך איתי. עכשיו אני מבינה שזה היית אתה, אבא. אני רוצה להתקרב אליך ולא יודעת מאיפה להתחיל.
"קראתי קצת על חג החנוכה ואני מבינה שזה חג שקרו בו ניסים, ואני רוצה להתפלל שתעשה לי גם ניסים. לא יודעת איך אבא שלי יקבל את זה שפתאום אני רוצה לשנות כיוון בחיים. אני גרה פה, אבל כל המטבח שלנו לא מתאים ליהודים בכלל, ואין לנו בבית שום ספר של יהודים, ואני בכלל לא מעזה לחשוב על שבת. אוף, ומה אני אעשה עם יורי. הוא בדיוק האדם שאני צריכה בחיים, הוא יודע מה אני אוהבת ואיך להצחיק אותי, אבל זה לא יילך אם אני רוצה להיות…"
קול של סיבוב מפתח נשמע והדלת נפתחה. אבא של אירנה נכנס יחד עם יוליה לתוך הבית. הם מצאו את אירנה בוהה בנרות על יד החלון ומנסה להסתיר את דמעותיה ללא הצלחה. אירנה החסירה פעימה ותהתה איך אבא שלה יגיב על המראה הזה. היא ציפתה לאיזה לעג או אפילו כעס. במקום זה אבא ניגש לאירנה וליטף לה את הכתף: "פששש… הרבה זמן לא הייתה בבית שלי חנוכייה".
"אני מקווה שזה בסדר, אבא, אבל ראיתי היום שמדליקים חנוכייה בקניון, ונזכרתי שאמא הייתה מדליקה חנוכייה כשהייתי קטנה".
"כן כן, אמא שלך לא הייתה עושה שום דבר של יהודים, אבל בחנוכה היא הייתה מדליקה חנוכייה, זה היה לה חשוב, בטח היא מאוד שמחה שאת עושה את זה. אבל תגידי, איך את מרגישה? אמרת שאת לא מרגישה טוב, לכן סגרת את החנות מוקדם. הייתי בטוח שאמצא אותך במיטה. לקחת תרופה?"
"כן כן, אבא, לקחתי תרופה ועכשיו קצת יותר טוב".
בלב שלה אירנה חשבה שזו ממש האמת לאמיתה. האור של הנרות היה ממש תרופה, והיא באמת מרגישה עכשיו הרבה יותר טוב. אבא ויוליה יצאו מו המטבח ואירנה חייכה אל הנרות: "בתור התחלה של ניסים זה מצוין. תודה רבה לכם!"
אירנה הדליקה מדי יום את הנרות. היא התפללה כל יום לידם על אהובי ליבה: אבא ויורי. היא לא הבינה איך בכלל יכול להסתדר פה משהו. הרי אבא שלה בחיים לא יקבל את זה שהיא תחזור ליהדות שלה, ויורי לעולם לא יוכל להתמודד עם זה שהיא חושפת עכשיו את השורשים היהודיים ורוצה להתנהג כיהודייה. הוא גם בחיים לא יתגייר. אבל זה חג של ניסים, אז היא מתפללת לניסים.
היום השמיני של חנוכה הגיע. אירנה הדליקה פעם ראשונה נר נשמה לאמא שלה לצד החנוכייה, והיא הרגישה שאמא איתה פה, ליד הנרות. ירד גשם והשלהבות של החנוכייה זהרו כמו נחלי אש על החלון. גם הדמעות שלה. אירנה כנראה הייתה מותשת מהתפילות והדמעות ונרדמה על השולחן במטבח. אבא שלה הגיע מהחנות, הסתכל על החנוכייה, הסתכל על אירנה ואז נגע בה קלות על הכתף. "אירנה אהובה שלי, רק שתדעי זה בסדר".
אירנה התעוררה בפתאומיות אפופה. "מה, מה בסדר?"
"אני אבא שלך ואני רואה לך את הלב. חנוכייה, נר נשמה, סליחות בכותל, אני מבין. אני מבין".
אירנה חיבקה את אבא שלה ושניהם היו דמומים ומחובקים בלי לדבר.
"תודה אבא, תודה שאתה מבין".
"אני רק מבקש ממך, כל דבר בחיים צריך לעשות בהדרגה, לא לקפוץ גבוה מדי כי אז אפשר ליפול. מאז שאמא שלך עזבה, ידעתי שהיום הזה יגיע, זה היה לי ברור. יהודים זה עם טוב, עובדה שהתחתנתי עם אמא שלך אפילו שהייתה יהודייה. לא עזר לי לשים אותך עם כל הסנטה קלאוסים מסביב, אה?" שניהם צחקו.
אירנה חזרה לנרות כדי להגיד שוב תודה. הנרות כבר נמסו ונשאר מהם ממש מעט. רגע לפני שהם כבו לגמרי, יורי התקשר אליה. בהחלה היא לא רצתה לענות. היא ממש התעלמה ממנו כל השבוע הזה. אבל כשהוא ניסה פעם שנייה היא ענתה לו. "אירנה, אני יכול לבוא?" היא לבשה מעיל צמר וצעיף עבה ואמרה לו שהיא מעדיפה שייצאו לטיול. אפילו שקצת קר בחוץ, אבא ויוליה פה ואי אפשר לדבר בפרטיות. היא החליטה שהיום היא מספרת לו וזהו. כשהוא צלצל בדלת, היא זרקה מילים אחרונות לעבר החנוכייה. "נס, תשלחו לי נס. שיחקתם אותה עם אבא שלי. נשאר רק יורי". הם יצאו אל הרוח הקרה והלכו בשקט עד שהגיעו לספסל לא רחוק מהבית שלה והתיישבו עליו.
אירנה החליטה שתספור בלב עד עשר ואז תגיד את זה, ישר, בפנים, בלי לגמגם. אני יהודייה. זהו ככה.
כשהגיעה בלב למספר שמונה (כמה סמלי…) יורי הוציא מתוך החולצה שלו… ציצית. בהתחלה היא הייתה מרוכזת בספירה ולא הייתה בטוחה שהיא רואה טוב. אבל יורי הסתכל עליה ואמר: "אירנה, סליחה שהסתרתי את זה עד עכשיו ממך, אבל אני יהודי. יורי זה בעצם… יורם. אמא שלי נתנה לי את השם כי ככה קראו לסבא שלה, ורק טיפה שינתה אותו שיישמע רוסי. כל החיים לא התנהגנו כיהודים בגלל אבא שלי, אבל עכשיו שאבא ואמא מתגרשים, אמא רוצה לחזור למקורות שלה. הם אמרו לנו שאנחנו הילדים נחליט מה אנחנו רוצים להיות, אז נכון שלפי היהדות אני יהודי כי אמא שלי יהודייה, ובכל זאת, הם אמרו לנו שאנחנו נבחר כמה יהודיים אנחנו רוצים להיות. תכלס, אני מכיר הרבה יהודים שבכלל לא מתנהגים כמו יהודים, אבל אני רוצה להיות יהודי, אבל אני גם אוהב אותך, ואני לא יודע מה לעשות…".
יורי לא הבין למה אירנה פרצה בבכי והתחילה לחפש בטלפון שלה משהו. "רואה את זה"? היא אמרה לו מבעד לדמעות. "זו החנוכייה שהדלקתי היום וביקשתי ממנה שתשלח לי נס מעל הטבע. אמא שלי הייתה יהודייה וגם אני יהודייה, ואני כבר מלא זמן לא יודעת איך להגיד לך את זה! או מיי גוד, זה אמיתי מה שאמרת לי עכשיו או שאני חולמת??"
השיחה ביניהם הייתה מופלאה וכללה דמעות, צחוק מתפרץ, קריאות תדהמה ומלא שמחה. אחרי בערך שעה הם הלכו לקנות סופגניות במאפייה הקרובה.
יורי נכנס למאפייה, ואירנה חיכתה לו בחוץ. מסביב היא הרגישה שכל הבניינים מסביב שולחים לה הבהובים מהשלהבות שמרצדות בחלונות הבתים. היא כבר לא ידעה אם היא בחלום או במציאות, אבל הנרות הללו עטפו אותה והיא הרגישה שהחום שלהם זורם לה בוורידים.
היא הסתכלה אל השמיים זרועי הכוכבים ולחשה: "נס גדול היה פה. נס גדול היה פה".
