"אם לדבר במספרים", אומר לנו שילה, אחד המארגנים, "המבצע השנה עבר כל הערכה ראשונית". אולי שנתיים של מלחמה עשו את זה, אולי התקווה להחזרת החטופים, ואולי – בעצם בטוח – זו רוחו של משיח שמפעמת בתוך כל אלו.
ביום חמישי י"ז תשרי, ב' דחול המועד סוכות, בשעה 14:00 התחילו לזרום בחורים ואברכים מכלל הישיבות הדתיות־לאומיות – ישיבות תיכוניות, ישיבות קטנות, ישיבות הסדר וישיבות גבוהות – אל סוכת בית הכנסת היכל מאיר שברחוב מאנה 12 בלב תל אביב. זכיתי גם אני להיות בין המשתתפים, כשאל המקום המדויק הגעתי בעזרת שלטים קטנים שהיו פזורים על עמודים ברחובות הסמוכים ועליהם הכיתוב "למבצע לולב" עם חץ המסמן את כיוון היעד.
בסוכה חיכו לנו – מלבד הכיבוד והשתייה לברכת "לישב בסוכה" – מאות סטים אגודים של ארבעת המינים. המבחר היה גדול מאוד והיה נראה שהושקע מאמץ רב כדי להביא סחורה מהודרת ויפה. הסטים של ארבעת המינים, כך נודע לי, נאגדו והוכנו על ידי מתנדבים החל מהשעה 10:00 בבוקר. לצד כל אלו עמדה ערמת כיפות חדשות, וכרטיסים מיוחדים שעליהם מודפס סדר ברכות נטילת לולב. אל המבצע יצאו הפעילים לא לפני שלקחו איתם סטים נוספים, כמו שהיה כתוב על שלט במקום: "נא לקחת יותר מסט אחד, כדי לחלק לאנשים שירצו להמשיך ליטול לולב בבית בימים הבאים".
המבצע ארך כארבע שעות, והשתתפו בו למעלה ממאתיים פעילים – חלקם אברכים ובעלי משפחות – שהגיעו מקרוב ומרחוק כדי להשתתף במצווה הגדולה של זיכוי הרבים.
רק כדי לספק את סקרנותנו, קפצנו לסוף ושאלנו את שילה כמה יהודים זכו ליטול לולב בזכות המבצע. "בהערכה שלנו היו השנה במהלך ארבע השעות של המבצע כ־10,000 (!) נטילות לולב. עם זאת – הוא ממהר לחדד – כמובן צריך לזכור שמאחורי כל נטילה כזו עומדת נשמה יהודית שהיא עולם ומלואו".
המבצע לא הסתכם רק בסך השעות הנקוב. למעלה מ־300 סטים חולקו לנוטלים על מנת שימשיכו ליטול לולב בביתם במשך ימי החג הנותרים, כשחלק גדול מהסטים שחזרו נשלחו למחרת לרמת השרון – שם ערכה ישיבת ההסדר המקומית מבצע משלה שארך כשעתיים בבוקר יום שישי.
רק לא להתבייש
החלטנו לשמוע את הפעילים עצמם, ופנינו אל מעיין שעמד במיקום מרכזי ברחוב דיזינגוף עם חברותא. "תראה, קשה לי לדעת כמה אנשים נטלו איתנו לולב, כי לא היה לי רגע פנוי. הלולב היה לי ביד כל פעם לשניות בודדות", אומר לנו מעיין, ומוסיף: "להערכתי, אצל שנינו בלבד נטלו לולב בין 500 ל־800 יהודים!".
בנקודת זמן מסוימת, כשהגיעו אליהם עוד שני פעילים לחיזוק, הם מצאו את עצמם בתפוסה מלאה של כל ארבעת הלולבים במקביל. אישה נוספת שעברה לידם התקשרה במהירות לאחותה וצעקה לה אל תוך הטלפון בהתרגשות: "שומעת? את חייבת לבוא! כל דיזינגוף מלא בלולבים!". "הצימאון הוא פשוט ענק. אנשים כל כך אוהבים את זה. לא פעם אתה שומע אנשים שאומרים 'סוכות זה ה־חג שלי' או אמירות מהסוג הזה. כל מה שנשאר לנו לעשות זה רק לבוא ולהציע. לא להתבייש".
אל דוד שהסתובב עם ארבעת המינים ניגשה אישה יחד עם בתה, שהייתה נראית בסביבות גיל עשר. האישה לא רצתה ליטול לולב, אבל פנתה אליהם בשביל בתה. "היא זוכרת שהייתם כאן גם שנה שעברה והצעתם לה ליטול לולב, אז היא רוצה לזכות בזה שוב", אמרה. דוד ששמח לשמוע את הדברים פנה אליה והציע לה לקחת איתה את הסט הביתה להמשך ימי החג, וכמובן היא התרגשה מאוד ונענתה בחיוב.
באופן אישי אני יכול לשתף, שכשהצעתי ליהודי שישב בצד המדרכה ליטול איתי לולב הוא הסתכל עלי בחשש ואמר: "זה לא ארוך, נכון?" עניתי לו שזה עניין של שניות בודדות, ואז הוא הסביר: "תראה, אתה כבר החמישי ששואל אותי, ולכולם אמרתי לא. אבל אני רואה שלאנשים אחרים זה לא לוקח הרבה זמן אז אולי בעצם אני כן רוצה…". משהו בעקביות ובנחישות של כולנו שבר את ההתנגדות הסתמית שהייתה לו בהתחלה.
גם על כיכר החטופים לא פסחו הפעילים, ולאחר שישראל קשר את לולבו בסרט צהוב והגיע אל אוהל התפילות והמעשים הטובים ניגש אליו בחור נמרץ שרצה ליטול לולב עוד לפני שהוצע לו, והוסיף בסיום הנטילה: "יהי רצון שבזכות הנענועים האלו אח שלי יצא מהשבי!". לאחר שיחה קצרה איתו התברר שזהו אחיו של החטוף בר אברהם קופרשטיין שזכה בחסדי ה' לצאת משבי החמאס ימים בודדים לאחר מכן, יחד עם שאר החטופים החיים.
נענועים לשבע חזיתות
"העניין לא נגמר כאן", מוסיף לנו אביעד, מצוות ההנהלה של המבצע. "השטח זועק רצון למצוות מעשיות. נכון שאולי בימים עברו היה צריך להתחיל מעיסוק בלימודי אמונה ורק לאחר החיבור הפנימי היה ניתן להגיע אל פרטי המצוות, אבל המציאות מראה לנו שכבר עברנו לשלב אחר, כשבפרט השנתיים האחרונות בישלו את האמונה בלב של כל העם, ועכשיו אנחנו כבר לא יכולים לשבת בחיבוק ידיים ולומר 'שחב"ד או ראש יהודי ידאגו להם', פשוט כי הם מחכים לנו בקוצר רוח שרק נבוא".
ואם לדבר על משמעות וחיבור פנימי – הרי שאין זמן טוב יותר לזה מאשר זמן קיום המצוות בפועל, כך הדיבורים לא נשארים ערטילאיים. מספר לנו מעיין: "נתתי את הלולב לאישה שרצתה ליטול אותו, אבל ראיתי שאחרי הברכה היא לא מנענעת לכיוונים שאמרתי לה. הסתכלתי עליה וראיתי שהיא עומדת בעצימת עיניים וממלמלת תפילה. רק אחרי דקה בערך היא פקחה את העיניים ושאלה אותי 'מה עושים עכשיו?'".
הפעילים מספרים שבשעת הנענועים, תוך כדי שהסבירו לנוטלים לאיזה כיוונים יש לנענע, הם הוסיפו דברי חיזוק משלהם: "עכשיו נגרש את כל הרע שבצד ימין, עכשיו את הרע שבצד שמאל…" הדיבורים הללו, כך נראה, נכנסים לנשמות כמים קרים על נפש עייפה, והשפעתם גדולה ביותר בזכות הפתיחות והחיבור המתרחשים בזמן קיום מצווה.
"ראינו שני 'היפים'", סיפרו לנו שניים מהפעילים, "והחלטנו להציע להם ליטול איתנו לולב. תוך כדי הנענועים אמרנו להם 'עכשיו מנענעים לכיוון תימן, עכשיו לכיוון חיזבאללה וסוריה' וכן הלאה דיבורים נוספים על כך שעם הלולב אנחנו מתפשטים ומתרחבים לכל מקום ולכל כיוון. בסיום תהינו לעצמנו שאולי הם עשו את זה לשם החוויה בלבד ולא לשם קיום מצוות ה', אבל אז בדיוק הם עברו לידינו שוב ואמרו 'תזכו למצוות!' כך קיבלנו את התשובה בצורה הכי ברורה: עם ישראל רוצה לעשות רצון אבינו שבשמיים".
"חשבתי לעצמי כל הזמן", אמר הרב מאיר קץ למשתתפים בהתוועדות סיום המבצע, "איפה היינו ביום־טוב ראשון של החג? הרי שאר הימים הם מדרבנן, ורק היום הראשון מפורש בתורה. כל עשרת אלפי היהודים שנטלו איתנו לולב היו יכולים לקיים את זה מדאורייתא – אילו רק היינו מגיעים לכאן כבר ביום הראשון…". ובכן, ברור לכולם שהתארגנות גדולה שכזו אינה יכולה להתרחש ביום־טוב אלא רק בחול המועד, אבל באופן פרטי כל אחד ואחד צריך לראות במקום בו הוא נמצא איך הוא מזכה עוד ועוד יהודים.
"הסיבה המרכזית שבשבילה הגענו לכאן", המשיך הרב מאיר ואמר, "היא כיוון שלמדנו מהרב שניאור זצ"ל שיהודי לא משאיר יהודי אחר לבד, ובפרט בשבתות וחגים. סיפרו את זה על הרב שניאור מכמה כיוונים, גם כשהוא נשאר מדעת עצמו לשבת קודש בצבא כדי שחבר לא יישאר שם לבד, וגם כשטרח לנסוע כל שבוע למשפחה של חייל מאליקים שנהרג במבצע שומר החומות". הערבות ההדדית ואהבת ישראל הן שמניעות אותנו להתחבר ליהודים נוספים דרך מצוות ה'. לא מדובר בתחושת עליונות על יהודים אחרים או בתחושת 'אני זכיתי', אלא חיבור פשוט של יהודים, שווים בין שווים.
העם מחכה לנו
האהדה בשטח לאלו שנענים בחיוב לקיים את המצוות, כך עולה מהסיפורים, גדולה מאוד. תוך כדי צעידה במדרכה מרכזית עברה מולנו קבוצת נערים שבגדיהם העידו עליהם שהם חזרו בדיוק מאימון כדורסל. פנינו אליהם בחביבות: "חבר'ה! מי בא ליטול איתנו לולב ולקיים את המצווה המיוחדת הזאת?" אחד הנערים אמר לנו מיד: "אני נטלתי כבר היום, אבל יאלל'ה תזכו גם אותם". כך ניגש אלינו הראשון שאמר "כן", כשכולם מריעים לו ועונים אחריו "אמן" במקהלה בקול רם. אחריו נטל עוד אחד, והתחושה הייתה שמי שהוא 'גבר' אמיתי מגיע ליטול איתנו.
במקרה אחר סיפר אחד הפעילים שהציע לאנשים ברחוב ליטול לולב, ולפתע עצר לידו נהג מונית שירד מהרכב באמצע הכביש ובא ליטול איתו לולב, תוך שהוא מנסה – כמעט בכוח – להביא איתו גם את הנוסע שלו…
"את סיפורי ההפצות אפשר להמשיך עוד זמן רב", אומרים לנו צוות המארגנים, "אבל העיקר זה לא מה שעשינו, אלא מה שעוד נעשה כולנו בעזרת ה'". אחד מהדברים שהתגלו במבצע השנה, הוא שאחרי שנתיים של מלחמה יש לציבור הדתי יכולת השפעה אדירה על הציבור הכללי בישראל עוד יותר מאשר קודם לכן, כך הם מסבירים לנו מהזווית שלהם. "רוצים אותנו הרבה יותר ממה שאנחנו יכולים לדמיין", הם מוסיפים, "מרגישים את רוחו של משיח שמפעמת בלבבות ומכשירה את כולנו לחיים של קרבת ה'". את המבצע הזה הם ארגנו בעמל גדול, וב"ה המאמצים נשאו פירות, אבל בסוף־בסוף צריך לזכור שהאחריות מוטלת על כל אחד מאיתנו באופן אישי. אין אדם שאין לו יכולת השפעה על מעגלים כאלו ואחרים, ואת האחריות הזאת צריך לקבל בשמחה ומתוך תחושת שליחות לגלות את האור שנמצא ומאיר בכל הלבבות.
"את האחריות הזו אפשר להוציא לפועל כמעט בכל הזדמנות", אומר לנו אביעד, "כל מה שצריך זה רצון לשמח עוד יהודים ולזכות גם אותם במצוות". לא צריך בשביל זה להיות חב"דניק או לשנות את סדרי החיים ולהיות שליח רשמי, אלא רק להזיז נקודה קטנה במחשבה שלנו: אלו שנמצאים סביבנו מחכים גם הם לקיים את המצוות, ומי ידאג להם אם לא אנחנו? "זאת דאגה פשוטה של אח אחד לאחיו השני, דבר שצריך להיות כל כך בסיסי וברור מאליו לכולנו. וחוץ מזה, אם זה שהצעת לו לא ירצה – קרה משהו? לצאת להפצות זה מסוג העסקאות שאפשר לצאת מהם תמיד רק מורווחים. אפס אחוזים של הפסד", הוא מסביר.
כל אחד יכול
הפצת יהדות, כמובן, מקומה גם במשך השנה כולה. צוות המארגנים לא נתפסו על חג הסוכות דווקא, אדרבה – הם רגילים לצאת לדוכני תפילין בכל יום שישי ולארגן מבצעים דומים בחגים נוספים. "יש לנו דוכן תפילין מיוחד כל יום שישי", אומר לנו אחד הפעילים, "יש בו שני זוגות תפילין, בוקסה עם שירים, קערה מלאה בנרות לכבוד שבת וקערה של סוכריות לילדים. לעמוד בדוכן כזה כמה שעות ביום שישי זאת באמת השקעה, אבל הכוחות שמקבלים מזה חזרה שווים את כל המאמץ", כשמהמפגש השבועי הזה עם אנשים ברחוב מקבלים המון כוחות ופידבק להמשיך ולפעול במעגלים גדולים יותר.
"אצלנו בישיבה למשל", הוא מוסיף ואומר, "מחלקים לפני ראש השנה את כל הישיבה לקבוצות לפי האזורים השונים בעיר, במטרה להגיע עם שופר לכל בית ולכל יהודי. כך לדוגמה, ביום הראשון של ראש השנה אחד הבחורים סיפר שזיכה שמונים ושתיים יהודים בשמיעת שופר. בחנוכה, לעומת זאת, אחוז גדול מהאנשים אצלנו בעיר כבר מדליקים נרות, אז במקום להסתובב בין הבתים אנחנו מארגנים הדלקה גדולה בכיכר המרכזית של העיר עם ריקודים, סופגניות וחנוכיות, ובערב כזה אנחנו מחלקים סביב אלף סופגניות לעוברים והשבים ומלמדים אותם את מסרי החג האקטואליים. גם לפורים כמובן יש את האופי שלו, כשבכל חג אנחנו מנסים לראות איך אנחנו משתלבים בתוך העיר כדי לתת את חלקנו בצורה הטובה והעוצמתית ביותר".
ולכם, הקוראים והקוראות, הנה כמה רעיונות קלילים שכל אחד ואחת יכול לבצע בעצמו, ובכך לגלות את האור של היהודים סביבנו: בימי שישי, כשיוצאים לקניות, אפשר לקחת חמש זוגות של נרונים לכבוד שבת קודש ולחלק לנשים שגם כך מחכות בתור לקופה. כשנוסעים בתחבורה ציבורית – ובפרט ברכבת – אפשר להציע לשלושה מאלו שיושבים סביבנו להניח תפילין. בראש השנה אפשר לצאת לסיבוב של רבע שעה עם שופר וסוכריות לשנה מתוקה ולתקוע לפחות ליהודי אחד. בחנוכה אפשר לחלק חנוכיות ומטבעות שוקולד. בפורים אפשר להזמין לקריאת מגילה, יחד עם משלוח מנות פשוט ופתק לבבי, וכן הלאה.
מוזמנים לנסות בעצמכם, ועוד תראו שבסוף – כמו כל אלו שכבר ניסו – גם אתם תהיו מכורים. ראו הוזהרתם.
