כבר ארבעים שנה היא מגיעה לבית הכנסת לשמוע פרשת יתרו.
לבית הכנסת שלה הרבה נשים מגיעות, גם הן מתרגשות לשמע עשרת הדברות.
אך אצלה זה שונה מעט, היא מתרגשת גם מההתחלה, כשכהן מדיין חותן משה בא לחסות תחת כנפי השכינה.
זה תמיד מזכיר לה את עצמה, את הדרך הארוכה והקצרה שעשתה.
היא נזכרת בנופי ילדותה, ההרים והגבעות המוריקות.
בחיים הפשוטים והיפים עם משפחתה, משפחה נוצרית אדוקה.
היא תמיד הרגישה קצת שונה, לא במובן של חוסר שייכות, אלא שהרגישה תמיד שמשהו בוער מתוכה למעבר, מעבר למה שהיא מכירה ויודעת, מעבר להרים המוריקים של נוף ילדותה.
כשהייתה בת שמונה עשרה אמה סיפרה על המשפחה היהודית שהחביאו בזמן המלחמה, הראתה לה תמונות בשחור לבן, תמונות של עולם של טוב ורע שאינם מתיימרים אפילו לשמש בערבוביה.
היא ניסתה לשאול, לשמוע, אך אמה סתמה ולא פירשה.
מאותה השיחה הלב לא נתן לה מנוח, היא רק רצתה לשמוע עוד על תקופת המלחמה, גאה שהוריה היו מהטובים שבבני האדם.
היא אספה מעט כסף, נסעה ליד ושם, למצוא תשובה, לחפש מרגוע לנפשה.
מהביקור היא יצאה עם יותר שאלות מתשובות.
קטעי הווידאו שראתה על ליל הבדולח היו לה קשים במיוחד, למה לשרוף מקום תפילה? למה להשליך ספרים אל האש, למה לנפץ?
ומה יש ביהודים האלו שכל כך רצו להשמיד, ואם כל כך ניסו איך זה שהם עדיין חיים?
לא מודעת שברגעים אלו ממש, מתחיל מסע חייה שלה.
שנים של לימוד, תהיות ושיחות הובילה אותה לשיחה המכוננת מכולן, באותו המקום על אותה הספה היא בישרה להורים, שבזכות חסדם היא מבקשת להצטרף לעם היהודי.
הם בכו, נזכרו במרתף הנסתר, בפעימות הלב המואצות לשמע דפיקות בדלת, שמא ישמעו בחוץ את הדפיקות על דלת המרתף, המבשרות שהביאו לנמלטים הנסתרים את ארוחת הערב.
היא נזכרת בתלאות, בשבתות ששמרה כמעט בשלמות, חותכת נייר פה ומדליקה אור שם, להבדיל בין ישראל לעמים.
נזכרת איך בשמחות הבטיחה לעצמה שכשהכל יושלם, היא לא תקנה יותר יין מבושל לעולם.
היא זוכרת את הספקות שהיו גם באמצע התהליך, גם שבע מצוות אפשר לקיים ולהיות קרוב לאלוקים, אך הנשמה לא נתנה לה מנוח, דורשת להיות קרובה באמת, לשחק במגרש של הגדולים.
היא זוכרת את השרשרת שקנתה אחרי שיעור ששמעה על בית המקדש, עיגול מזהב שחרוט עליו בכתב מיוחד: "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים".
מבטיחה לעצמה לקנות גם מגן דוד, עם כל הכבוד היא לא כמו כל העמים, היא שייכת באמת.
היא נזכרת איך בפעם הראשונה שהתעניינה הסבירו לה שלא כדאי להצטרף כך לעם דווי ודחוף, סחוף ומטורף שייסורים באים עליו.
היא זוכרת איך ענתה שזה בדיוק מה שהביא אותה לכאן.
היא נזכרת ברגע שעמדה ברגליים רועדות מול הדיינים, לא מצליחה להשלים את המשפט מרוב התרגשות, איך שלוש פעמים היא חזרה על המילים עד שהצליחה להשלים "אני מקבלת על עצמי, לשמור ולקיים את כל מצוות התורה, ואת כל המצוות שתקנו חכמים, ואת כל המנהגים הטובים הנהוגים בעם ישראל ואני מאמינה בה' אחד".
היא זוכרת את הדמעות כשזעקה מקירות לבה: "שמע ישראל".
מבוגרי היישוב בני גילה שמעו על סיפורה, הילדים והנכדים אפילו הזמינו אותה לדבר בכיתה בפעילות שארגנו לקראת חג השבועות.
היא מספרת את סיפורה בגאווה, מזכירה להולכים על הגשר מלידה את אוצרם המסתתר מתחת לשכבות הגלות.
אבל היא יודעת שבבית הכנסת המרכזי יש גם כאלו שלא מכירים את סיפורה, להם היא נדמית כמו שאר הנשים המבוגרות המתפללות בגירסא דינקותא.
היא מזדקפת לשמע ברכות התורה, מודה שזיכה אותה לבחור בעם הזה מכל העמים, שזיכה אותה לבחור לקבל תורה.
לשמע עשרת הדברות היא נעמדת, את סיפור יתרו כהן מדיין היא אוהבת אבל זה הרגע שלה, נשמתה מזהה קול מוכר מקדם.
היא יודעת, היא הייתה שם מההתחלה. עוד לפני שקראה 'שמע ישראל', שמעה הד קול
'נעשה ונשמע'.
היא יודעת בעצם, שם בתחתית ההר התחיל המסע, קול קורא מן ההר המוריק,
לחסות תחת כנפי השכינה.
