המגיד ממזריטש בא לתהות על קנקנו של הבעל שם טוב. רבות שמע על האיש הגדול הזה שהופיע פתאום בשמי היהדות. שמע מרחוק, טרח ונסע עד אליו.
אבל כגודל הציפיה והטרחה, כך גודל האכזבה. כשהגיע המגיד, התחיל הבעל שם טוב לדבר איתו על סוסים, עגלונים, אוכל לסוסים, ועוד כיוצא בזה. המגיד כולו אכזבה. מפח נפש עצום לתלמיד חכם כמוהו, שהיה מוכן לעזוב את בית המדרש ואת לימודו הקבוע ולהיטלטל בדרכים – רק כדי לשמוע סיפורי סוסים?!
המגיד החליט שמיד הוא נוסע, בורח משם כל עוד נפשו בו! אבל מה לעשות והחשכה ירדה, ולנסוע בלילה בלתי אפשרי. חיכה המגיד לאור הבוקר במחשבה לברוח כמה שיותר מהר.
והנה בחצות הלילה קורא לו הבעל שם טוב, מבקש ממנו שיבאר לו מאמר קבלי, והמגיד מסביר.
הבעל שם טוב, פניו חתומות, אומר למגיד: "אתה לא מבין דבר".
ממשיך הבעל שם טוב לומר: "עמוד על רגליך", והמגיד עומד.
והנה פותח הבעל שם טוב את פיו ומבאר את אותו מאמר קבלי, והמילים היוצאות מפיו מאירות, ומאיר כל החדר כולו.
החדר מאיר והמגיד נבוך. בוש ונכלם לשאת את פניו אל אותו הצדיק.
באותם רגעים הוא יודע שכאן הוא נשאר. כאן יוכל לקבל משהו שאצלו חסר.
המגיד הבין איך כל מה שאמר וביאר והסביר, אולי היה אמיתי, אולי נכון מבחינת המילים, אבל משהו שם היה חסר. העיקר לא היה. הנשמה של המילים לא הייתה, האור של הדיבור נעדר.
איך מקבלים אור כזה? איך זוכים לנשמה כזו?
את זה רצה המגיד ללמוד, וכאן הוא נשאר.
סיפור יפה הנוגע בכל מי שמחפש את ליבו. שמחפש את הלב של הדברים, של העולם.
כשנתבונן בסיפור נשים לב לתחילתו, להנהגה המיוחדת של הבעל שם טוב. הבעש"ט בכוונה מתגלה לפני המגיד כבור ועם הארץ. הוא לא מדבר איתו בלימוד, הוא גם לא מסביר לו את תורתו המיוחדת. הוא מדבר דיבורים לכאורה של הבל. זו לא הייתה הפעם היחידה שהבעש"ט נהג כך.
מה הייתה כוונתו בכך? מדוע עשה זאת?
ר' נחמן, שנולד שנים אחר כך בבית סבו הגדול, הבעש"ט, אולי נותן מילים להנהגה הזו.
"ועיקר התשובה – כשישמע בזיונו ידום וישתוק", אומר ר' נחמן בליקוטי מוהר"ן, תורה ו, התורה של חודש אלול.
הנקודה הפנימית של התשובה היא שאדם עומד מתבייש מול ה', ושותק.
כשאדם מרגיש את הקטנות שלו, את המקום הצר שהוא נמצא בו, כשהוא יודע שהוא כל כך קטן כנגד ריבונו של עולם, והוא שותק – זוהי תשובה.
במקום הזה אין פה, אין דיבור, אין מילים שאפשר להגיד.
השתיקה הזו היא רגע יקר מאוד. רגע של נצח, כשאדם מתקרב אל עצמו, אל נשמתו, אל בוראו.
קול השופר מבטא זאת. קול ראשוני, בוסרי, בלי מילים. קול שכאילו אומר: אין לי מילים. קול שכאילו צועק: כל המילים שכבר אמרתי אבדו, ואחרות עדיין אין לי.
הבעש"ט שניגש אל המגיד כבור ועם הארץ שאין לו מילים, וגם לא הסברים, אולי רצה שגם הוא ירגיש כך. שגם הוא יניח לרגע את כל המילים הנכונות, שיניח בצד את התובנות. שקצת יתבייש וקצת ישתוק.
בסוף-בסוף, המגיד הבין. ברגע ששמע את קולו החזק של הבעל שם טוב אומר לו: "אתה לא מבין דבר", הוא הבין. הבין הכל. הבין איך הוא לא מבין. איך כל המילים הנכונות תפלות וחסרות חיים, איך כל הדיבורים האמיתיים הם בעצם חסרים חיות אמיתית.
את זה הוא רצה ללמוד, ואת זה ר' נחמן מלמד אותנו שטוב ללמוד בזמן של תשובה, בזמן של שמיעת קול שופר.
