חודש תמוז מזמין אותנו למסע. 'מסע קיץ' המתחיל בי"ז בחודש ומסתיים בעזרת ה' בחודש תשרי.
אבל בעצם, הסיפור שלנו מתחיל כבר קצת לפני. בסיום מעמד הר סיני משה עולה להר להביא את לוחות הברית. אחרי ארבעים יום, בי"ז בתמוז, הוא יורד, רואה את העם חוטאים בחטא העגל ושובר את הלוחות. יומיים אחר כך הוא עולה שוב להר סיני, הפעם כדי להתפלל ולבקש רחמים לפני ה', שיסלח לעם ישראל.
אלה הימים שלפנינו. ארבעים ימים "בכעס" יקרא להם רש"י.
ננסה לחשוב, מה קורה לעם ישראל בזמן הזה? אולי הם קצת כמו ילד שעשה משהו לא טוב, ועכשיו ההורים שלו נפגשים עם המנהל והוא יושב מתוח מחוץ לחדר. מה עובר לו אז בראש? מה עשיתי, מה הביא אותי לזה… חושב על מה שקרה.
כך גם עם ישראל עומדים מול חטאם הגדול, עשיית העגל. זה קשה לעמוד מול מעשה רע שעשיתי, להודות בו ולחשוב כיצד לתקן. זה מאוד כואב. ובכל שנה, בתקופה זו, אנו נדרשים לעשות עבודה זו מבחינה פנימית.
זה זמן שמצריך התכנסות. זה זמן רגיש, כי הכאב של החטא והריחוק מה' צף ועולה. ולכן ההלכה מדריכה אותנו למעט בשמחה (בשלושת השבועות, עד ט' באב), פחות לצאת ולטייל ולהיזהר מפעולות שיש בהן סיכון. הזוהר הקדוש אומר שאלה ימי סכנה והרעה שולטת בהם.
שמות החודשים שלנו, מקורם בשפה הבבלית ולא בלשון הקודש. חודש תמוז נקרא על שם פסל ששימש לעבודה זרה. יחזקאל הנביא מספר שבפתח בית המקדש היו "נָּשִׁים יֹשְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז". מה הכוונה? הפסל הזה היה כלי עם פתחים בעיניים ובתוכו הייתה עופרת. כשהדליקו אש בתוך הפסל, העופרת נמסה ויצאה דרך פתחי העיניים וכך נוצר מראה של דמעות. הנשים היו "מבכות" – כלומר, מייצרות את הדמעות.
זוהי בעצם עבודה זרה שמאדירה את הבכי, ששמה במרכז את הרע שבחיים. העיסוק ברע שואב אותנו לתוכו, סוחף ומושך אותנו לייאוש. נשים לב: לא נאמר בפסוק שהנשים בוכות, אלא "מבכות". כלומר, מלהיבות אחת את השניה: "אוי, זה הכי נורא שיכול להיות! אימאל'ה, אין כאלה דברים. איך תעמדי בזה? נורא ואיום!…"
ההתעסקות המוגזמת הזו בבכי, נשענת על תפיסת עולם שאומרת – העולם הוא רע ומייאש. בחודש תמוז, בגלל הבירור שבו, ישנה סכנה שנגיע לייאוש, וחשוב שנשים לב לכך. עמידה מול החטא – כן, מרירות – כן, אך ייאוש – ממש לא.
בתורת הסוד כתוב שהחוש של חודש תמוז הוא חוש הראיה. הימים האלה קוראים לנו לחזור לרושם של הראיה ממעמד הר סיני: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת" – רואים את מה שנשמע. ראיה פנימית, לא ראיה בעין גשמית אלא חוויה חזקה שמחברת את חוש הראיה והשמיעה יחד.
כשעם ישראל ראה שמשה לא יורד, מיד עשה עגל מוחשי שאפשר לראות וקרא: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל". בשבירת הלוחות משה בעצם אמר לעם: נסחפתם אחרי העיניים החיצוניות! אם תסתכלו פנימה, תיזכרו במראות של קבלת התורה, בגילוי ה' אליכם ובברית שכרת אתכם.
המילים האחרונות בתורה הן: "אֲשֶׁר עָשָׂה משֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל". רש"י מסביר שהכוונה לשבירת הלוחות בידי משה, "והסכימה דעת הקב"ה לדעתו… יישר כֹחך ששיברת". יש מעשים שחלק מהתיקון שלהם, הוא שבירה. לא שבירה שמביאה לייאוש, כמו נשות התמוז, שבכו ובכו ללא תכלית, אלא שבירה שמבררת את הטוב מהרע, מנקה את הלב ומכינה אותו לבניין חדש.
רגע, יש המשך לסיפור שלנו! בסוף ארבעים ימי התיקון האלה, הנפתחים בי"ז בתמוז, מגיע ראש חודש אלול בו יורדות אלינו משמיים י"ג מידות הרחמים, ומשה רבנו עולה שוב להר סיני לקבל את הלוחות השניים. רש"י בפרשת כי תישא אומר: "בעשרה בתשרי (-יום הכיפורים) נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ובלב שלם, ואמר לו למשה 'סלחתי כדברך'".
אם כן, ביום כיפור, מסע הקיץ שלנו מגיע ליעדו: סליחת ה', ובהמשך בא גם מועד השמחה החדשה בקשר, בחג הסוכות בע"ה.
ואי אפשר בלי המתקה לשם החודש, נכון?
שם האל 'תמוז' בא מהשורש "לְמֵזֵא" בארמית. שפירושו הצתה, אש יוקדת. זהו באמת החודש החם ביותר בשנה, בו השמש בשיאה. הרבי מלובביץ' זצ"ל, שנפטר בג' תמוז, אומר שכמו שיש אור גשמי גדול בתקופה זו, כך גם ברוחניות – יש הרבה אור רוחני בעולם! הוא לומד את זה מהפסוק בתהילים: "כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן – ה' אֱ־לֹוהִים". מי זו השמש? – הקב"ה. אז אם השמש נוכחת יותר בתמוז – סימן שיש יותר גילוי אור ה'! זה מדהים, לא?
הלוואי וסגולת החודש תגלה בנו ראיה פנימית. שנאמין ונחוש איך בעומק ימי המצרים ובעומק ימי המלחמה והאבלות קיים אור ה', שבכוחו לחמם ולהאיר את ימינו. אמן ואמן!
