שלום הרב, אנחנו אחרי הכנס הגדול 'לעורר לבי' שבא – כשמו – לעורר את הלב להישמר מתרבות המסכים. במהלך הכנס הרב הרצה בפני הנוכחים, ורצינו לשתף את הציבור בתוכן הדברים, בעקרונות, ובחלק מהנתונים והמחקרים עליהם דיברת.
אבל אולי קודם כל נשאל: מה בכלל עורר אותך להתעסק בנושא הזה?
האמת היא שנסיעה שגרתית בבוקר קיץ אחד, גרמה לי לזעזוע שעורר אותי לחקור ולהעמיק בנושא. נסעתי ברכב עם אשתי, וברדיו נשמע תשדיר רשמי של הרלב"ד (הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים): "הקיץ כבר כאן וכל שנה אנו שומעים על אסונות מזעזעים, על תינוקות שנשכחו למוות ברכב הלוהט… מוכרחים למנוע את האסון הבא. מה עושים? פשוט מאוד, שמים את הפלאפון במושב האחורי ליד הילד, או מתקינים אפליקציה שתזכיר לקחת את הילד בתום הנסיעה. יחד נציל חיים. הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים"…
הזדעזעתי עמוקות ולא הצלחתי להתרכז. אמרתי לאשתי ״מה?! מה הולך פה?!״ הייתי גם מעורב רגשית, כי אני מכיר סיפור כזה מקרוב וזה הסעיר אותי מאד. אמרתי לאשתי: אם חלילה קורה כזה מקרה לאדם אני לעולם לא אשפוט אותו! אבל אם הוא הגיע למצב שהוא שוכח את הילד, מה יעזור לומר לו לשים את הפלאפון?! הרי קל וחומר – אם הוא הגיע למצב שאת התינוק הוא שוכח, כל שכן שאת הפלאפון הוא גם ישכח! לא ככה?!
הגעתי הביתה, והדבר הראשון שעשיתי היה להיכנס לאתר של הרלב"ד. מצאתי שם מאמר של איזה דוקטור מלומדת שהסבירה שיש מה שנקרא בשפה המקצועית ׳עוגנים׳. מהם עוגנים? דברים שלעולם לא תשכח – למשל, סמארטפון, ויש דברים שאתה עלול לשכוח – למשל, תינוק… אם כן, כיצד תציל את תינוקך הקטן? הנח על ידו עוגן הצלה. עצה זו נאמרת ברדיו, אז כנראה שהיא נבדקה והוכחה כמועילה.
כאן נדלקה לי נורה אדומה ביחס להשפעת המסכים על חיינו. החלטתי לחקור ולשאול: הרי ה'שידוך' הזה של קיץ ורכב לא הומצא בשנים האחרונות; קיץ יש כבר 5,786 שנים, רכבים יש כמעט 130 שנה. אם היה מדובר בתופעה אנושית הגיונית ומוכרת שבני האדם שוכחים את צאצאיהם הרכים ברכב הלוהט, הייתי מצפה למצוא עקבות לתופעה כבר לפני שלושים או ארבעים שנה לפחות! חיפשתי ובדקתי מתי התחילה הקטסטרופה הזו של שכחת ילדים ברכב.
נברתי בדו״חות באירופה, באמריקה וגם במדינת ישראל, ולמרבה הפלא לא מצאתי שום נתון רשמי לפני שנת 2008. אחרי עמל רב מצאתי מחקר השוואתי שערכה דוקטור מאוניברסיטת ייל, בו היא משווה בין ארבעים השנים שלפני 2008, כלומר 1968-2008, לשנים לאחר מכן, ושם היא מוצאת שבמשך ארבעים שנה באמריקה הגדולה כולה היו ארבעה־עשר מקרים בלבד של שכחת ילדים ברכב, ומתוכם שלושה נגמרו במוות. אבל בשנים לאחר מכן, מ־2008 והלאה, יש פתאום נסיקה חדה בגרף מקרי המוות. מה קרה ב־2008? מדוע דווקא אז החלה התופעה המזעזעת הזו? ובכן, בדיוק אז האייפון הראשון הופיע בעולם. יש צחוקים ויש חאלס, ועידן המסכים כבר ממש גובה חיי אדם.
המשכתי לקריאה אובססיבית של אסכולת מבקרי המדיה, בדגש על פרופ' ניל פוסטמן, ושם למדתי שהסמארטפון הוא איננו עוד המצאה טכנולוגית כפי שהתרגלנו לחשוב, אלא הוא מעצב מחדש את האנושות, עד שלא נכון לכנות אותו כלי בידינו, אלא מסתבר שלמרבה הפלא אנחנו אלה שהופכים לכלי בידיו.
בצלם המדיום ברא אותו
נשמע מטלטל. מה באמת אתה מזהה – מתוך שנות הניסיון והמחקר שלך – כשונה כל כך בפלאפונים החכמים משאר הפיתוחים הטכנולוגיים?
על שבט הצ'ירוקי בדרום אמריקה שמעת? הם היו מתקשרים באמצעות עננות עשן. היה להם במרכז השבט איזושהי מדורה עם עמוד עשן, והתקשורת הועברה על ידי ענן עשן רצוף או מקוטע. מבלי שהייתי נוכח בשבט הזה, אני סמוך ובטוח שלא נאמרו שם מסות פילוסופיות מורכבות וגם לא הרהורי נפש כמוסים, משום שאי אפשר לתרגם את 'מורה נבוכים' לעננות עשן, וגם לא את 'ביקורת התבונה הטהורה' של קאנט לציורי קיר במערה… כלומר, אמצעי התקשורת הפרימיטיבי הזה מוציא מכלל אפשרות הבעה אנושית עמוקה ומופשטת. בעברית אחרת: קיים קשר מחוייב בין המדיום לבין איכות התכנים שתועבר דרכו. מדיום נחשל ופרימיטיבי יעצב אנושות נחשלת ופרימיטיבית. לזה אני קורא: "ויברא המדיום את האדם בצלמו".
כאשר תינוק קטן מהמין האנושי נולד, הוא עדיין לא מדבר. מדוע? הרי יש לו את כל המנגנון הווקאלי הנדרש בכדי להשמיע קולות! הוא הרי בוכה מצוין, אז מדוע הוא לא מדבר? יתירה מזו: כיצד אחרי שנה וקצת מתרחש הפלא הזה, ״ויפתח ה' את פי הילד״ – הילד פוצה את פיו ואומר מילים ראשונות למרבה שמחת המשפחה הנרגשת? כיצד קורה הפלא הזה?
ניתן דוגמה מחז״ל. ישנה שלישיה שהתורה מתייחסת אליה ביחס חריג: ״חרש שוטה וקטן״. מדוע? משום ש״לאו בני דעה הם״, אין להם דעת. ׳שוטה׳ קל להבין – אין לו כל כך שכל; ׳קטן׳, אצלו השכל לא התפתח; אבל מה החרש עושה שם? מדוע הוא לא כמו שאר בעלי לקויות: כמו סומא, פיסח או חיגר?! החרש שחז"ל דיברו עליו הוא חרש־אילם. הכוונה לחרש מלידה שלא שמע מעולם סביבת תקשורת אנושית, ולכן הוא בעצם גם אילם, כי מי שלא שמע מילים מעולם, גם לא יוכל לדבר מילים. לכן גם אומרת הגמרא שאם אדם החריש את חברו – ״נותן לו דמי כולו״, הוא צריך לשלם לו סכום מלא על שוויו כאדם. במילים אחרות, אדם שעשה את חברו חרש, כאילו הרג אותו. מדוע? כי כאשר אתה מנתק את האדם מסביבה של תקשורת אנושית – ה'צלם אלוקים' שבו לא יכול להתגלות, עד שהוא ממש בקטגוריה אחת עם שוטה וקטן. זאת משום שקיומה של מחשבה אנושית תלויה בקיומה של סביבת תקשורת אנושית. מי שמעמיק מבין שהמסקנה הבלתי נמנעת היא שגם טיב ואיכות המחשבה האנושית, תלויה בטיב ואיכות סביבת התקשורת האנושית אליה נולדת. האדם הוא תבנית נוף אמצעי התקשורת שלו. זו כל תורת המדיה על רגל אחת.
ובעצם כך זה גם בילד הקטן – השמיעה והקליטה של הסביבה מפתחות את היכולות שלו לדבר ולתקשר.
בדיוק. הילד הקטן נולד לסביבה של תקשורת אנושית. מההאזנה ותשומת הלב שלו לסביבה, מהמשחק והקשר עם האמא מרגע היוולדו – הוא לומד ומתפתח. תינוק שישימו אותו בג'ונגל לחיות עם הקופים– לא יצליח להיקלט בחברה אנושית ולתפקד כבן־אדם מפותח בשנים שלאחר מכן.
אולי כדאי לשים לב לעצם הדיבור כעת בינינו: המוח שלי נותן פקודה לריאות, שנושפות אוויר שמרעיד את מיתרי הקול ונחתך בחמשת מוצאות הדיבור, והנה אני מפיק מגרוני גלי קול. גלי הקול הללו מכים על עצב השמיעה שלך. עצב השמיעה שלך קולט את הצליל, ולמרבה הפלא אתה מבין מה אני אומר. איך זה קורה? בזכות כוח המדמה בנפש שכדברי הרמב״ם בשמונה פרקים ״הוא הכוח אשר יזכור רישומי המוחשים אחר העלמם מקרבת החושים אשר השיגום״. כוח המדמה בעצם זוכר מה מובע על גבי הצלילים הללו ששמעת. הפלא הזה נקרא בעברית 'תקשורת'.
גור אנושי קטן שרק עכשיו נולד, אוסף את כל המידע שסביבו באמצעות החושים. הוא רואה אש או נכווה מחוּמהּ. כאשר אומרים לידו ׳אש׳ – הוא לומד לשייך את מה שקלטו חושיו אל הצליל הזה 'אש', ובהמשך אל הצורה הגרפית הזו 'אש'. המאמץ הזה מרים אותו ממדרג בהמי נמוך של קליטת החושים, אל המדרג האנושי הרם של הבעה מופשטת. כך מתגלה צלם אלוקים באדם, על ידי השפה הדבורה ולאחר מכן הכתובה.
אשתי, אפשר להריץ אותך?
ואיך כל זה נוגע לעידן המסכים?
באמצעות הדוגמה מהחרש או מילד הג'ונגל למדנו שכשם שקיומה של מחשבה אנושית תלוי בקיומה של סביבת תקשורת אנושית, כך גם טיב ואיכות המחשבה האנושית נקבעת לפי טיב ואיכות סביבת התקשורת אליה נולדת.
כלומר, אמור לי מה הם אמצעי ההבעה שלך ואומר לך באיזו חברה אתה חי. אמצעי התקשורת לא דומים לאף פיתוח טכנולוגי אחר, משום שהם עסוקים בגילוי וחישוף הצלם אלוקים שבאדם. התקשורת היא ליבת הכור הגרעיני של האנושות. זה כמו ניתוח מוח: שינוי הכי קטן שתעשה באמצעי התקשורת – יגרור מיד מעגלי השפעה כבירים באנושות, שלא ישנו רק את דפוסי ההתנהגות שלנו, אלא את מי שאנחנו.
דוגמה מעניינת לכך סיפקה לנו רשת ה'טוויטר': פעם ראש הממשלה כתב, ראש הממשלה דיבר, בשנים האחרונות ראש הממשלה החל ׳לצייץ׳! הנה לנו ראיה שתקשורת בני אדם מתקרבת לתקשורת של בעלי חיים. זוהי דוגמה טובה, כי זהו באמת ציוץ, זה לא דיבור! אי אפשר לבטא את תפיסת עולמך ב־120 תווים. חברה פרימיטיבית שמתקשרת באמצעות אימוג'ים ורגשונים ואמצעים חזותיים מהירים, מונעת מה׳צלם אלוקים׳ שבאדם להתגלות, והאדם המעמיק והאינטליגנט משתנה לעינינו.
כאשר אתה משנה את אמצעי התקשורת של האנושות, אתה משנה גם את האנושות עצמה. ׳ויברא המדיום את האדם בצלמו ובצלם דמות תבניתו׳ – האדם מתעצב על ידי המדיום והכלים שדרכם הוא קולט את מסרי הסביבה. כאשר ילד גדל בסביבה של ספרים הוא נהיה אדם רציף, עקבי, לוגי, שיטתי, מסודר, מאופק, רוחו שולטת על החומר שבו ועוד. כאשר ילד מתרגל לסביבה תזזיתית של שפה מהירה, חזותית – שפת המסכים – בהכרח ייווצר אדם מונחה גירויים וריגושים, שלמעשה גם לא מצליח להחזיק ראש במחשבה ארוכה ועמוקה. אז איך יהיה אפשר לדבר איתו תוכן, שלא לדבר על לימוד גמרא?! הייתה קונספציה בה היינו שרויים ב־20 השנים האחרונות שכל הבעיה היא רק התכנים האסורים; אבל למעשה, מבקרי המדיה העמוקים הבינו את הכלל שטבע פרופ' מקלוהן: ׳The medium is the message׳ – המדיום הוא המסר.
זהו דבר עמוק מאוד, שתורתנו הקדושה כבר אמרה זאת 3000 שנה לפני מקלוהן. גם הגמרא בגיטין אומרת ש״דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בעל פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם״, וזה נפסק להלכה בשולחן־ערוך. יש משמעות לצורת ההבעה, לא רק למסר העובר.
עוד כמה עשרות שנים, אני מבטיח לכם שאנשים כמוני יהיו מובטלים, כי לא יהיה צורך להסביר בכלל למה מסכים זה רע… החוקרים אומרים, וכבר אפשר לראות את זה בחוש, שהאנושות עתידה להתחלק בחלוקה מאוד כואבת: ילדים שיגדלו עם ספרים וילדים שיגדלו עם מסכים. הם יהיו שני בני אדם שונים לחלוטין.
בוואטסאפ ניתן לראות בקלות את ההידרדרות האנושית: זה התחיל מאפליקציה של מסרים מידיים, במילים. אבל מילים זה מעצבן, צריך להתנסח וכו׳, אז נכנס מהר מאוד הפיצ'ר של ההקלטה. אתה משפריץ מה שאתה רוצה להגיד וזה נשלח. אחרי שהם הכניסו את האפשרות של הקלטה, מהר מאוד הם הכניסו גם את האפשרות להריץ את ההקלטה. כלומר, הם גילו דבר מדהים: שאנשים חניכי דור המסכים כבר לא מסוגלים לשמוע מהירות דיבור רגילה של בן־אדם… עד כדי כך! בסוף הבן־אדם מתחתן, מתיישב לכוס קפה עם אשתו, ההיא שתהיה בריאה לא מפסיקה לדבר, והוא רק חושב ומחפש ׳איפה מריצים אותה?!׳… הוא לא מסוגל להתרכז בשום דבר, הוא נהיה חסר מנוח. טור חייב להיות 200 מילים, דרשה של הרב 3 דקות, הכל חייב להיות קצר. זו לא זריזות או יעילות, אלא פיזור תזזיתי וחסר מנוח. חז"ל אמרו שיצר הרע דומה לזבוב. גם הייתה עבודה זרה כזו. הזבוב לא מסוגל להיות יותר מכמה שניות במקום אחד, וכנראה צלם ה'זבוב' המודרני הוא מסך הסמארטפון שנמצא לנו בכיס.
יש כאן המון חומר למחשבה, אבל אני רוצה להבין: בכוונה אתה טוען לכאורה טענה אנושית מאוד, בסיסית לבניין הקומה האנושית, טענה שהיא לכאורה אפילו לא כל כך ׳דתית׳?
ממש ככה. קיבלתי כמה עדויות שבישיבת ׳מיר׳, שם לכאורה קיימת התנגדות חריפה לשימוש במסכים – תולשים את הכריכה של הספר שלי ולומדים את זה בחדר ומתחת לסטנדר… זאת משום שיש צימאון מאוד גדול להנמקה, להסברה, לשיטה בהירה ומסודרת. אכן ניכרים דברי אמת. כשאדם מנמק היטב הוא לא צריך לצעוק. 'כאשר הטיעון חלש הרם את קולך', אבל כאשר הטיעון חזק לא צריך להרים את הקול, צריך פשוט להסביר. וההסבר הוא פשוט מאוד, שכאשר האנושות עזבה את הספר ועברה אל המסכים, התחולל באנושות שינוי טקטוני שקשה לתאר, ובאמת אי אפשר להפריז בחשיבות של המהפכה הזאת. מהפכת המסכים במובן הזה ממש מייצרת אנושות חדשה. זהו בהחלט דבר בסיסי ואנושי שכל אחד יכול לראות ולהבין.
כך גם בתוך הציבור שלנו. אל הכנס הנפלא ׳לעורר ליבי׳ באתי מישיבת ירושלים לצעירים, שבה למדתי בצעירותי. כשאני הייתי בשביעית, הגיע אלינו הרב יהושע שפירא וזעק זעקה גדולה ומרה על כך שיש בכל בית בישראל אינטרנט פרוץ ולא מוגן הרמטית. הרב יהושע דיבר על הנפילות האורבות באתרי האינטרנט, ובא לרתום אותנו להקמת 'אינטרנט רימון'. עם זאת, כבר אז הרגשתי שאינטרנט רימון הוא לא יותר מאשר ניסיון לרפא את החולה בסביבת המחלה. יש כאן בעיה עמוקה הרבה יותר שגם סינון – עם כל חשיבותו הקריטית לקדושת המחנה – לא יעזור לה.
הַחוֹכֶם קם על יוצרו
אם נסכם את דבריך, אתה אומר שבעצם הבעיה היא שהמכשירים מייצרים דרך תקשורת ברמה מאוד נמוכה, שמעצבת גם אותנו להיות אנשים יותר רדודים ונמוכים. בעיה שהעולם ממש כבר התחיל לצעוק ולשאול מה קורה כאן.
אתה רואה את הבעיה דווקא בסמארטפונים? מה עם השימוש בפלאפונים הרגילים? לכאורה שם התקשורת הרבה יותר נורמלית.
ברוך ה׳ זכיתי שבשנות גידולי בישיבה לא היה לי סמארטפון, אבל גם עם המכשיר ה׳טיפש׳ היה זה ניסיון לא קל. ראיתי שהפלאפון מפריע לי בלימוד, אז החלטתי שאני שם אותו בחדר, ואני לא מוציא אותו מהחדר בשום אופן. גדרתי את עצמי שרק ב-8:00 בבוקר אחרי שחרית הייתי מסתכל בפלאפון ופעם נוספת אחרי ארוחת ערב, בדיוק עשר דקות לפני ערבית. פתאום שמתי לב שאני מחכה לזה כל היום! לראות מה כתבו לי, מי התקשר וכו׳… בהתחלה היה באמת מעניין, אבל זה הלך והידרדר עד הייאוש המוחלט…. אני לא אשכח את היום הזה, הוא ממש צרוב אצלי. זה היה בחודש טבת, הגעתי לעת ערב לחדר, וגיליתי שאף לא אחד חיפש אותי, ואפילו הודעה אחת לרפואה לא שלחו לי… "נשכחתי כמת מלב, הייתי ככלי אובד". ישתבח שמו, שכחו ממני. אבל דווקא שם, משהו ברוחניות התחיל טיפה לזוז. משהו החל לנוע בחיים שלי ובעולם התורה שלי. הרגשתי טהרה מופלאה. ״אין בן דוד בא עד שיתייאשו״… הטהרה הזו נקנית רק כאשר הגעת לבחינה שמתייאשים ממך.
מה הבעיה בעצם? מסתבר שגם למכשיר המכונה ׳כסילופון׳, מכשיר טיפש שניתן להשיג ברשות העתיקות, יש בעיות חמורות מאוד. אנחנו מברכים מאוד מצד אחד על התועלות שיש בו, אבל בואו נשים לב למושג מאוד פשוט שאנחנו משתמשים בו ביום־יום: ׳אני זמין׳.
חשוב מאוד שנצא מפה עם שינוי טרמינולוגי חשוב: במקום לומר 'זמין', כדאי להחליף את זה במילה 'פרוץ'. כאשר בן אדם זמין לכל העולם, הוא בעצם פרוץ לכל עבר. אדם שיש לו מכשיר פלאפון בכיסו – מכל סוג – הוא פרוץ לכל עבר. אנחנו בעיצומם של ימי השובבי״ם וכולם חוזרים על הלכות ייחוד – כאשר אין דלתות וחלונות, אין ייחוד. אדם עם טלפון שהוא ׳זמין׳, אין לו 'התייחדות' בשום דבר שהוא עושה, הוא מתרגל לא להיות איפה שהוא נמצא. הוא בתפילה והוא לא בתפילה, הוא בשיעור והוא לא בשיעור, הוא בבית ולא בבית. אדם מגיע הביתה לעת ערב, נכנס עם המכשיר, "והנה עשיו בא ועמו ארבע־מאות איש". צריך לעשות דמיון מודרך כזה: כל ארבע־מאות אנשי הקשר שיש לך במכשיר, כולם נכנסו איתך הביתה, ועכשיו אתה לא עם אשתך, אתה לא עם ילדיך, אתה לא עם ריבונו של עולם. כמובן שחוקרים מראים שהקשב נפגע בצורה דרמטית כאשר יש לך מכשיר בכיס, אפילו אם שמת אותו על רטט, זה גורם לשינויים בהולכה העצבית במוח וגורם למחשבה מקוטעת ומרופרפת.
מי מנותק ומי מחובר
אנחנו לא רחוקים מחנוכה, ואתם ודאי זוכרים שהיוונים הארורים גזרו לעקור את הדלתות מכל בתי ישראל. עד כמה שזה נשמע מוזר – המכשיר הקטן הזה, שמשקלו בקושי 100 גרם, חידש את הגזירה היוונית והוא עוקר את הדלתות מעל בתי ישראל. אני בכל מקום ומקום פתוח לכל העולם מבחוץ.
ישנו מושג שנקרא כאב פנטום – מצב שכורתים ל״ע איבר לבן אדם, וכואב לו האיבר שאין לו, כי העצב במוח עוד קיים. בדור שלנו נהיה ׳רטט פנטום׳. קרה לכם? בשבת קודש, או סתם כשאתה ללא הפלאפון, אתה מרגיש רטט. העצב שלנו התרגל כבר! לא יאומן. יש כבר פסיכולוגית דיגיטלית ב־MIT שמדווחת שמטופלים מספרים לה שהם שולחים הודעה לעצמם רק כדי לשמוע 'טיט טיט' שהתקבלה הודעה! אבל אתה שלחת את זה! הם כל כך רוצים לשמוע את הצליל המענג הזה של ׳קיבלתי הודעה׳, אז הם שולחים הודעה לעצמם. לאן אנשים יכולים להגיע…
החוקרים אומרים שאפילו אם אדם שם על שקט, שזה כבר יותר טוב, אפילו אז הקשב נפגע, כי אתה בחוסר מנוחה, "מעניין מה כתבו"… אף אדם לא ניגש למגהץ כל כמה דקות לראות מה קורה איתו, וגם לא למקדחה, נכון? על פי רוב אמצעי הטכנולוגיה עושים בדיוק את המטרה שלשמה יצרנו אותם. לא קרה לאף אחד שהתמכר למכונת כביסה… זו נקודה ראשונה שצריך ללמוד – להשתמש בפלאפון כמקדחה, ככלי עבודה. שהוא לא ישלוט בנו אלא אנחנו נשלוט בו.
מעשה היה בישיבה שלמדתי, ובהשפעת השיעורים שלי אחד הבחורים זרק את הסמארטפון. אמא שלו התקשרה וצעקה עלי: "מה זה?! אני מאבדת את הילד! בגללך הוא לא בעניינים, הוא לא יודע מה קורה עם במשפחה וכו׳!". ביקשתי סליחה, הרחקתי את השפופרת, ונגמר.
בסוף השנה היה ערב הורים. אותה אמא ניגשה ואמרה לי ׳אתה הרב אורי כהן?׳. כן, מודה באשמה. ׳אני האמא׳, שכמובן לא שכחתי ממנה… ׳רציתי לבקש סליחה, ואני רוצה גם לספר לך משהו׳. מה קרה? ׳הילד הזה, חשבתי שאני מאבדת אותו. אבל בזכות שהוא לא בוואטסאפ, הוא מתקשר אליי ואל בעלי כל יום משמונה עד שמונה ורבע, כל יום אנחנו מדברים איתו רבע שעה. וביום שישי הוא מתקשר לכל אחד מהאחים שלו, כי הוא לא יודע מה קורה במשפחה׳. אני ממש זוכר את המילים שלה. היא אמרה, ׳מעולם הקשר איתו לא היה טוב כמו עכשיו בתקופה הזו – שלנו כהורים עם הילד, ועם האחים שלו. הוא ממש נהיה הבריח התיכון שמחבר את כל המשפחה׳.
אמרתי לה: ׳נו, אז הילד התנתק מהמשפחה או התקרב למשפחה?׳ נכון, הוא התנתק מהקשקשת, מהפטפטת הוואטסאפית, והוא אולי פספס לראות איזו שמלה חדשה שקנו לאחיינית שלו או איזו שקשוקה גיסתו הכינה… אבל בזכות זה הוא התחבר אל רבדים עמוקים נשמתיים פנימיים. לכן, זו לא בחירה של להיות מנותק או להיות מחובר, ממש לא. זו הבחירה אם להיות מחובר ל׳היי, חיימשלי, סמיילי מנשק מטופש דבילי כזה׳, או להתרחשויות עמוקות אמיתיות.
אנחנו צריכים להתחיל להתרגל לחזור לצרוך עומק. תקשורת ושפה ברמה גבוהה של דיבור וספרים משפיעה ישירות על החיים שלנו. להדגשת העניין לגבי הספרים שהילדים קוראים, הייתי מעדיף בהחלט שהילדים יצרכו ספרים ולא קומיקס. קומיקס הוא מדיה גרפית לחלוטין. הילד מרותק לקומיקס. למה? כי הוא צופה בקומיקס, הוא לא קורא את הקומיקס. השפה השולטת היא לא שפה טיפוגרפית מילולית, היא שפה חזותית. הראיה, תעבירו לדף A4 את כל המלל שנאמר בקומיקס, תנסו לכתוב אותו, לא תבינו אף מילה. כאן צריך להבחין בין ספר מאויר, כמו 'כה עשו חכמינו', שזה משהו אחר. יש לך טקסט, מלל שעומד בפני עצמו, ויש רעשי רקע, קצת ציורים, לא נורא. משום מה דווקא למבוגרים יש מין בולמוס כזה, שכל טקסט שאפשר מעבירים אותו טיפולי המרה שהוא יהיה קומיקס. זו פגיעה חמורה בילדים, וזה קוצץ להם את כנפי המחשבה שצריכה להרים אותם מארציות ונמיכות החושים.
בוא אל התיבה
אתה נוגע כאן בנקודה מעניינת. אתה רואה שהתרבות שלנו בכלל נשאבת למקום כזה?
יש כאלה שאוהבים לקטר על מצב הנוער שלנו. אני עומד על כך שיש לנו נוער נפלא מאוד! אלא שלרוע מזלו עשקו ממנו את אמצעי התקשורת המופשטים שכל כך היטיבו עם האנושות בעבר. למשל, המכתב עליו השלום. מי כותב היום מכתבים?! עיינו ב׳מכתבי יוני׳ – אני לא מדבר כרגע על איגרות החזון אי״ש או איגרות הראי״ה. אדם שלצערנו לא שמר תורה ומצוות, וזה לא יאומן איך הבן אדם כותב! ככה מפקד סיירת מטכ"ל כותב מכתבים, בין פשיטה למודל. האם הנוער שלנו פחות מזה? ממש לא! להפך! רק שלצערנו לקחו לו את אמצעי התקשורת האיכותיים האלה. תזכרו מה למדנו, הדרך שבה אדם מתקשר היא לא רק הדרך שבה האדם מביע את עצמו, היא בעצם מייצרת ומחוללת את העולם הפנימי שלו. אדם שכותב מכתבים, אדם שמדבר שיחות עומק, אדם שהמפגשים איתו הם בלתי אמצעים, זה אדם במדרגת חיים אחרת לגמרי. תקשורת מלשון קשר, כאיכות התקשורת ככה איכות הקשרים.
באופן כללי, הצמידות לפלאפון מפתחת אופי מוסת, והאדם יפול כפרי בשל במלכודות היצר הרע. היצר הרע מחפש בדיוק אדם כזה, בידורי. מה זה בידור בעברית? פיזור. הרב זצ״ל ב׳מוסר אביך׳ מביא ש״אדם רוחו ונשמתו אליו יאסוף״. כל עבודת האדם, כל עמל האדם, הוא להשליט את הצדדים העליונים על כוחות חייו. החסיד הוא המושל, כל כוחות החיים צריכים להיות מכונסים לנקודת השכל והרצון. אבל אדם שחי ״כאשר ינוד הקנה במים״, היום הוא פה, מחר הוא שם… זוהי תרבות ה׳בידור׳. תורה נקראת דרך. החיים צריכים להיות דרך. כל יום, כל רגע, הקב"ה נותן בי אמון של "רבה אמונתך". תודה הקדוש ברוך הוא, נתת בי אמון, אני צריך עכשיו להתקדם. מי שעשה שביל ישראל יודע שמחלקים אותו לימים, 'היום אני צריך לעשות 22 קילומטר'. אסור לאבד אפילו דקה אחת! אדם צריך כל הזמן להוסיף, ללכת מחיל אל חיל.
לכן עצה פשוטה – ולא תאמינו כמה היא מועילה – להפוך את הניידים לנייחים. כל העצות שאני אומר זה רק אחרי שניסיתי אותם על עצמי, וזאת העצה הראשונה שלי. החלום שלי, ואולי בעזרת הארגון הנפלא הזה שמוקם נזכה לממש אותו: אני רוצה להקים תיבות, נקרא להן ׳כֶּלֶאפוֹן׳. בכל בית בישראל חייב להיות כלאפון, בבית מדרש חייב להיות כלאפון. זה צריך להיות הרגל. כמו שנכנסים הביתה ויש משפחות שחולצות את הנעליים בכניסה, כך שאתה נכנס הביתה שים את הפלאפון בתיבה. זה דרמטי. כי אני הולך לשם רק כאשר אני רוצה לראות מה כתבו, אני רוצה לראות מי התקשר, השליטה אצלי. העצה הפשוטה זו שומרת עלי אדם בחירי וחירותי, ואני זה שבוחר למתי לגשת למכשיר ולא המכשיר הוא זה שקורא לי. זה הבדל דרמטי.
האנושות מתחננת, דגל החירות בידינו
אנחנו כבר לקראת סיום, מה המסר המרכזי והמעשי שהיית רוצה להעביר לקוראים?
האנושות צועקת 'חלצו אותנו מבּוֹר המסכים!' אבל מצד שני היא גם צועקת שאי אפשר בלעדיו… האנושות היום יכולה לעשות הכל חוץ מהדבר הכי פשוט בעולם, וזה: להיות אנושית. טכנולוגיה גבוהה ואנושיות נמוכה. איפה זה פוגש אותנו עם ישראל? ״כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה׳״. עם ישראל חייב וצריך להוביל את השחרור משעבוד המסכים.
הטכנולוגיה מפתחת, מרחיבה ומשכללת מאוד את יכולות האדם, ואנחנו כיהודים – צריך לומר ביושר – ככלל אנחנו לא מתנגדים לטכנולוגיה. אלא מאי? שלא כל מה שהאנושות מייצרת ומפתחת הוא קדמה. יש דברים חשוכים מאוד שהאנושות המציאה, ועכשיו לך תחזיר את הסוסים אחרי שהם יצאו מהאורווה. למשל, אלפרד נובל. הוא היה כימאי שוודי שהמציא את הדינמיט, את ה־TNT, הוא רשם על זה פטנט, והוא חשב שההמצאה שלו תעזור לפוצץ סלעים ולשבר הרים, לפיתוח הנדסי וכריית מכרות, ואז הוא גילה פתאום כמה דם שפכה ההמצאה שלו… מספרים שהוא שקע בדיכאון, ממנו לא קם עד יומו האחרון. בערוב ימיו הוא ציווה לביתו לקחת את כל ההון שלו, ולהשקיע אותו בקרן נובל שתחלק פרס למי שיקדם את האנושות. בזה הוא ניסה לכפר על ההמצאה שפיתח. האנושות מלאה המצאות, גליוטינה הייתה קידמה בזמנו, עד שיצאה מהחוק. פצצת אטום, ועוד. הרבה פעמים האנושות ממציאה משהו, ואז אומרת 'אויש, מה לעזאזל עשינו פה? הבאנו הרבה יותר נזק מתועלת'.
ככה בעצם הדברים נולדים ומופיעים, ואחר כך אנחנו צריכים לבוא לעולם עם שבט הביקורת. ועם ישראל, בניו של אברהם, עומדים על כך בתוקף שלא כל התפתחות טכנולוגית היא קידמה. גם אם צריך לשחות נגד הזרם ולהיות בניו של אברהם העברי, אנחנו עומדים על כך שקידמה זה רק מה שמפתח, משכלל ומעצים את צלם האלוקים שבאדם.
בכנס הנפלא הכרזנו על ייסוד דור המקשים. דור המקשים הוא התשובה לדור המסכים. זה הדור של הבחורים הטהורים שהולכים עם נוקיות, ומי שיכול גם ללא שום פלאפון – עוד יותר טוב. כאן הכל התחיל וברוך ה' אנחנו זוכים לעשות היסטוריה. ברוך ה' הגיעו לכנס ה׳עילית שבעילית׳, כוח החלוץ, לגיונו של מלך, ואיתם המהפכה תצא לדרך.
