אף אחד לא הכין את החבר'ה בישיבת רמת גן לדרמה שתתחולל באותו סדר צהריים חורפי לפני עשרים ושש שנה, בימי הבראשית של הישיבה. "ישבתי אז לעבוד על ספר חמוד שיכלול פתגמים מתורת הרב קוק", משחזר ר' רן שריד את ההפתעה הגדולה, "עברתי בקריאה עם האצבע, שורה אחרי שורה, על ספר הש"ס הלבן (כתבי הרב קוק שיצאו לאור במסגרת מוסד הרב קוק וכרוכים בכריכה לבנה. ב.ז.) כדי למצוא משפטים שיתאימו לספר 'תלחש לי סוד ההויה'.
"פתאום הגיע אחד החברים, שהיה בעל רוח קרבית ומעורה בחוגים המתאימים, וזרק לי על השולחן ערמה ענקית של דפים מצולמים – בום! 'רן שריד, אל תשאל שאלות!' הוא אמר לי. 'הבאתי לך משהו, תסתכל ותצלם מהר בשקט. אל תגיד מילה!' ראיתי כתב יד, ומהר מאוד הבנתי שזה כתב יד של הרב קוק וברור שהתחלתי לשאול – מה, מי, מאיפה זה? אבל שוב הוא אמר לי: 'אל תדבר, תצלם!'"
מקרב החבורה המצומצמת שנחשפה לכתב היד, ר' בעז אופן היה נחשב לאיש הטכני, והוא נשלח לצלם את כתב היד: "אמנם הייתה חנות עם מכונת צילום קרוב לישיבה, ליד אוניברסיטת בר אילן, אבל כל כך פחדנו שמישהו יראה אותנו, אז נסעתי באופניים עד מרכז רמת גן לחנות שהייתה בכיכר אורדע כדי לצלם", תורם בעז מזכרונותיו לסיפור של רן. "צילמנו וצילמנו מאות דפים בכמה עותקים, כדי שיהיה לכל אחד מהחבורה עותק משלו. עברו כמה ימים טובים עד שנרגענו ועיכלנו מה יש לנו ביד, והתחלנו לקרוא וללמוד יותר לעומק את הכתבים הללו שהיו עד אז בגדר אגדה – אלה היו ה'שמונה קבצים'".
מרן הראי"ה קוק זצ"ל כמעט לא כתב ספרים בצורה מסודרת. לעומת זאת, הוא כתב בכמות בלתי נתפסת, מחשבות מקוריות, רעיונות עשירים בכל חלקי התורה ושירי קודש, רחבים ומלאים באור נשמתי עליון, בצורה של פסקאות קצרות. פעמים רבות היה כותב באישון לילה, כאשר היה יכול להתפנות מתפקידיו הרבים כרב פוסק וכמנהיג ציבור, ולהתייחד עם קונו בלימוד ובתפילה. הכתיבה שלו הייתה פורצת מעמקי הנשמה, מתוך השראה אלוקית, והוא כתב בלהט וברציפות – וכפי שמעידים כתבי היד הרבים – ללא מחיקות בכלל.
במהלך חייו, כתב הרב את אותן פסקאות על גבי מחברות ופנקסים שהיו שמורים אצלו. מתוכם ליקטו וערכו תלמידיו הגדולים, בנו הרב צבי יהודה והרב הנזיר, את ספרי ה'אורות' המוכרים לציבור שנדפסו ופורסמו: אורות, אורות התשובה, אורות הקודש ועוד. בפתיחה לספר 'אורות הקודש' מעיד הרב הנזיר שעריכת הספר נעשתה "משמונה קובצי כתבי יד קודשו לוקטו הפרקים", כך שהיה ידוע במשך שנים ארוכות שקיימת עוד כמות גדולה של כתבי־יד של הרב שעוד לא יצאו לאור, ואלה נשמרו בסודיות כדי שלא יופצו ברבים בלי עריכה וסידור – בתחילה בידי הרצי"ה, ולאחר פטירתו, בידי קרובי משפחה אחרים מיורשי הרב.
איך קרה, אם כן, שבסופו של דבר הגיעו צילומי כתב היד אל החבורה הצעירה בישיבת רמת גן? "האמת היא, שעיקר הקרדיט על ההוצאה לאור של 'שמונה קבצים' הוא בכלל לא שלנו, אלא של הרב יצחק שילת שליט"א", מבקש בעז למתן את הדרמה. "הרבה לפני שידענו שיש אפשרות לראות את הקבצים, משפחת הרב פנתה אל הרב שילת, מראשי ישיבת מעלה אדומים, בבקשה שיוציא לאור את הקבצים כמות שהם, כמו מחשבתו של הרב קוק בעצמו להוציא את הכתבים: "כמו שהם… בלא עיבוד ושרק… 'לחם חֹם ביום הלקחו'", כמו שהוא כתב באגרת. ואכן, הרב שילת, שהוא תלמיד מובהק של הרצי"ה ואיש מקצוע משכמו ומעלה, עשה עבודה נפלאה והוציא לאור את המהדורה הראשונה של שמונת הקבצים".
אבל עוד לפני כן, כאשר העבודה על הקבצים הייתה בעיצומה, התחילו לזלוג החוצה צילומים של כתב היד, כמו העותק שהגיע לישיבת רמת גן. "בהתחלה לא ידענו שהרב שילת מוציא לאור מהדורה, וחשבנו לעשות את העבודה בעצמנו", ממשיך בעז לספר. "בהתחלה ערכנו מיון והדפסנו עשרים עותקים של ספר שהכיל רק את הפסקאות שעוד לא יצאו לאור אף פעם, ופיזרנו אותם בכמה ישיבות במטרה לדחוף קדימה את ההוצאה לאור של הקבצים. בסופו של דבר שמענו על ההוצאה המתוכננת, ואחד החברים, מורדי הראל, נפגש עם הרב שילת. הסיכום היה שנחכה בסבלנות עד שתצא לאור המהדורה הרשמית על ידי הרב שילת".
החזרת לי את האור!
אמנם החבורה ברמת גן נמנעה מלהוציא לאור את כל שמונת הקבצים, אבל הם לא יכלו שלא לטעום ולהטעים ממתיקות התורה העמוקה של הרב קוק שהתגלתה לעיניהם בקבצים המרתקים.
"תוך כדי הסינון הראשוני שלנו של הקבצים, לראות איזה פסקאות אנחנו מכירים ואיזה לא, מהר מאוד שמתי לב שיש בקבצים האלה פסקאות של הרב קוק שבהן הוא מדבר על עצמו בגוף ראשון", נזכר רן שריד בהתרגשות. "לא ראינו עד אז שום דבר כזה, ובכלל לא ידענו שהוא קיים! כשראיתי עוד ועוד פסקאות כאלה, קלטתי שיש מספיק מהן כדי לערוך מהן ספר בפני עצמו. התחלנו לעבוד במהירות ותוך חודשיים, עם הרבה עבודה של כל הצוות – צביקי הירש עיצב ובעז ניקד את כל הפסקאות – שלחנו לדפוס את המהדורה הראשונה של 'חדריו', שהוא מעין יומן שהרב כותב על עולמו הפנימי־האישי. חשבנו לקרוא לספר 'יומן הרב', אבל כשיונדב קפלון שמע על הספר, הוא טען שכל הקבצים הם בעצם יומן, ולכן בסוף הספר קיבל את השם 'חדריו'".
כיום הספר 'חדריו' הוא חלק אינטגרלי מכתבי הרב, אבל כשיצא לאור הוא היה בגדר חידוש עוצמתי: "מהרגע ש'חדריו' יצא מהדפוס, נתקפתי חרדה", מספר רן. "חודשיים כמעט לא יצאתי מהבית מרוב פחד, מי יודע מה יקרה לי. היו כל מיני שמועות שהרב טאו ועוד רבנים גדולים כעסו מאוד על זה שמוציאים החוצה פסקאות אישיות כאלה שבכוונה נשמרו בנסתר. למשל, אח שלי לקח כמה עותקים של חדריו כדי למכור במכינה בעלי. אחד מהרבנים החשובים שמלמד שם ניגש לערמה, פתח עותק של הספר והתחיל לומר: 'אוי ואבוי! את הפסקה הזאת הרב צבי יהודה לא רצה שנוציא!' הוא הפך עמוד ושוב: 'אויש!! גם את זו לא!' בסוף הוא אמר לאח שלי: 'טוב, תביא שני עותקים בבקשה…'"
"זאת הייתה התחושה אצל הרבה אנשים", מסביר רן בחיוך. "גם אנחנו היינו קרועים בין הרצון לרוות את הצימאון בדברים העמוקים והנפלאים שהתגלו, לבין הפחד והאימה מלגשת ולגעת בכתבים הנסתרים והפנימיים של הרב. גם לי לקח חודשיים להירגע, פחדתי מהרבנים כאן למטה ומהיורשים של הרב, וגם פחדתי מהרב קוק עצמו שלא יקפיד מלמעלה".
עם הזמן, מספר רן, הוא קצת נרגע, וכעבור כשנה קיבל מבחינתו אישור לחשיבות של 'חדריו': "שבת אחת הגיע לרמת גן ר' מוישה שפירא זצ"ל (אביו של הרב יהושע שפירא יבדל"א), והוא קידם את פני כשכל כולו מלא בשמחה הנלהבת שלו ואמר לי: 'רן, אני חייב להגיד לך ישר כוח גדול ותודה רבה! תודה שהוצאת את חדריו!! אתה החזרת את האור המקורי של הרב קוק!' כששאלתי מה הכוונה, הוא סיפר לי שהוא גדל בבית חסידי ולא הכיר את תורת הרב קוק בכלל. בגיל מבוגר יחסית הוא ראה בפעם הראשונה כרך של אורות הקודש, וכשהתחיל לקרוא בו הוא הרגיש אור אדיר שמאיר בו. מאז הוא למד את הספרים של הרב בכל הזדמנות, אבל כששמע את רבני מרכז הרב שדיברו בשם הרב על כלליות וממלכתיות, הוא לא בא על סיפוקו. ר' משה אמר: 'שנים הייתה לי טרוניה, כי הרגשתי שזה לא האור שאני ראיתי! זה לא הרב קוק בעצמו! עד שראיתי את 'חדריו'… הנה, החזירו לי את האור של הרב קוק!"
פרסום סודי ביותר
כצפוי, המהדורה הרשמית הראשונה של 'שמונה קבצים' שהוגבלה לאלף עותקים, אזלה בתוך ימים ספורים. "אני עצמי נסעתי למעלה אדומים וקניתי על המקום כמה עשרות עותקים שלקחתי איתי לרמת גן ולעוד שתי ישיבות", מספר בעז. "מה שהבאתי לרמת גן צ'יק צ'ק נגמר, כבר באותו ערב, ואז התחילה הבעיה האמיתית".
למעלה משנתיים עברו מאז יצאה לאור המהדורה שאזלה, והדרך היחידה להשיג עותק של הספר הייתה בצילום פרטי ובכריכה זמנית של ספירלות: "אנשים התחיל לצלם לעצמם באופן עצמאי, והיה נראה שהמצב הפרטי־פירטי הזה עומד להתקבע", מסביר בעז למה החליט בסופו של דבר להוציא לאור את המהדורה השנייה. "באותה תקופה עבדתי בישיבה על ספר 'מפתחות הראי"ה', ואחרי שסיימנו אותו התחלנו להרגיש את הלחץ של הציבור להשיג את הקבצים. חלק מאוד עיקרי של המפתחות הפנה אנשים לקבצים, אבל הם לא היו בנמצא. ראיתי כבר שמישהו התחיל לפרסם שהוא מקבל הזמנות והוא מצלם וכורך, והיה נראה לי שזאת לא דרך הפצה שמתאימה לכבודו של הרב. ובכן, קיבלנו החלטה ויצאנו לדרך, כשכבר היה לנו יותר קל אחרי התשתית שהניח הרב שילת. עבדנו קצת אחרת ונצמדנו יותר לכתב היד, ופחות תיקנו לשונית".
מי ידע על כך שאתם עובדים על מהדורה חדשה?
"ממש אף אחד", מסביר בעז ברצינות, "אפילו בישיבה לא עבדתי על המהדורה הזאת, רק בשעות שלא היה אף אחד בבית המדרש, או שעבדתי בבית. חששנו מאוד שהעבודה תיתקע באמצע, שאולי ר' אברום שפירא זצ"ל יתקשר לרב יעקב אריאל ויאמר לו 'מה החבר'ה שלך עושים? תעצור אותם!' הייתי מוכן אפילו לעזוב את הישיבה אם יהיה צורך, כדי שלא ידעו על זה. גם הרב יהושע שפירא לא ידע כלום עד שהספרים היו בדפוס, כשבשלב ההגהה רן שריד הצטרף אליי ועזר לי מאוד".
"צורת העבודה של בעז הייתה מדהימה!", מצטרף רן בפרגון נדיב. "בשיא הרצינות והשקט כמו פועל נאמן, הוא שם את הפחד בצד ועבד עבודה מקצועית ועניינית. כדי שיהיה שקט ישבנו הרבה בבית הכנסת 'דנינו' ובבתי מדרש אחרים שקטים בבני ברק הסמוכה. עברנו על כל מילה בשמונה קבצים, מההתחלה ועד הסוף, אלפי פסקאות. במשך קרוב לחצי שנה עבדנו רק על ההגהה הסופית!"
אחרי שהמהדורה הייתה מוכנה, מלאכת ההפצה נעשתה גם היא בסודיות: "מהחשש – שהתברר כמוגזם מאוד – שמשהו או מישהו יתפוצץ עלינו, שלחנו את נתי רום (כיום מוכר בתור עו"ד נתי רום מארגון 'חננו') עם רכב מלא ספרים לעבור בכל הישיבות", משחזר רן את השלב הבא. "הוא הגיע למשל לישיבת עתניאל בשעות הלילה, אחרי סדר ערב, והודיע שהוא מוכר שמונה קבצים. כשראה שאף אחד לא קונה, הוא רץ לרב ראם הכהן וסיפר לו מה קורה. הרב בא לבית המדרש, הסביר לתלמידים במשך רבע שעה מה המשמעות של שמונה קבצים, ואז נמכרו 80 עותקים במקום. כך עברנו בשקט ממקום למקום והפצנו את המהדורה החדשה, שבסופו של דבר התקבלה בברכה כמעט בכל הישיבות".
כיוון שהמהדורה הופיעה ללא הסכמה מראש של משפחת הרב, הייתה בעיה מה לעשות עם הכסף שהצטבר כתשלום על הספרים. "דרשנו מחיר מלא על הספרים, כדי שלא יהיה מצב שבעלי הזכויות יפסידו בגלל ההוצאה שלנו", מבהיר בעז, "ואחרי שהמהדורה אזלה רצינו להעביר להם את הכסף הרב שהצטבר".
"העיקרון המנחה היה שאנחנו עובדים נקי, ושום דבר מהכסף לא הולך אלינו", מסביר רן וממשיך לפרגן לבעז. "כחלק מהזהירות בכתבי הרב, העבודה הייתה לגמרי לשם שמים. תבין שהצטבר סכום כסף רב במזומן, שבעז החביא בבית שלו במכונת הכביסה… כשהכסף עמד זמן רב ללא תובעים, פנה בעז לבית הדין של הרב קרליץ כדי שיעבירו אותו במלואו לבעלי הזכויות. הדיינים ביקשו עותק של הספר, קראו קצת והתפעלו מהכתבים, וכשהבינו מה התביעה התחילו ממש לצחוק והתפעלו עוד יותר! בדרך כלל בבית הדין אנשים דורשים לקבל כסף, וכאן כל אחד רוצה לתת. הייתה שם שמחה וששון, והם התפעלו מהצדקות של הרב שבזכותו יש דיון כזה מיוחד".
צימאון מלמטה, אורות מלמעלה
אחרי כל הסיפור המרתק של הדפסת השמונה קבצים, חדריו ושאר הכתבים שעוד הוצאתם לאור בהמשך, השאלה העיקרית שעולה כלפיכם היא: האם אתם רואים שמשהו באמת השתנה בעקבות הפרסום של הכתבים, בלימוד הישיבתי של כתבי הרב קוק או בהשפעה של תורתו על עם ישראל?
"ללא ספק, הגילוי של הקבצים וההוצאה לאור של 'חדריו' הגיעו בזמן מתאים, כמו מים קרים לנפש עייפה", אומר בעז. "באותן שנים נולד בציבור צימאון מאוד גדול בציבור להתחדשות בתורה, שתהיה יותר נוגעת לנפש האדם הפרטי ולא רק מאירה את האידיאלים הגדולים. על בסיס הצימאון הזה קמה הישיבה ברמת גן שהביאה את הצד החסידי, שהתחיל אז להופיע בעוד מקומות במקביל. הלימוד של כתבי הרב קוק הקלאסיים, כמו שהכרנו עד אז, לא נתן מענה למקומות האלה בנפש. קיבלנו מתנה כזאת משמים, שמותר לנו לדבר על מה שמתחולל אצלנו בפנים בעולם הרגש. כמו שהרב קוק הגדול ידע לכתוב על עצמו את תחושותיו ואת הצימאון שלו, כך זה שייך גם אלינו. הייתה תנועה כפולה של צימאון מלמטה וגילוי של האורות האלה מלמעלה. אני חושב שאם הדברים האלה היו מפורסמים 20 שנה קודם, הם פשוט לא היו מקבלים את המקום הראוי להם, כי אנשים לא חיפשו ולא היו צריכים את התכנים האלה, וממילא לא היו כלים לקבל אותם".
"אני מסכים עם בעז, אבל לא לגמרי. בעיניי יש שני צדדים בתורת הרב קוק", מגדיר רן קצת אחרת את הדברים. "יש את הרב קוק שלימד הרב צבי יהודה, ויש את הרב קוק שלימד הרב הנזיר. הרב צבי יהודה היה מחנך שעמל להקים דור שלם. את כל מה שהרב קוק דיבר בעניינים הכלליים הוא תרגם אל הדור שהוביל התיישבות והקמת מדינה צבא וכלכלה. אגב, במלחמה האחרונה רואים בהחלט את הפירות המדהימים של התנועה החינוכית הזאת של הרב צבי יהודה. אומר לך יותר מזה – לדעתי, חלילה לא הייתה תקומה למדינת ישראל, לולי הרב קוק שהנחיל הרב צבי יהודה ותלמידיו לעם ישראל כולו. אומרים שהצבא צריך להיות סוס דוהר לניצחון, וברור שבלי רוח הוא לא ירוץ לשום מקום. כיום, כשהאומה ספוגה בחינוך הזה, עם ישראל חותר מכוח הרוח הזאת להתיישבות, לכיבוש ולהורשה שלימה של הארץ בידי עם ישראל. בשעה הקשה והאפלה שבה נושאי הציונות מתנתקים והרוח שלהם נעלמת, זאת שעתו הגדולה של הרב קוק.
"בגלל צורך הדור הקודם, הצד השני, הרב קוק של הרב הנזיר, נדחק לקרן זווית. כשהוצאנו את הכתבים, מורנו ורבנו הרב יעקב אריאל שלמד הרבה אצל הרב הנזיר, סיפר לנו על לילות שבאמצע הלילה הרב היה מוציא את הכינור ומנגן. הרב הנזיר הביא יותר את הצד של שירת הנשמה בתורת הרב, שחזר והופיע הרבה יותר עם הכתבים החדשים שהופיעו.
"אני מסכים עם בעז, כמו שהרב טאו אמר שיש השגחה פרטית מיוחדת על כתבי הרב קוק מתי כל קובץ צריך לצאת לאור לפי צורך השעה והדור. למרות שהוא ממש נחרד כשיצאו השמונה קבצים עוד במהדורה המצומצמת הראשונה, ובג' אלול עמד בבכייה על קברו של הרב וביקש מחילה על כך שהדברים התפרסמו – גם הוא בסופו של דבר אמר שהדברים יצאו בהשגחה פרטית.
"מה שאני לא מסכים עם בעז, זה באמירה שמהקבצים יוצאים עם תחושה שהרב הוא כמונו. תמיד כשאני לומד את תורת הרב, אני רואה דמות של צדיק עליון שהנשמה שלו לא באה מכאן. אמנם רואים שהוא מכיר את החולשות והבעיות שלנו ומבין את נטיות הנפש, אבל הוא חי אותן ממקום אחר לגמרי, שמוצף באור של הנשמה העליונה שלו. אמנם אני פותח את כל הספרים ולומד, אבל עדיין עם פחד ואימה שבאים מהבנה שיש כאן אוויר פסגות שאני לא חי בו".
איך עם פחד כזה בכל זאת העזתם להוציא לאור את הדברים?
"במהלך העבודה פנינו לעוד רבנים חשובים, והגענו גם לרב יעקב פילבר שליט"א", עונה רן בסיפור. "הוא אמר שאין לו כתבים חדשים לתת לנו, אבל הוא עודד אותנו ואמר לנו לא לחכות לאף אחד, גם לא לגדולים שיעשו. הוא אמר שהם כבר עייפים, ולכן מוטל עלינו הצעירים לעשות.
"גם הרב אריאל אמר לנו בתחילת הדרך שכדי לפרסם דברים כאלה צריכים שיקול דעת של גדולי הדור, וצריך להושיב יחד את ר' אברום והרב טאו ביחד כדי להכריע בזה. אבל בסוף הוא אמר שדרכו של עולם היא, שאם הגדולים לא יכולים – הצעירים רצים קדימה, אז הוא לא יאמר נגד זה שום דבר. עם ברכת הדרך הזאת של רבותינו היה לנו כוח לפעול ולתת לעם ישראל את האורות של הרב קוק שאנחנו כל כך זקוקים להם".
"בסופו של דבר", מוסיף בעז זווית נוספת, "לאורך כל העבודה על כתבי הרב הייתי מלא בתחושת הכרת הטוב לרב קוק זצ"ל על האור שהוא הוריד לעולם ולתורותיו שהחיו אותי. הרגשתי שהכרת הטוב הזו מחייבת אותי לעסוק במפעל הזה שנקרה לידי".
אורות האמון
שינוי נוסף שהתברר אחרי פרסום הקבצים, הבשיל אצל בעז עם כתיבת הספר של המפתחות לכתבי הראי"ה: "הייתה לנו הפתעה גדולה לגלות שאחד הערכים הבולטים ביותר בכתבי הרב היה ערך "הצדיק". מעבר לחידוש של הפסקאות האישיות בשמונה קבצים, התחדש שבאופן מובהק הנושא של עבודת ה' של הצדיק שהיה ידוע כקיים בשוליים של תורת הרב, הוא בעצם ממש במרכז. כבר הרב צבי יהודה זיהה שיש כאן נושא כשלעצמו בכתבי הרב, ואנחנו יודעים את זה בגלל כתב יד שלו שהגיע אלינו ובו הוא התחיל לקבץ את הפסקאות שעוסקות בנושא.
"אנסה להסביר את העניין על רגל אחת. אם ידוע שבחב"ד עבודת ה' מיוסדת על עבודת הבינוני שמצוי במלחמה מתמדת, ובברסלב יש עבודת ה' למי שנמצא במצב של רשע ונזקק ללקט נקודות טובות, אז הרב קוק מדבר על עבודה של צדיק. אין הכוונה שיש רק אדמו"ר צדיק אחד וכל השאר מתקשרים אליו, אלא הכוונה היא לכך שאדם מלא אמון בעצמו ובכוחותיו, שהם טובים ומכוונים באופן טבעי לטוב. אולי היה צריך ללקט ספר שייקרא 'אורות הצדיק', או יותר מדויק 'אורות האמון'".
אולי כמו שעשה צביקי הירש בספר 'יש לך כנפי רוח'?
"כן, נכון. צביקי באמת ליקט פסקאות בנושא הזה וערך מהן ספר בפני עצמו. זאת אמירה שעבודת ה' היא מתוך אמון, שהאדם בטבעו הוא טוב ושייך אל הצדיקות הפנימית שבו. האדם צריך לחתור לחיבור בין הקטבים של הנפש, ולא רק להילחם כל הזמן. כמו שהרב הנזיר הדגיש את השיטה של חיבור החול והקודש, כך צריך להדגיש עוד ציר שמשלים את עבודת ה' של ארץ ישראל. זאת עבודת ה' מתוך חיבור והרמוניה שמרוממת את כל המציאות.
"לפני ההוצאה של הקבצים, היו גלויים כמה צירים בתורת הרב – הציר הפילוסופי, הציר הלאומי ועוד. כעת, נוסף ציר חדש לבניין, והוא הציר של עבודת ה' של הצדיק. אחר כך הדברים באים לידי ביטוי בהתפתחות של לימוד חסידות וניגונים, שמעוררים את החלק המאיר של הנשמה".
"על מה שבעז אומר, כתוב הפסוק: 'החלש יאמר גיבור אני'", מוסיף רן עוד הסבר. "למרות שעל פניו אנחנו דור חלש, הרב קוק מלמד אותנו שבפנימיות אנחנו דור מאוד גדול ומאוד צדיק בפנימיות. הדבר נכון ככלל על הדור וגם על כל אדם פרטי שחי בדור הזה. לא להתייחס אל עצמנו כחלשים, אלא אדרבה ללכת על ההגדרה של הטוב עד הסוף בצורה מוחלטת, ומתוך האור הנשמתי לפעול דברים טובים ולשפר וכך להביא גאולה לעולם".
