אליהו ליבמן, סא"ל במילואים שזכה לכמה מעשי גבורה ולאות הרמטכ"ל, כיהן כראש מועצת קרית ארבע עד פרוץ המלחמה, אבל בשנתיים האחרונות הוא מוכר יותר כאבא של אליקים ליבמן הי"ד, שנהרג בשמחת תורה וחזר להיטמן למנוחת עולמים בבית העלמין העתיק בחברון. ההיסטוריה המשפחתית של משפחת ליבמן בחברון התחילה זמן קצר אחרי שחרור העיר.
"אחרי מלחמת ששת הימים", מספר אליהו, "אבי, הרב מנחם ליבמן זצ"ל, הגיע לכאן ממרכז הרב. הרב צבי יהודה הכהן קוק אמר אז שלא מספיק שיקימו התיישבות בלי ישיבה, וכך החליטו מספר חברים מהישיבה ואבי בתוכם, להקים את ישיבת מתנחלי חברון. בהמשך הם עברו מבניין הממשל הצבאי לישיבת ניר בקרית ארבע. אמי, הרבנית רחל שתיבדל לחיים טובים וארוכים, עבדה כמחנכת באולפנת כפר פינס, והיה בה רצון גדול לבוא ולסייע להתיישבות בחברון. אחרי מלחמת ששת הימים התחדדה ההבנה שאנחנו לא מוכנים לאפשר מציאות של "הרצחת וגם ירשת", ולקבל את זה שגם טבחו בנו בתרפ"ט וגם נחלתנו עודנה נתונה לזרים. וביחד עם הרב לוינגר והרב ולדמן זצ"ל, ההורים שלי הקימו את ההתיישבות בחברון, שם נולדתי".
אליהו נכנס בבריתו של אברהם אבינו במערת המכפלה, ולמרות השנים הרבות שעברו מאז, הוא מספר על האירוע בהתרגשות רבה. "היה מאורע חגיגי סביב ברית המילה שלי. זכינו שהסנדק יהיה הראשון לציון הרב יצחק ניסים. הרב לוינגר ברך את הברכות, וב'עמידה לברכות' כובד מנחם בגין. כשהייתי בן שנתיים הקימו את קריית ארבע, ואנחנו הצטרפנו. אחר כך ההורים שלי עברו לבית הדסה, בתוככי חברון, ואז לבית רומנו. כשבגרתי, למדתי בישיבת ההסדר ניר בקריית ארבע, ואחרי הצבא התחתנתי עם אבישג, נולדו לנו שמונה ילדים ועשרה נכדים ב"ה, ומאז אנחנו כאן. הנכדים שלנו, שגרים בהרי חברון וזכו גם הם לברית מילה במערת המכפלה, הם בעצם דור רביעי לתחילת ההתיישבות כאן".
"אנחנו תמיד אומרים שאנחנו גרים בעיר האבות לא בגלל שקבורים כאן האבות, אלא בעיקר בגלל שהם חיו כאן ולמעשה התחילו כאן את הסיפור של העם היהודי", הוא מדגיש את הנקודה העיקרית מבחינתו. "יש פה אוויר של חברון, 'רוח אחרת', מרגישים את זה ממש ביום יום, וזו זכות ושליחות. זה שמיליון יהודים מגיעים מכל הארץ והעולם להתחבר לזהות ולשורשים של העם היהודי כאן, זה בזכות מסירות הנפש של התושבים, שב"ה אנחנו זוכים להיות חלק מהם, שגרים פה כשליחים של עם ישראל כדי להמשיך את שרשרת הדורות מאברהם אבינו ועד היום".
מי שהיה פעם בחתונה ברחבת מערת המכפלה, בשבת חיי שרה בחברון, או אפילו רק ראה תמונה של אלפי יהודים בבגדי שבת קודש ממלאים את הרחבה עד אפס מקום, יתקשה לדמיין את המציאות שאליהו מספר עליה, זו ששלטה בשטח רק לפני עשרות שנים. "כיום, המספר של המבקרים והמתפללים כאן הולך וגדל כל הזמן, אבל כילד זה בכלל לא היה מובן מאליו. היה קשה מאוד להחזיק כאן מניינים. אבי ע"ה, עם עוד כמה יהודים מקריית ארבע חברון, ממש מסרו על זה את הנפש.
"אחרי מלחמת ששת הימים היו תקופות מאוד לא פשוטות, גם מבחינה ביטחונית, גם מבחינה מספרית – לא גרו כאן הרבה אנשים, ולא הרבה יכלו לקבל את ההחלטה שמערת המכפלה זה בית הכנסת הקבוע שלהם, שלוש תפילות ביום. גם מול הוואקף הערבי היו אתגרים, ולהבדיל, גם מול כוחות הביטחון. היו שעות מוגבלות מאוד, ואחרי מנחה וערבית היה צריך ישר לעזוב, כי היו סוגרים את מערת המכפלה ליהודים. אבא שלי ייסד שיעור בין מנחה לערבית, כדי שיהיה עוד זמן שיהודים יוכלו להתפלל בו. לא מעט פעמים יהודים נעצרו סביב המאבק לתפילה במערת המכפלה".
ברית אברהם ועקידת יצחק
"גם לעשות בריתות במערה לא היה דבר פשוט בהתחלה", ממשיך אליהו בסיפור קורותיו של היישוב, "אבל בזכות יהודים צדיקים שהתעקשו על כך, כיום זה כבר מובן מאליו. כשמברכים את ברכת הברית, 'להכניסו בבריתו של אברהם אבינו', זה תמיד מרגש – בכל מקום בארץ או בעולם", הוא מחדד את עוצמת המעמד, "אבל לעמוד במקום שבו אברהם אבינו עבר את הניסיון הזה בגיל 99, ומשם התחיל הסיפור של ברית הקודש בין ה' לבין עם ישראל לפני 3,700 שנה – זה כבר באמת משהו מרגש ומיוחד.
"אנשים שמגיעים לכאן מפקידים את השכל, ונותנים ללב ולנשמה לדבר אליהם", הוא משתף בתחושותיו. "הם פשוט מבינים שאנחנו נמצאים במקום שבו האבות והאימהות חיו, והתחילו את הסיפור הכל כך שורשי ואמוני שטבוע בנו עד היום, היכן שאברהם אבינו הביא את האמונה בקב"ה והתמודד עם כל הניסיונות. ההבנה הזאת היא השראה עבורנו, ועוזרת לנו להתחזק באמונה בה' בתוך המציאות המאתגרת אתה אנחנו מתמודדים. לאורך כל הדרך אנחנו מנסים ללמוד לעומק את הניסיונות של אברהם אבינו, ולקבל ממנו כוח עבור הניסיונות שלנו. הניסיון הראשון, שבו במשך שבעה חודשים חיכינו וציפינו לאליקים כשחשבנו שהוא חטוף. והניסיון השני, כשנודע לנו שהוא נשרף ונרצח ונקבר בקבר אחר".
"בתקופה בה חשבנו שאליקים חטוף, התפללנו עליו הרבה אצל האבות הקדושים, וכמובן גם על כל שאר החטופים", מצטרפת אבישג. "עשיתי הפרשת חלה יחד עם אפרת מור בתוך מבנה המערה, והרגשתי בתוכי שהאבות באמת שומרים עליו. הידיעה שאברהם אבינו הלך לפדות את לוט, וגם דוד המלך שמלך שבע שנים בחברון, ובשלב כלשהו גם פדה את השבויים מצקלג, אבל הוא שאב את הכוח מחברון – חיזקה בנו את האמונה שאפשר לפדות שבויים גם בדרך של עוצמה וגאווה יהודית, ונתנה לנו הרבה תקווה וכוח".
באופן מתבקש, משפחת ליבמן בחרה להתחיל את מסע ההלוויה של אליקים ממערת המכפלה, "במקום בו זכינו לחתן חלק מהילדים שלנו, והיכן שאליקים זכה להיכנס בבריתו של אברהם אבינו", ומשם המשיכו לבית העלמין העתיק בחברון. "היה כאן מסר לעצמנו, לעם ישראל ולעולם כולו: פה השורשים שלנו. פה התחיל העם היהודי עם אברהם אבינו שהביא לעולם גם את עניין האמונה וגם את החסד, עם האוהל שהיה פתוח לארבע רוחות השמיים והזמין כל אחד לבוא ולהיכנס. אברהם אבינו נותן לנו הרבה דוגמה אישית בזה שהוא עושה הכל בעצמו, וכשבאים להגיד לו תודה הוא אומר שהכל זה מתנות שקיבלתי מה', ואני רק מעביר אותן הלאה".
"המקום הזה", מוסיף צביקה על דבריו של אליהו, "הוא כמו שאומרים, 'המקום גורם'. זאת אומרת, החוסן של נצח ישראל, השורשים של העם ומלכות ישראל, זה דבר שכל הזמן נמצא פה באוויר. האחריות לשמור על המקום הזה, השני בחשיבותו לעם ישראל, זה משהו שכל הזמן מדובר ומורגש, וגם נותן חוסן. המגורים כאן, עם כל הקשיים מצד שכנינו הערבים, הם דבר מחשל מאוד, וזה נותן כוח לעמוד באתגרים שעמם אנחנו נדרשים להתמודד".
במשך שנות מגוריהם ביישוב, משפחת מור, יחד עם כל תושבי יהודה ושומרון, חוו הרבה מאוד אירועי טרור. "בתקופת האינתיפאדה השנייה, כשהאבנים, הסכינים ובקבוקי התבערה הפכו לירי על היישוב ובצירי התנועה, היה קושי גדול, עד כדי כך שאנשים שאלו את הרב ליאור אם מבחינה הלכתית מותר לעזוב את היישוב. תשובתו הייתה שאם תנובה ואנג'ל יפסיקו להגיע, זה אומר שמבחינה הלכתית אפשר לעזוב. ברוך ה' אנשים לא עזבו", אומר צביקה בהודיה, "וגם תנובה ואנג'ל עמדו בהתחייבותם והגיעו, למרות הסכנה בדרכים. המצב מאז השתנה לטובה באופן משמעותי, ואנחנו מקווים שידינו תמשיך ותהיה תקיפה על האויבים שלנו מסביב.
"יש לצערנו הרבה משפחות שכולות בקריית ארבע בעקבות טרור, מעבר למשפחות שכולות מהמלחמות", הוא מציין נקודה כואבת, "והמציאות הזו של שכול אצל שכנים וחברים מחברת אותנו עוד יותר אל המקום הזה, ומחייבת אותנו להמשיך הלאה כדי שחס וחלילה ההקרבה הזאת לא תהיה לשווא, ואנחנו בהחלט רוצים לראות עוד משפחות נוספות שתבואנה ותחזקנה את היישוב בקריית ארבע וחברון".
היהלום שבכתר
מי שעולה בעלייה התלולה לשכונת אדמות ישי בחברון, הממוקמת בסמוך לתל חברון המקראית, מבין בקלות שרק אנשים הקרוצים מחומר מאוד מיוחד יכולים לחיות במקום הזה שמוקף בניינים ערביים מכל צדדיו. כשיושבים בגינת המשחקים הקטנה והמשפחתית במרכז השכונה ונפגשים באורחים הרבים שנכנסים ויוצאים מבתי המשפחות, קשה שלא להרגיש באוויר את מידת החסד של אברהם אבינו, את מידת 'עדינו העצני' של דוד המלך, ואת הדבקות והנאמנות לארץ חמדה של כלב בן יפונה. כמעט כל משפחה כאן היא נושא לכתבה שלמה. בכניסה לשכונה ניצבת קונסטרוקציה מעניינת של קרוואנים שעומדים זה על זה בשתי קומות, הימני שבהם הוא ביתם הצנוע של משה ותהילה יהלום, בו גדלו אחד עשר ילדיהם, ביניהם יהודה הי"ד, שנפל בקרב בלבנון חודשיים לאחר חתונתו.
במוצאי חג ראשון של סוכות בשנה שעברה, שעה קלה אחרי שדושנו עצמותינו בבשורה על מות הצורר סינוואר ימ"ש, נפלה שוב הרוח כשהגיעה הידיעה על חמשת הקדושים שנפלו בקרב בדרום לבנון: רס״ן אופק בכר, סרן אלעד סימן טוב, סמ״ר אלישיב איתן וידר, סמ״ר יעקב הלל וסמ"ר יהודה דרור יהלום. יהודה נקבר גם הוא בבית העלמין העתיק בחברון, לצד אליקים, ולא רחוק מישי אבי דוד, רות המואבייה ושאר קדושים וצדיקים.
"ברית המילה של יהודה דרור שלנו הייתה ביום רביעי, לאחר קרב הגבורה ב'סמטת הגיבורים', שהתרחש בליל שבת פרשת ויצא תשס"ג", גוללים משה ותהילה את סיפורו האישי, שראשיתו ואחריתו קשורות בקרבות גבורה. "בקרב הזה נהרגו 12 גיבורים, תושבי קריית ארבע וחיילי צה"ל, ובתוכם מח"ט חברון דרור וינברג הי"ד. לכן הוספנו ליהודה את השם דרור.
"אחרי הברית ניגש אליי חבר ואמר לי מילה אחת: 'ניחמתנו'", נזכר משה. "אותו חבר הגיע כעבור 21 שנים לנחם אותנו בשבעה על יהודה, הזכרתי לו את מה שאמר בברית שלו ואמרתי לו: 'עכשיו תורך לנחם…'. הוא לא התבלבל והשיב: 'זו הנחמה', והסביר שכאשר אנחנו כאן בעולם הזה נפגשים עם מדרגת חיים על טבעית של גבורה ומסירות נפש למען הכלל, אנחנו מבינים שהעולם שלנו אינו עוד עולם פרטי, חומרי ומנותק המתנהל באקראיות, אלא עולם השייך לממד של חיים ונצח, לתוכנית ולתוכן אלוקי. עולם בו אלוקים חי, מניע ומכוון את כל המציאות הממשית. בפרט, כאשר אנחנו רואים שקם כאן דור שלם, רבבות חיילים, המוכנים לצאת לקרב ולמסור נפשם למען העם והארץ. התעוררות בקנה מידה כזה ובעוצמה כזו אינה מקרית. יד ה' המניעה והמכוונת את כל מהלך התחייה של האומה, יצרה וחוללה את הנשמות המופלאות הללו, נשמות 'גיבורי דוד', החוזרות להופיע כאן בדור הגאולה".
אברהם אבינו ו'פורום תקווה'
אותה מסירות בלתי נתפסת למען כלל ישראל עליה דיבר החבר המנחם של משפחת יהלום, באה לידי ביטוי רב עצמה בפעילות של צביקה מור בפורום תקווה, כמו שכתוב על כלב בן יפונה שהגיע לחברון כדי להתפלל על קברי אבות "כי רוח אחרת הייתה עמו". אל מול כל המאבק לשחרור החטופים שהתמקד בצרכי הפרט בלבד, בלי לחשוב על ההשלכות ועל עם ישראל, פורום תקווה גילו איתנות רבה, וצביקה, יחד עם יתר חברי הפורום, הביא לעם ישראל רוח אחרת, ומסר חד משמעי של מחויבות לאומית שעוקפת בתור את הסבל הפרטי.
מול השיח האמוציונאלי ששלט בכיכרות, הוא הביא את המסרים היהודיים מתוך שליטה וקור רוח, עד שהיה ניתן לטעות שהממד הרגשי פשוט אינו מפותח אצלו. אחרי שהתפרסם הסרטון בו הוא פורץ בבכי ברגע הראשון שפגש את בנו השב מן השבי, ביטויי ההערכה אליו בתקשורת האמונית התעצמו, ויותם זמרי התבטא בערוץ 14: "עכשיו אני הרבה יותר מעריך את צביקה". התברר שמדובר ביכולת מיוחדת להשליט את המוח על הלב, לטובת כלל ישראל.
"המאבק שלנו בפורום תקווה ינק ללא ספק מחברון", משתף צביקה במנוע הפנימי לעשייה הציבורית. "כשהקמנו את הפורום, אליהו ליבמן, דיצה אור ואני – באנו עם הרוח הזאת של פרשת לך לך, שבה אנחנו קוראים ומבינים שאברהם אבינו ודאי היה יכול לפדות בממון רב את לוט, אבל הוא מבין שהוא חייב להילחם בארבעת מלכי הצפון ולפדות אותו בדרך של מלחמה, לאלץ אותם להיכנע.
"יש כאן 'מעשה אבות סימן לבנים', אברהם אבינו מסמן לנו את הדרך – בשום אופן לא להיכנע. להראות לכולם שמי שמתעסק איתנו, משלם מחיר כבד ביותר. מבחינתנו הדרך הזאת הייתה ברורה", הוא מוסיף. "זה משהו שלא היינו צריכים בכלל לדון בו, כי היה פשוט לנו שחמאס לעולם לא ישחרר את החטופים מטוב ליבו, שכמובן כלל אינו קיים. הוא לא מתרגש מהצהרות בכיכר החטופים ומיוגה ברחוב עזה בירושלים, אבל הוא בהחלט מתרגש מזה שאנחנו הולכים לכבוש את העיר עזה. זה מה שהפעיל עליו לחץ מאוד כבד, ביחד עם הלחץ המדיני, שגרם לו לבסוף להחזיר את כל החטופים החיים, ובעזרת ה' הוא יחזיר גם את כל החטופים החללים".
במהלך השנתיים שחלפו, פורום תקווה נדרש לעמידה איתנה גם מול משפחות חטופים אחרות שלעיתים קרובות התנהגו אתם בצורה לא הגונה, וגם מול התקשורת וקולות דומים. "החוסן שגילינו בתוך האתגר הזה, בוודאי הגיע מהידיעה שאנחנו נמצאים כאן בשליחות עבור עם ישראל", צביקה מסביר, "ומאמונה שהדברים תמיד קורים בהשגחה פרטית, והקב"ה הזמין אותנו להיות שותפים בגאולה של עם ישראל במלחמה הזאת, ואנחנו נענינו בחיוב, ואנחנו מקווים שעשינו את שליחותנו נאמנה.
"במשך תקופת השבי", הוא מספר, "איתן לא שמע על 'פורום תקווה'. הוא ראה אותי פעם אחת בערוץ אל-ג'זירה, והשובים שלו אמרו לו מה הדעות שלי ומה אני אומר, אבל זה משהו שממילא היה ברור לו. הוא ידע שמדינת ישראל במלחמה וחיילים נהרגים וצריך לנצח. גם אבינתן אור אמר את זה: 'המדינה צריכה לנצח, ואני מקווה שישחררו אותי בסוף'. אבל הוא הכין את עצמו גם לגרוע ביותר, לאפשרות שהוא יצטרך להישאר שם הרבה מאוד שנים, וב"ה הוא חזר. זאת גם הרוח שאיתן נכנס איתה. הרוח שאנחנו הובלנו כאן במאבק במשך שנתיים, בוודאי גם הגיעה אליו בדרכים נסתרות, בקשר הנשמתי, ובוודאי גם חיזקה אותו. איתן היה בטוח שאנחנו נלחמים עליו וכמובן לא הפקרנו אותו שם, כמו שאמרו עלינו אנשים עם עין רעה, והיה ברור לו שהדרך שבה אנו פועלים היא הדרך הנכונה".
בכל נפשך
איתן ואליקים היו חברים טובים מילדות, ועוצמות המסירות אותה מתארים הוריהם, בהחלט התגלתה גם אצלם ברגעי האימה במתקפת שמחת תורה. שניהם יכלו להציל את עצמם, אבל בחרו להישאר ולעזור ליהודים אחרים, גם במחיר כבד.
אני שואלת את אליהו, במה אותה מידת החסד של אברהם אבינו באה לידי ביטוי אצל אליקים גם במשך שנות חייו. "אליקים היה מחובר בכל כולו לעיר האבות", הוא עונה, "גם כשהוא שכר דירה בתל אביב ועבד שם, הוא תמיד אמר לכולם שהוא יהודי מקריית ארבע חברון, זה הבית שלו והשורשים שלו, כך סיפרו לנו חבריו לעבודה באבטחה.
"הייתה מישהי שסיפרה לנו בשבעה שהיא החליטה להתחזק בשמירת שבת, ולמרות שבאותה תקופה אליקים כן עבד בשבת, כשהיא סיפרה לו שהיא מתחזקת ושיתפה אותו בקושי שלה להיות בבית שבו צופים בטלוויזיה, הוא מיד אמר לה: 'איזה יופי שאת מתחזקת! אני עכשיו אדבר עם אחיות שלי שיזמינו אותך לשבת, כדי שתחווּי מה זו תפילה במערת המכפלה, מה זו קדושה, שבת ובית יהודי"' הוא לא הפך חולשות לאידיאולוגיה. הוא ידע להגיד שאם כרגע הוא בהפסקה מסוימת, הוא לא הופך את זה לדרך חיים, אלא הוא מבין שלמרות שהוא מאמין בה' ובתורה, כרגע קשה לו, אבל לאחרים הוא יודע להסביר כמה חיים יהודיים זה דבר חשוב".
"הייתה לו גם רגישות גדולה, כמו אברהם אבינו, לכל מיני הומלסים", מוסיף אליהו. "לא רק שהוא היה מביא להם מים במקומות שהוא אבטח, אלא הוא היה דואג להם אפילו למים קרים. אם הוא היה רואה שמרביצים למישהו הוא התערב, כי הוא רדף צדק וחיפש את האמת. הוא היה מוכן לשלם על זה מחירים, כי הרבה פעמים מי שמנסה להפריד חוטף משני הכיוונים… כמו המסירות של אברהם אבינו ללכת עם האמת, גם אם בסופו של דבר תמצא את עצמך משלם מחירים של כבשן האש".
גם יהודה דרור היה מחובר בכל מאודו לשורשים העמוקים של עם ישראל הנמצאים בחברון. "הרוח הגדולה של האבות, של כלב ושל דוד המלך, פיעמה בו וניתבה את חייו כפשוטו", מספרת תהילה, אמו. "יהודה חי בטבעיות, הייתה לו גבורה מיוחדת. הוא לא ידע מה זה פחד, והיה מחובר בכל נימי נפשו למהלך הגאולה ולתחיית האומה בארצה. מתוך אותו עולם ערכים, הוא הקים יחד עם שני חברים את 'חוות העיטם' הצופה פני ירושלים בואכה בית לחם, וממוקמת ברכס אסטרטגי המחבר את גוש עציון לירושלים. זו חווה מיוחדת בה החבר'ה משלבים לימוד תורה עם עבודה חקלאית ויישוב הארץ – שילוב נדיר אותו הצליחו לבנות על אף הקשיים והאתגרים האינסופיים.
"מסירות הנפש של יהודה הייתה ללא גבולות", היא מוסיפה לספר עליו בהערכה רבה. "הוא יצא למלחמה חודשיים אחרי חתונתו, מתוך נכונות פנימית למסור את כל היקר לו ולהגשים את כל האידיאלים הגדולים אותם הוא חי למען עם ישראל. הוא השאיר לנו מורשת גדולה של חיי גאולה. החלומות שלו, שאותם גם העלה על הכתב, היו: 'לחיות גאולה, שהיא תזרום לי בוורידים'; 'לחיות כמו דוד המלך מתוך חיבור אל התורה'. שילוב מופלא של חיי גבורה ומסירות נפש מתוך חיבור עמוק לתורה ולקודש".
חברון של כולם
התודעה הגאולית שזרמה ליהודה בוורידים נוכחת בליבותיהם של הרבה יהודים, והיא בהחלט מורגשת היטב ברחבי עיר האבות. אותה תודעה היא גם זו שדוחפת קדימה והופכת את ההתמודדויות הקשות למנועי צמיחה סביב עשייה עבור אחדות העם, שלמות הארץ וחיזוק התודעה היהודית. "אנחנו מרגישים אחריות לחיות דרך הסיפור הזה של האבות והאימהות", מסביר אליהו, "לחיות בתודעה של אמונה ושל חסד, וביחד עם זה גם ללמוד משרה אמנו איך להתמודד עם האויבים. אברהם לימד אותנו בסיפור עם לוט איך מתמודדים עם שבויים, ושרה מלמדת אותנו לגרש את בן האמה. לא סתם ה' אומר לאברהם לשמוע בקולה, כי אי אפשר לחיות עם האויב הרצחני הזה. את האויבים שלנו צריך לגרש", הוא קובע באופן נחרץ.
"יצא לי לא מעט לדבר עם מכינות קדם צבאיות או אנשי כוחות הביטחון מכל המגזרים", הוא מספר, "ואני תמיד אומר להם שחברון לא שייכת רק לדתיים או לימנים, אלא לכל יהודי, מעצם היותו יהודי. חברון היא מלשון חיבור; היא מחברת אותנו לבורא עולם, לשורשים ולזהות שלנו, ואחד לשני. חברון היא המכנה המשותף שלנו, גם בח' וגם בכ'. והיא בעצם מי שאנחנו. העובדה שעם ישראל הוא כל כך אמוני ומיוחד, עם של בעלי חסד ורצון לעשות טוב לכל אחד, בכל מקום וזמן, קשורה ישירות למקום הזה. וככל שנסביר את זה לעם ישראל, נביא אותו לבקר, להתחבר ולהבין שחברון שייכת גם להם, זה ייתן לאנשים תחושת זהות חזקה, הבנה על מהות הקיום שלנו פה בארץ והמאבק מול האויבים שלנו, וגם דעת – איך להיות יותר מוסריים, מכוח החסד והאמונה של האבות והאימהות הקדושים.
"יש כאן משהו באוויר, בנשמה", הוא ממשיך, "לא סתם זה פתח גן עדן". "אנחנו צריכים לשמור על האחדות הזאת", מוסיפה אבישג. "לדעת שכולנו אחים, ולמרות חילוקי הדעות אנחנו צריכים למצוא את המשותף ואת ההזדמנויות לעזרה הדדית אחד לשני. ובזכות זה ימשיך לנו הכוח של עם ישראל, ותבוא הגאולה בעזרת ה', עם תחיית המתים".
הערך והחשיבות שמשפחת ליבמן מייחסת לאחדות ישראל, באים לידי ביטוי, בין השאר, בקשרים רבים וטובים שנוצרו להם עם הרבה משפחות חטופים, ועם כל מיני משפחות מהארץ ומהעולם שהכירו תוך כדי המסע שעברו. "קשר טוב במיוחד נוצר בינינו לבין יהודי בשם יזהר ליפשיץ, שאבא ואמא שלו נחטפו מניר עוז. אבא שלו נרצח בשבי ואימא שלו שוחררה. טיילנו יחד בכל מיני מקומות, והוא אפילו הגיע לבר מצווה של הבן שלנו. הוא הגיע גם לאזכרה של אליקים ואף הוזמן לדבר בה, ואנחנו היינו בהלוויה של אבא שלו.
"אירועי שמחת תורה חידדו בכולנו את ההבנה שהאויבים שלנו לא מבדילים בינינו", משתף אליהו בתובנה המשמעותית שמנחה אותם במסע הזה, "לא מעניין אותם מה אנחנו חושבים פוליטית או מהו אורח החיים שלנו, ואנחנו מבינים מכאן שעצם היותנו יהודים, בנים של האבות והאימהות הקדושים, זה נתון שחייב לחבר אותנו אחד לשני, ואנחנו צריכים להיות מחוברים גם בשגרה ולא רק באירועים כואבים ומצבי חירום".
"אחרי שהמלחמה הזו תסתיים ובעז"ה נחסל את חמאס", מביא צביקה קריאת כיוון נוספת, "תגיע המלחמה האמיתית, שהיא המלחמה על התודעה. התודעה שרווחת כאן בארץ היא זו שבסוף מנצחת – או חס וחלילה לא מנצחת – את המלחמות שיש לנו. הכל תלוי בסוף בתודעה. ולכן, המשימה שלנו לשנים הבאות היא לחבר את עם ישראל אל התודעה היהודית. התודעה היהודית-הישראלית המקורית נלקחה בשבי במשך עשרות שנים על ידי התרבות הפרוגרסיבית. תרבות שהיא זרה – זרה לא רק לעם ישראל, אלא לאנושיות. תרבות שמפרקת את הכל, ולא מאפשרת קיום לעמים, למשפחות, וגם לא לאדם הבודד. ולכן העבודה שלנו לשנים הבאות היא לבנות תודעה יהודית-ישראלית מקורית, משימה שבוודאי עוברת דרך ירושלים וחברון.
"זה כואב לפגוש חיילים שמגיעים לסיורי 'תרבות יום א" בצה"ל ואומרים 'זו פעם ראשונה שאני נמצא בירושלים' או 'במערת המכפלה'", הוא ממחיש את המציאות החסרה, "זה דבר שצריך להשתנות. כל עם חייב להיות מחובר אל העבר וההיסטוריה שלו, וזה דבר שחייב להיות גם כאן, במערכת החינוך בישראל. הביקור בחברון זה הקצה. ההכנות, התודעה, כל החינוך לקראת הביקור הזה – זה באמת הדבר החשוב ביותר שעליו צריך לעבוד עכשיו".
