בצפון השומרון, בין רכסי ההרים והוואדיות המרהיבים, נכרתה בחודש האחרון ברית דמים נוספת בין עם ישראל לארצו. יהודה שמואל שרמן הי"ד, בן 18 בלבד, 'חייל ללא מדים', נרצח בידי בן עוולה בעת שהיה במשימת חייו: שמירה על אדמות הלאום במרחבי המרעה של חוות 'שובה ישראל'. אחיו דניאל, בעל החווה, נפצע באורח קשה באותו אירוע.

עבור יהודה שמואל, צפון השומרון היה הבית. "בלי דרגות על הכתפיים אבל עם אחריות של אלוף פיקוד", מספרים חבריו בקמפיין שהעלו לחיזוק ההתיישבות, "הוא סייר יום־יום, שעה־שעה, כדי להבטיח שהמרחבים האלה יישארו בידיים יהודיות. הוא הבין שהביטחון של המדינה מתחיל כאן, בשטחים הפתוחים שבהם האחיזה שלנו דלילה מדי".

הסיפור של חוות שובה ישראל הוא פרק נוסף באסטרטגיית החזרה לצפון השומרון. אחרי הנקודה הראשונה שפרצה את הדרך – חומש, שהפכה לסמל של שיבה ונחישות (עליה סופר בהרחבה בגיליון קודם) – הגיע תורה של החווה שהביאה נוכחות יהודית יומיומית למקומות שבהם הריק שלט במשך שנים.

ביקשנו לשוחח עם אביו של יהודה שמואל, יהושע שרמן מאלון מורה, במטרה לעמוד על סודו של הנער הצעיר שהקדיש את חייו לרגבי הארץ הטובה.

נער ארץ ישראלי

מה תוכל לספר לקרואי קרוב אליך על דמותו של יהודה, ומה נוכל ללמוד ממנו?

יהודה שמואל היה ילד מתוק מדבש. שמח, מכבד מאוד את ההורים, אוהב תורה ואוהב ארץ ישראל. הוא היה מאוד מאוד רגיש לסובבים אותו, לבני המשפחה והחברים. בשבועום האחרונים שמענו עשרות סיפורים על עזרה לחברים, לחלשים ולמבוגרים. הוא היה קופץ ראשון לכל בקשת עזרה.

מצד אחד, הוא היה נער חזק עם המון כוחות, ומצד שני הוא ביטל את עצמו בשביל הכלל, בשביל ארץ ישראל, בשביל החברים. הוא היה חזק ורגיש במקביל, ממש "עדינו העצני". אני קורא לזה: נער ארץ ישראלי.

ארץ ישראל נתנה לו חיים. עשינו כעת ערב לזכרו עם נוער אלון מורה, ואחד הנערים סיפר שכשהוא היה מדריך שלהם הוא כל הזמן אמר להם: כל מה שאתם עושים, תעשו למען ארץ ישראל. שכיבות סמיכה – למען ארץ ישראל. תידבקו באדמה שלה, והיא תיתן לכם כוחות.

מה יפו פעמייך בנעלים

כבר מגיל קטן יהודה שמואל היה עולה להתפלל בגבעת נחלת יוסף ביישוב, עוד לפני הבר מצווה, יחד עם חברים שהיו באים להשלים מניין – 20 דקות ברגל, בשמש ובגשם. הולכים, מתפללים, חוזרים.

אחת הנשים בגבעה סיפרה לי שבעלה היה במילואים מאז שמחת תורה, ויהודה שמואל יחד עם שני חברים נוספים שלו נשארו תמיד לאכול אצלם, כדי שהיא לא תהיה לבד עם הילדים. גם ביום כיפור הם היו נשארים לישון שם בלילה, כדי שבבוקר יהיה די אנשים למניין ותיקין.

במעלה הדרך הוא למד בישיבת טל שמיים באיתמר. הוא הגיע לשם בכיתה י', ולפני שהוא הגיע לישיבה היו רגילים לקום שם כל יום בחמש וחצי בבוקר, אבל הוא אמר להם: "מהיום והלאה קמים ברבע לחמש, והולכים לטבילה בבור יוסף. אחרי זה לימוד קצר, ואז תפילה…". ובאמת, בכל בוקר הוא היה סוחף אחריו את החבר'ה. הוא היה בעל כריזמה שקטה, וזאת בגלל האמת החזקה שלו.

יהודה שמואל לא היה נער מסגרתי חמוד שיושב בשקט ולא עושה דברים; להפך, הוא היה די שובב, או כמו שאומרים החבר'ה: משבב… אבל מתברר שיש הרבה דברים טובים שאנחנו כהורים לא יודעים מה הנערים שלנו עושים בתהליך ההתפתחות שלהם. מהדברים שהגיעו לאוזנינו אנחנו מופתעים מהרבה דברים שהוא עשה. החבר'ה היו קוראים לו 'יהודה שמואל הנעול'. הוא היה ננעל על משהו – ועושה אותו. כך כשהוא ננעל על תפילת ותיקין, על טבילה במקווה בבוקר, או על תקיעת בזנטים של כרם חדשה בארץ ישראל. הוא ננעל שצריך את זה, וכיף לו עם זה.

יהודה שמואל חיבר בין התורה למציאות, בין שמיים לארץ. בשנים האחרונות הוא פעל בכל מיני חוות. הרב דוד בנימין אמר שהוא למד ממנו פשוט לכוון לעונג ארץ ישראל. היה לו עונג במצוות יישוב ארץ ישראל, וזו כמובן מעלה גדולה.

לא רואה את הקו

כשדניאל בנימין, אחיו הגדול, עלה לחווה, היה לו ברור שהוא עולה איתו. אנחנו מאוד רצינו שהוא יישאר בישיבה, אבל הוא אמר: "ארץ ישראל צריכה אותי", "החווה צריכה אותי". אלו משפטים שהחברים שלו סיפרו שהוא היה אומר כל הזמן.

השיקולים שלו לאן ללכת ומתי לבוא היו – איפה ומתי צריכים אותי. גם אם הוא היה צריך לצאת לשבת הביתה – בפעמים הבודדות שהוא הגיע אחרי שאמא שלו שיגעה אותו שיבוא… – הוא היה אומר: "טוב, חברים מה אתם אומרים? מישהו צריך אותי? החווה צריכה אותי?" האחרון בתור היה הוא.

הוא באמת היה נער מופלא, עם בהירות הדרך. כשהוא עלה לחווה, היה לי מאוד חשוב שידייקו את השטחים שבהם בונים – שטחי C. אבל הוא היה אומר לי: "אבא, איפה אתה רואה את הקו הזה שעובר בארץ ישראל בין שטח C ל-A?!… אבא, אתה מדמיין, אין קו כזה, הוא לא קיים…".

זה באמת משהו שאנחנו לוקחים ממנו, ובעזרת ה' נפעל יחד איתו – הוא מלמעלה ואנחנו כאן מלמטה – להסיר את חרפת אוסלו מעלינו ולמחוק את הדבר הנורא הזה שנקרא שטחי A B ו-C. בעזרת ה' נתרחב, נפריח את צפון השומרון, נתחזק בתורה וניאחז בארץ ישראל. כך, מהאירוע הזה נצא לאירוע גדול הרבה יותר.

ההתיישבות – אז והיום

אילו מחשבות עוברות בך על הדור הזה – חבריו של יהודה שרצים קדימה בהתיישבות, בחוות ובגבעות. מאיפה זה בא?

ללא ספק, הדור זה הוא דור בוני המקדש, דור הגאולה. הנוער הזה לא מתבלבל, מאוד חשוב לו ארץ ישראל והתורה, ובעיקר – חשובה לו האמת.

הדור הזה שפורץ את הדרך בהתיישבות החדשה, הוא ממשיך של דור גוש אמונים – של הרב מנחם פליקס, הרב לוינגר ובני קצובר שפרצו את הדרך בזמנם, ויצאו מתוך בית המדרש אל רגבי ארץ ישראל. גם הדור הזה יוצא מתוך התורה למרחבי הארץ ומשנה את המציאות. אלה כוחות גדולים של צדיקים גדולים. יהודה שמואל וחבריו נולדו כבר לדור הגאולה, דור שבונה מקדש ומחבר את התורה אל הארץ והופך אותם לדבר אחד.

שאלתי פעם את בני קצובר, באחת הפעמים שהוא בא לחוות שובה ישראל: תגיד לי, מה אתה מרגיש כשאתה משווה את מפעל ההתיישבות בזמנו למה שקורה עכשיו בחוות ובגבעות? הוא אמר לי בכנות: "מה שקורה עכשיו זה דבר הרבה יותר גדול". יש תנועה הרבה יותר גדולה של עשייה, וגם הממשלה עושה רבות בכך שהיא מכירה ומקימה יישובים. הפעילות העכשווית הרבה יותר גדולה מההשפעה שלנו בזמנו".

מהיכן שואבים את הכוח להמשיך אחרי כאב עצום כזה?

ראשית, אנחנו אנשים מאמינים. כל מה שה' עושה הוא לטובה, והכל מאיתו יתברך. לנו יש עיניים פשוטות וארציות, ולכן כואב לנו וקשה. ברור שהרצון שלנו היה שבעזרת ה' יהודה שמואל יגדל, יתחתן ויקים משפחה גדולה. אבל באמת יש ה' בעולם, ומה שהוא רואה לנכון – אנחנו מקבלים באהבה.

 בעקבות האירוע הזה אנחנו מתחזקים בתורה ויראת שמיים, באהבת חברים ובעשייה למען ארץ ישראל. אנחנו זוכים לתמיכה מאוד גדולה מהקהילה – קהילת אלון מורה המדהימה – יש לנו ברוך ה' מעטפת מפעימה, כשמעל הכל יש לנו אמונה גדולה שהכל לטובה.

להיוולד מחדש

לסיום, כשאנחנו עומדים ערב חג הפסח – מה החוויה שלך בהקשר לכך?

אם לדבר על עצמי, באופן אישי אני מרגיש שיצאתי לחירות מבחינת ההבנה וההסתכלות על הדברים שקורים מסביב. למרות שהייתי תמיד מאוד קשור ליהודה ושומרון, עדיין ארך זמן עד שתפסתי מה שיהודה שמואל היה אומר לי: "איפה הקו המדומיין הזה שאתה מדבר עליו?" באמת, יצאתי לחרות, התפכחתי.

עם ישראל נולד ביציאת מצרים וכך התחיל תהליך הגאולה. גם אנחנו נולדים כעת מחדש – מהאסון הזה עוד ייוולדו ישובים חדשים. חוות שובה ישראל כבר התפתחה ותתפתח עוד ועוד, אנחנו נבנה שם בית כנסת ומבני ציבור, ובעזרת ה' נעלה לחוות חדשות.

הכל, אם כן, קשור זה לזה. אנחנו יוצאים ממצרים תודעתית ובונים את הארץ. יציאת מצרים התחילה בבניין העם, ואחר כך התפקיד שלנו היה להוריש וליישב את הארץ. אנחנו נמשיך במשימה הזו בעזרת ה', ותפילתנו שנזכה בקרוב לביאת משיח צדקנו ובניין בית המקדש במהרה בימינו.