שנת תקכ"ד (1764). אברך בן 19 ושמו רבי שניאור זלמן – לימים אדמו"ר הזקן, בעל התניא – מגיע לעיירה מזריץ׳ והופך לתלמידו של רבי דוב בר, ה׳מגיד׳, ממשיך דרכו של הבעל שם טוב. שם, במזריץ׳, הוא מחבר עשרה ניגונים. בהמשך, כשהוא מייסד את חסידות חב"ד והופך לרבי בעצמו, הוא ממשיך לשכלל ולדייק אותם.

לא רק תורתו החדשנית והעמוקה של רבי שניאור זלמן הפכה לנחלת הכלל, אלא גם הניגונים שלו. לצד התניא, ׳שולחן ערוך הרב׳ ושאר ספרי החסידות מחיי־הנפשות שהוא השאיר לנו, התפרסמו גם הניגונים שחיבר, כאשר ׳ארבע בבות׳ הוא החשוב והמיוחד שבהם.

עשרת הניגונים של אדמו"ר הזקן הם חלק מרשימת הניגונים שנקראת בקרב החסידים ׳הניגונים המכוונים׳. יש ניגונים רבים שחוברו בידי חסידים – אלה ניגונים טובים, יפים, מעוררים לעבודת ה׳. אבל ׳ניגון מכוון׳ הוא ניגון שחובר בידי אדמו"ר, שכל תו בו מדויק ומכוון לעולמות העליונים וכל חלק בו מבטא דרגה רוחנית מיוחדת. כמו שדברי חסידות מגלים אלוקות, גם הניגון המכוון מגלה אלוקות.

מבפנים ומבחוץ

הפעם אנחנו עם ׳ארבע בבות׳. ניגון שלא צריך להסביר עד כמה הוא קדוש ומיוחד – הכתר של ניגוני בעל התניא, רבי שניאור זלמן מליאדי, ושל עולם הניגון החסידי בכלל. ניגון בעל ארבע ׳בבות׳ – ארבעה שערים־חלקים, כנגד ארבעת העולמות הרוחניים: אצילות, בריאה, יצירה ועשייה.

החסידים לא שרים את ׳ארבע בבות׳ מתי שרוצים, אלא רק בזמנים מיוחדים – בימי התשובה של אלול־תשרי, בהתוועדויות מיוחדות של חגים חסידיים, וכאשר חתן וכלה נכנסים לחופה, ברגעים הכי קדושים שלהם. וגם בזמנים האלה – את הניגון הזה לא שרים סתם כך; שרים ניגון מיוחד לפניו וניגון מיוחד אחריו.

חיליק, כ'בעל מנגן' חסידי, אתה מבצע את הניגון בפרויקט ׳צמאה׳ עם הקלרינט המפורסם שלך. מה אתה מרגיש כשאתה מנגן אותו?

חיליק פרנק: גם בין הניגונים המכוונים עצמם – כמובן ׳ארבע בבות׳ נחשב ל׳כתר כל הניגונים׳. כשם שאת הכתר חובשים על הראש והוא מקיף את הראש, גם הניגון הזה בדרך כלל הוא ׳מקיף׳; כמה שהוא ייכנס פנימה – תמיד הוא יישאר עליון ובלתי־נתפס. אני מתבטא כך אחרי שניגנתי את הניגון הזה אלפי פעמים – בחתונות, בהתוועדויות ובאירועים נוספים. בכל פעם הניגון מגיע מכיוון אחר ונוגע בנקודות שונות בנפש, באופן שאין ביכולתי לתאר.

לאורך הדורות, אדמו"רי חב"ד פירשו בכתב ובעל פה את הניגון וגילו לנו מעט מהסוד הגדול שלו. תרגום המילה ׳בבא׳ בארמית הוא שער, ואם כן ארבע בבות אלו ארבעה שערים. ארבעה חלקים יש בניגון, המכוונים כנגד ארבעת העולמות־הממדים המדוברים בתורת הסוד: אצילות, בריאה, יצירה, עשייה.

רבי שלום דובער מלובביץ׳, האדמו"ר החמישי של חב"ד, הקדיש שיחה ארוכה ומפורטת לביאור ארבעת השלבים האלה, וחלק גדול ממה שנדבר כאן מבוסס על דבריו ועל ביאורי בנו וממשיך דרכו, רבי יוסף יצחק מלובביץ׳, במכתב שכתב בנושא זה.

ובכן, מה הם ׳ארבעת העולמות׳?

הרב אפרים דמיחובסקי: לפי הקבלה, הקדוש ברוך הוא לא ברא את העולם שלנו באופן ישיר מכוחו האין־סופי והבלתי־מוגבל; הוא צמצם את אותו אור אין־סוף בהדרגה, באמצעות ארבעה עולמות רוחניים, שכל אחד מהם משתלשל מהשני – עד שנברא העולם הגשמי המוכר לנו.

אבל רגע: הרי אנחנו נמצאים כאן, בעולם הזה. איך אנחנו כלל מתחילים להתכתב עם דיבורים על עולמות עליונים יותר? מן הסתם, אדמו"ר הזקן לא הוריד לעולם את הניגון הזה כדי לגרום לנו לחוות ׳עליית נשמה׳, לנסוק אל עולמות האין־סוף ולשכוח מהמקום בו אנחנו נמצאים. העיסוק של אדמו"ר הזקן, ושל החסידות בכלל, בארבעת העולמות ובביאורם, נובע מהפוטנציאל העצום הטמון בהם לסייע לנו בעבודת ה׳ כאן, בעולם הנמוך ביותר.

אבל אם כך נשאל אחרת: איך יכול להיות שהקדוש ברוך הוא – המופשט, הבלתי־מוגבל והכל־יכול – בחר לברוא את העולם בדרך הצמצום וההדרגה הזו? למה הוא לא ברא אותו ישירות מכוחו האין־סופי?

הרב אפרים דמיחובסקי: ברור שהקדוש ברוך הוא, הכל־יכול, היה יכול לברוא את העולם באופן של ׳מאין ליש׳ מוחלט, ללא ירידה מסודרת מדרגה לדרגה. הרי למעשה, בין כה וכה העולם נברא ׳יש מאין׳. אלא שאם העולמות לא היו נוצרים ומשתלשלים באופן מדורג זה למטה מזה (בלשון הקבלה והחסידות: ׳סדר ההשתלשלות׳), כל העולם היה מתנהל באופן של ביצוע משימות יבש, ללא כל קרבה נפשית פנימית בין הקדוש ברוך הוא לנבראים.

העניין הוא, שהקדוש ברוך הוא רוצה לא רק את הידיים והרגליים שלנו שיוקדשו לעשיית רצונו יתברך, אלא גם את הרגש, השכל ועצם הנפש שלנו – הוא רוצה שכולנו נהיה שלו! יהודי עובד את ה׳ כאשר הוא משיג את הקדוש ברוך הוא בשכלו, מרגיש אותו במידות לבו ואף מתבטל אליו באופן גבוה מהשגתו. כל זה מתאפשר כאשר הקדוש ברוך הוא מצמצם את עצמו באופן מדורג בסדר ההשתלשלות – ארבעה עולמות, שבתוך כל אחד מהם עשר ספירות.

כלומר: אנחנו, הנבראים המוגבלים, לא יכולים להבין אין־סוף, לאהוב אין־סוף, לחוש אין־סוף, בטח שלא להתקרב לאין־סוף. אז אם העולם היה נברא באופן ישיר מכוחו האין־סופי של ה׳ – חוץ מלקיים את מצוותיו בפועל, לא היינו יכולים להתחבר אליו. לכן הקדוש ברוך הוא צמצם את עצמו.

הרב דמיחובסקי: בברכה הראשונה של תפילת העמידה אנחנו פונים לקדוש ברוך הוא במילים "הא־ל הגדול, הגיבור והנורא". שואלים חז״ל, איך אפשר כלל לתאר את הקדוש ברוך הוא בתארים? הרי הוא אין־סוף, וממילא כל תואר שנשייך אליו יחטא לאמת! והתשובה – על פי תורת הקבלה והחסידות – היא: הקדוש ברוך הוא בעצמו צמצם את עצמו להתבטא בעשר הספירות של עולם האצילות. אם כן, התארים ״הגדול, הגיבור והנורא״ מקבילים (בהתאמה) לספירות חסד, גבורה ותפארת של עולם האצילות, בהן בחר ה׳ לצמצם את עצמו, ומכך יונקים אנו את הרשות (והזכות) לתאר אותו בהם.

ובכן, הקדוש ברוך הוא עצמו – בוודאי נשאר מופשט, אין־סופי וכל־יכול; אבל דרך האור שלו, שמאיר בעולם המוגבל שלנו באופן שניתן להכיל (כמו לדוגמה בעולמות ובספירות שאנחנו יכולים ללמוד עליהם), גם אנחנו יכולים להרגיש בנוכחותו; כמו, להבדיל, שאף אחד לא יכול לגעת בשמש, ואפילו לא להתקרב אליה יותר מדי, אבל כאשר האור שלה מגיע לעולם אפשר לחוש דרכו את הנוכחות של השמש עצמה.

הרב דמיחובסקי: אם כן, אם הקדוש ברוך הוא היה בורא את העולם בבת אחת, בלי הצמצום הזה, לא הייתה לנו יכולת לתאר אותו בשום תואר. ממילא גם השייכות והקירוב בין הקדוש ברוך הוא לנשמה לא היו יכולים להתקיים.

ההבדל בין העולמות עצמם – בין אצילות, לבריאה, לעשייה – הוא בדיוק במידת הצמצום, ביחס שבין הרגשת מציאותו של הקדוש ברוך הוא לבין הרגשת מציאות הנבראים באותו עולם. ככל שהעולם יותר גבוה, כך יותר מורגשת בו נוכחות ה׳, וככל שהוא יותר נמוך, כך יותר מורגשת בו נוכחות הנבראים.

העולם שלנו, עולם העשייה הגשמי, הוא הכי רחוק והכי נחות. אנחנו מרגישים את עצמנו כמציאות נפרדת לחלוטין מה׳. יש לנו הנחת יסוד כאילו תמיד היינו כאן ואף אחד לא ברא אותנו. בקצה השני נמצא עולם האצילות, שנקרא גם ׳עולם האחדות׳. שם מרגישים "אין עוד מלבדו" כפשוטו, אין שום מציאות חוץ מהקדוש ברוך הוא.

באמצע נמצאים עולמות הבריאה והיצירה. עולם הבריאה – כשמו כן הוא – ממנו מתחילים הנבראים להרגיש את המציאות שלהם, אבל עדיין הנוכחות העיקרית היא זו של הקדוש ברוך הוא. אחריו עולם היצירה, וגם עולם העשייה הרוחני, לפני העולם שלנו שהוא עולם העשייה הגשמי, כאשר ההבדלים הולכים ומתבהרים לפי מינון נוכחות ה׳ מול נוכחות הנבראים.

טיול בין עולמות

אדמו"ר הזקן התעסק בעולמות האלה, בתורתו ובניגוניו, לא בשביל שאנחנו נעזוב את העולם הזה ונעלה לעולמות העליונים, אלא להפך – כדי שנרגיש את הקדוש ברוך הוא כאן, בעולם הזה. הוא התכוון לגרום לנו לעבוד את ה׳ לא רק עם הידיים והרגליים, אלא באופן אמיתי – עם שכל, עם רגש, עם חיות והתלהבות. לשם כך הוא מביא את העולמות האלה אלינו, לתוך עבודת ה׳ היומיומית שלנו.

הרב דמיחובסקי: כל ספר התניא מבאר מה המניע של יהודי לעבודת ה׳. מהי עבודת ה׳ – כתוב ב׳שולחן ערוך׳. אבל מה המניע? למה יהודי עובד את ה׳? כל עוד הוא עובד את ה׳ בגלל שיש לו אינטרס מסוים בכך, זו כלל לא עבודת ה׳. אם הוא עובד את ה׳ כי כך הרגיל אותו אביו, גם זו עדיין לא עבודת ה׳ אמיתית. המניע האמיתי של האדם לעבודת ה׳ היא דבקות נשמתו בקדוש ברוך הוא. הנשמה אוהבת את ה׳, רוצה להתקרב אליו, ויודעת שהדרך לכך היא רק באמצעות לימוד התורה וקיום המצוות.

ובעבודת ה׳ של יהודי יש דרגות המקבילות בדיוק לארבעת העולמות האלה.

הרב דמיחובסקי: נכון. יש דרגה שבה הנשמה פשוט אוהבת את ה׳ בטבע שלה. הדרגה הזו נקראת ׳אהבה מסותרת׳ או ׳דחילו ורחימו [אהבה ויראה] טבעיים׳. אלא שהטבע הנשמתי הזה נסתר, במיוחד על ידי הגוף והנפש הבהמית, ועל יהודי מוטל לגלות אותו על ידי עבודתו. העבודה הזו שייכת לעולם שלנו, עולם העשייה.

בעולם היצירה הקדוש ברוך הוא צמצם את עצמו כך שיהיה נוכח באופן שיוכלו להרגיש בו. ובהתאם לכך, עבודת ה׳ רגשית, שמגיעה מהרגשות הטבעיים של הנשמה, שייכת לעולם היצירה, שהוא עולם הרגש.

למעלה מכך עומדת עבודת ה׳ שכלית, כאשר מתוך ההתבוננות השכלית בגדולת ה׳ מייצר יהודי רגשות חדשים של אהבת ה׳ ויראתו – רגשות שמקורם בשכל, ולא ברגש הטבעי של הנשמה. ועבודה זו ‎שייכת לעולם הבריאה הגבוה יותר.

על עולם הבריאה כתוב בקבלה "בינה עילאה מקננא בכורסיא" [הבינה העליונה מקננת בכורסא]. עדיין אין בו צמצום לרמת הרגש כשלעצמו, אלא רק לרגש כמו שהוא בנשמות ובמלאכים – רגש עצום, רגש של ביטול, שכל כולו תולדה של התבוננות שכלית. לכן, דרגת הנשמה של מי שעובד את ה׳ באופן של ׳דחילו ורחימו שכליים׳ שייכת לעולם הבריאה.

ומעל הכל נמצאת עבודת ה׳ שנשמעת כמו שייכת לצדיקים גדולים בלבד – עבודת ה׳ של עולם האצילות.

הרב דמיחובסקי: הצדיק עובד את ה׳ באופן של מסירות נפש במשך כל חייו. אין לו כל חישוב רוחני – הוא לא עושה זאת לשם שלמותו האישית, וגם לא כדי לזכות ל׳קרבת אלוקים׳ רגשית או שכלית. הוא בטל לגמרי לקדוש ברוך הוא ולרצונו. צדיק כזה, שעבודת ה׳ שלו היא בבחינת ׳מרכבה׳ – משום שהוא בטל לה׳ כמו שהמרכבה בטלה לרוכב עליה – ה"מדור" שלו (כך נקרא המיקום הרוחני בתורת הסוד) הוא בעולם האצילות, שכולו רק ביטול לה׳.

אבל מי מאיתנו יכול להגיד שאיזושהי דרגה מאלו שמנינו כאן רלוונטית לעבודת ה׳ שלו?

הרב דמיחובסקי: שאלה טובה. לכאורה מדובר כאן בדרגות גבוהות ביותר. אף על פי כן, הרבי מלובביץ׳ מסביר שבזמנים מיוחדים, של דבקות ושמחה יוצאות דופן, כגון יום כיפור, יהודי יכול להתעלות ולהיות שייך, לפחות לזמן מועט, גם לדרגות האלה. כלומר, גם מי שבדרך כלל נמצא בעולם העשייה, ועבודת ה׳ שלו שייכת לעולם העשייה או לעולם היצירה, יכול לפעמים להתעלות לעולם הבריאה, ואפילו לעולם האצילות.

לכך חתר אדמו"ר הזקן בייסוד דרך חסידות חב״ד, בתורותיו – בעיקר בספר התניא – וגם בניגון הזה: לקרב את הקדוש ברוך הוא אלינו באמצעות ארבעת העולמות, שנקבל מושג כלשהו בעלייה מעולם לעולם בעבודת ה׳ האישית שלנו. לכן, לא פלא שהניגון העיקרי של אדמו"ר הזקן מכוון לארבעת העולמות.

העתקה>מרירות>רוממות>עליצות

כעת נצלול לניגון עצמו ונעלה יחד איתו, בבא אחרי בבא. חיליק פרנק יעזור לנו לקשר את תנועות הניגון לעולמות הרוחניים, והרב יצחק גינזבורג יסביר לנו את החוויה שבכל אחד מהעולמות.

פרנק: עולם העשייה הוא בעצם העולם שלנו, עולם השקר. כתוב בחסידות שהמילה ׳עולם׳ היא מלשון ׳העלם׳ – בעולם הקדוש ברוך הוא נעלם, לא גלוי. בהתאם לכך, הבבא הראשונה מתחילה עם כמה תווים שמבטאים את ההעלם הזה, במעין תהייה־זעקה שקטה שמרחפת על פני היקום כולו: ריבונו של עולם, איפה אתה?

הרב יצחק גינזבורג: בחלק הראשון של הניגון, בו נמצאים בעולם העשייה, החוויה היא של "העתקה והזזה עצמית", כמו שכתוב "ויעתק משם", שאדם עוזב את מקומו הראשון ורוצה להגיע למקום אחר. זוהי תחילתה של עבודת ה׳ – אני לא מרוצה מעצמי כמו שאני עכשיו, ואני יודע שהדבר הראשון שאני צריך לעשות הוא לעזוב את המקום הנפשי העכשווי שלי ולהגיע למקום טוב יותר. זה נקרא העתקה והזזה עצמית.

החלק הראשון של הניגון הוא כמו אדם שעוזב את המקום הקודם שלו בניסיון לעבור למקום טוב יותר. בעבודת ה׳, זוהי הרגשת מרירות של האדם על המקום שבו הוא נמצא, עולם העשייה, והבנה שלו שיש צורך להתקדם לעולם עליון יותר.

כאן מגיעה הבבא השנייה, שמכוונת כנגד עולם היצירה.

פרנק: עולם היצירה הוא גבוה יותר, וזה כבר עולם של מלאכים. גם למלאכים יש זעקה: "משרתיו שואלים זה לזה, איה מקום כבודו להעריצו?". יחד עם ההתעלות של האדם, שומעים ביתר שאת גם את זעקת המלאכים.

הרב גינזבורג: עולם היצירה הוא עולם של רגש. יש רגשות טובים, כמו שמחה או אהבה, אבל יש גם רגש שמרגיש לא הכי טוב – רגש של מרירות נפשית. בעולם היצירה האדם מבין כמה הוא רחוק מהקדוש ברוך הוא, האור והטוב המוחלט, והרגש שמתעורר מההבנה הזו נקרא מרירות. אבל יחד עם המרירות מאיר אור. על עולם היצירה כתוב "יוצר אור", והאור שמאיר בו הוא אור של תקווה טובה.

ומשם עולים לבבא השלישית, שמכוונת כנגד עולם הבריאה.

פרנק: כאן הניגון לא עולה בחיפוש או בצעקה, אלא הפוך – הוא יורד, יש כבר הרגשה נינוחה וגלויה יותר.

בעולם הבריאה, עולם השכל, בו מרגישים את הקדוש ברוך הוא הרבה יותר חזק – כבר אין זעקה. יש תנועה של נינוחות והתרוממות הרוח.

הרב גינזבורג: המילה בה משתמשים אדמו״רי חב״ד כדי לתאר את השלב השלישי של הניגון, היא רוממות – הרגשת רוממות בנפש. על המשיח כתוב: "הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד" – מתוך שכל (״ישכיל״) הנפש מתרוממת (״ירום״), כלומר אני ממש נשאב. בשביל להגיע ליעד האמיתי, שהוא השלב הרביעי, אנחנו חייבים את הרוממות הזאת.

וכעת מגיעים לבבא הרביעית, שמכוונת כנגד עולם האצילות.

עולם האצילות הוא עולם האחדות, עולם של צדיקים. כאשר אדמו"רי חב"ד מתארים את החלק הזה בניגון, הם משתמשים בביטוי ״עליצות הנפש״.

פרנק: הביטוי ״עליצות הנפש״ מורגש מאוד בבבא הרביעית. כשמגיעים לשם לא רוצים לסיים, רק לשיר עוד ועוד ולהידבק. פתאום הנשמה רוצה לחזור לצור מחצבתה, לינוק עוד ועוד שפע ותענוג.

הרב גינזבורג: אדמו"ר הזקן ושאר אדמו״רי חב״ד בוחרים דווקא בביטוי הזה – "עליצות הנפש". בהרבה מהפסוקים בתנ"ך שבהם מוזכרת עליצות, היא הולכת יחד עם צדיקים. למה אני מדגיש את זה? בגלל שעולם האצילות, היעד שלנו, הוא עבודת הצדיק.

ואחרי הבבא הרביעית הניגון לא נגמר. יש קטע מעבר שמחזיר אותנו לבבות הקודמות.

פרנק: עד עכשיו רצנו למעלה, היינו בתנועה של ׳רצוא׳. עכשיו צריך לחזור למטה, צריך ׳שוֹב׳. אי אפשר בלי ׳שוב׳. אורות בלי כלים זה שום דבר, זו "שבירת הכלים". אנחנו צריכים לעשות כלים. ובכן, על ידי השלבים שניגנו קודם לכן עלינו והגענו ל׳רצוא׳ מאוד גדול, ועכשיו אנחנו בונים כלי חדש שייכנסו בו אורות גדולים יותר.

עבודה, לא קונצרט

כמו שאמרנו, אדמו"רי חב"ד הקפידו והזהירו שלא לנגן את הניגון הזה סתם, אלא רק בזמנים מיוחדים, זמני עת רצון – בחגים, בתאריכים חסידיים, בזמן חופה. כמו כן, מדי שנה בל״ג בעומר, בהדלקות המסורתיות של החצרות החסידיות במירון, נוהגים לנגן את ׳ארבע בבות׳ בעת ההדלקה.

פרנק: אם כל הזמן תנגן את זה ותהיה ב׳רצוא׳, לא תהיה לך מזה תועלת. דווקא בגלל שיש בניגון הזה הרבה מהעניין של ׳שוב׳ והצמצום – כשיודעים מתי לנגן אותו, ובעיקר מתי לא… – הניגון יכול לפעול בתוך הנפש הרבה יותר חזק מאשר אם עכשיו אני ב׳אווירה׳ של עבודת ה׳ ו׳בא לי׳ לנגן אותו… זה כלום. צריך לדעת את הגבול, לדעת את המידה, לא לרוץ יותר מדי קדימה, לעשות הרבה עבודה פנימית, הרבה עבודה נפשית, הרבה הכנות.

ולכן נהוג שלפני ניגון ׳ארבע בבות׳ שרים כהכנה אליו ניגון מיוחד, שכשמו כן הוא – ׳ניגון הכנה׳.

פרנק: נכון, 'ארבע בבות' זה לא ניגון ששרים מיד. יש ניגון הכנה מקדים שפותח שער לעבודה פנימית, מכין כלים לאורות שנקבל מהניגון. זה לא קונצרט, זו עבודה.

אולי באמת זה העניין: אדמו"ר הזקן הוריד לנו כזה ניגון מהעולמות העליונים ביותר, כדי שנוכל לפעמים לצאת מעצמנו ולהתחבר למקור. אבל המטרה היא לא נשמה בעולם האצילות, ואפילו לא הגעגועים והכיסופים לשם; היעד האמיתי הוא הנשמה בגוף, היהודי שעובד את ה׳ כאן למטה, בעולם הזה.

פרנק: הצמצום הזה, כאשר שרים את הניגון רק בזמנים מיוחדים ולאחר הכנה מתאימה, הוא חלק מהעניין שלנו בעולם העשייה: בעולם שלנו לא נמצאים כל הזמן במצב של התעלות ו"התפשטות הגשמיות". יש משפחה, ילדים, חברים, עבודה, בית כנסת – המון חיכוכים. לכן האדם חייב לעצמו את הרגעים האלה שבהם הוא מתקשר לעולמות העליונים, כדי לא לשקוע בבִיצה של העולם הזה ללא תקומה, ומאידך יש כאן הכוונה לא לנגן אותו בכל עת, אלא לשמור על החיים כמו שהם ולהאיר לתוכם את הניגון.

הניגון הזה, התכונות שלו והאופנים המסוימים שבהם שרים אותו, נותנים את ההארה ואת הכוח לקחת אותה לתוך החיים הפרטיים, בפרט כאשר כל אחד מקדיש זמן ומקום שהוא יודע שבהם הוא יכול להוריד לעצמו חלקים מאור האין־סוף ממש, להאיר את הנשמה שלו.