כשחזרתי בתשובה, אי־אז בגיל 24, חשבתי שביהדות יש רק שלוש מצוות – ללכת עם חצאית, לא לאכול בשר ביחד עם חלב, ולא להדליק אור בשבת. אחרי זמן־מה הופתעתי לגלות שיש עוד שתיים־שלוש מצוות חוץ מהמצוות הללו והייתי בהלם מוחלט…
ההלם הזה, הוא בדיוק ההלם שבין פרשת יתרו לפרשת משפטים.
בעשרת הדיברות יש מצוות די קלות והגיוניות. אני לא קמה בבוקר ואומרת לעצמי "בא לי לרצוח" ח"ו. רוב האנשים הנורמטיביים אין להם תשוקה כזו, בטח לא בעולם שלנו כיום. אבל פתאום כשאת קולטת שבשבת אסור לחתוך נייר ואסור להכין תה בכוס רטובה, זה מתחיל להיות יותר מדי ספציפי.
יש מדרש שמתאר מה התרחש כאשר משה רבנו עלה לקבל את התורה. זה מדרש שכולם מכירים, אבל כשאני למדתי אותו בפעם הראשונה הייתי בשוק.
כשמשה עולה למעלה והמלאכים שואלים: "מה לילוד אישה בינינו"? – כלומר, מה באת לפה? זה לא מקום לבני אדם – אין לו מה לענות. הם מלאכים, מושלמים, מה הוא יגיד להם? אומר לו הקדוש ברוך הוא: תחזיק בכיסא שלי ותענה להם תשובה. מה משה עונה להם? הוא אומר: תגידו, יש לכם הורים? לא. אז אתם לא צריכים לכבד הורים. יש לכם קנאה? לא. אז אתם לא צריכים את ההלכה. אתם הייתם במצרים? אתם השתעבדתם? יש לכם חולשות אנושיות? לא. אז אתם לא צריכים תורה.
התשובה הזאת של משה רבנו הסבירה לי ברגע אחד את הסיבה לכך שקיבלנו תורה. ריבונו של עולם לא נתן לנו תורה כדי שנקבל מאה; הוא נתן לנו תורה כי אנחנו אנושיים, כי הוא יודע שיש לנו חולשות.
הרבה שנים הייתי מורה לאנגלית, והמבחנים שהכי קל לעשות בתור מורה אלו מבחנים אמריקאיים. תמיד יש רק תשובה אחת נכונה, והכי קל לבדוק אותם. הבעיה במבחנים אמריקאיים היא שאין אפשרות לתת רק נקודה אחת או חצי נקודה – זה או נכון או לא נכון.
כתוב בגמרא "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות".
הקב"ה היה יכול לתת לנו רק שבע מצוות, כמו שבע מצוות בני נח, וזה היה כמו מבחן אמריקאי – יותר קל, אבל אז אי אפשר היה לחפש היכן לזכות אותנו…
הקב"ה הרבה לנו מצוות כדי שהוא יוכל להרבות לנו זכויות. אם למישהי מאוד קשה בצניעות, למשל, הקב"ה יכול להגיד: נכון, אבל פה היא התאמצה, שם היא סגרה עוד קצת, פה היא האריכה, שם היא עמדה מול הארון ובחרה את החצאית השנייה… יש לקב"ה כביכול יותר מרחב לתת לנו זכויות ולראות את המאמץ שלנו.
השאלה היא, איך אנחנו חווים את המצוות? אם אני מסתכלת עליהן בתור סט אינסופי של דרישות, אני נחלשת. אבל אם אני אומרת: רגע, יש פה רצף אינסופי של הזדמנויות, ריבונו של עולם כל כך אוהב אותי והוא רוצה לדבר איתי בארוחות שלי, הוא רוצה לדבר איתי בבגדים שלי, הוא רוצה לדבר איתי בדיבור שלי, הוא רק רוצה לדבר איתי – זו כבר הסתכלות אחרת לגמרי.
המבי"ט – רבי משה מטראני – אומר שבראש השנה, יום הדין, כשהקדוש ברוך הוא יושב על כיסא דין, הוא מפשפש במעשינו כדי לחפש את המצוות.
במשך שנים רבות, לפני שהייתי נרדמת הייתי שואלת את עצמי: "מה לא הספקתי היום?…" ואז הייתי הולכת לישון בתחושה 'נפלאה' של "איזו גרועה אני", "איך לא הספקתי", "מחר על הבוקר אני חייבת…". אחרי הלידה החמישית שלי, בעקבות כל מיני דברים שעברתי, החלטתי שאני הולכת לישון אחרי שאני מונה רק את מה שעשיתי. זה שינה לי את החיים.
אפשר להסתכל על המצוות בתור רצף של מטלות בלתי אפשריות, אפשר להסתכל על החיים בתור רצף של דרישות ומשימות, ואפשר להסתכל עליהם בתור רצף של הזדמנויות לעשות טוב. רצף של הזדמנויות ללמד עליי זכות. הקב"ה הרבה לנו תורה ומצוות כי הוא ידע שאנחנו לא נעמוד במבחן אמריקאי, והוא ביקש לתת לנו עוד חצי נקודה פה ועוד רבע נקודה שם. צריך למנות את המאמצים שלנו, את המעשים שאנחנו כן עושות, וזה משנה את החיים לגמרי.
