הדס צורי

"החיילים מצאו דרך מתוחכמת להתחמק מהמשימה" נזכרת חביבה בחיוך כשהיא מספרת על היום בו החלו חייה בקריית ארבע. המושל המקומי כעס על היהודים הבאים למקום, והורה לחיילים לפנות אותם מהדירה בה התנחלו. "הם עלו למעלה וכל חייל הוריד משהו פעוט: אחד לקח ספר, השני מזלג וכף, שני חיילים סחבו יחד מזוודה עם כרית שינה… זה היה מרגש מאוד עבורנו" היא אומרת. "המושל כעס והשתולל, אבל חייל אחד נעמד מולו ושאל: 'על מה נלחמנו? כדי לגרש יהודים?!'".

חביבה צחור נמנית על ותיקי קריית ארבע ומייסדיה. הסיפור שלה ושל בעלה ע"ה, משה צחור, הוא חתיכת היסטוריה חוצת יבשות, כמו גם תקופות סוערות בתולדות ההתיישבות בארץ. התיישבנו לשעה של זכרונות איתה ועם בתה מינה גוברין.

"בעלי משה ע"ה נולד בגרמניה והגיע עם משפחתו לארץ ישראל ב-1934, כשהיה בן חצי שנה" מספרת חביבה. "משפחתו ברחה משם בגלל האנטישמיות שהרימה את ראשה המכוער ובזכות סבתו, אישה חכמה ואמיצה מאין כמוה, שבזכות התושייה שלה ניצלה כל משפחתה".

מעשה שהיה כך היה: יום אחד, כשאביו של משה הלך לבית הכנסת, ראה גרמנים זורקים אבנים על חלונותיה של חנות סמוכה שהייתה בבעלות יהודית. "כשחמי סיפר זאת לאימו, היא הבינה מיד לאן נושבת הרוח" אומרת חביבה, ובתה מינה מממשיכה ומגוללת את הסיפור המשפחתי בקצרה: "הסבתא-רבה שלי, מרים, הודיעה למשפחה שמחסלים הכל ומתארגנים לעלות לארץ ישראל. היה צורך ברכישת סרטיפיקטים, אבל כדי לקבל סרטיפיקט נדרש כל אדם לספק אישור שברשותו 1000 לירות שטרלינג, ולא היה להם מספיק כסף עבור כל בני המשפחה. מה עשתה הסבתא החכמה? לקחה את בתה כנהגת והן נסעו לשוויץ – נסיעה שהייתה אז בבחינת סכנת נפשות – שם הן הפקידו בבנק שוויצרי אלף לירות סטרלינג, וכך היה להן אישור לסרטיפיקט הראשון. אחר כך הן נסעו שוב לשוויץ, הסבתא הוציאה את הכסף מהבנק, החביאה אותו בגלגלים של הרכב וחזרה לגרמניה. שם הפקידה שוב את הכסף בבנק גרמני, השיגה אישור ורכשה סרטיפיקט נוסף, וכך חוזר חלילה… בדרך זו היא הצליחה להעלות לארץ חלק גדול מהמשפחה.

"כשאני חושבת על הסבתא רבה, אינני יכולה שלא להתפעל מראייתה למרחוק ומחריצותה בדרך להשגת המטרה שהציבה לעצמה. האמת היא שכבר בשנת 1929 שלחה הסבתא בני משפחה כדי לרכוש קרקעות בארץ, כזו הייתה הסבתא מרים, אם המשפחה", מסכמת מינה, ואכן משפחתו של משה עלתה לארץ והתיישבה בבני ברק.

חביבה, מתי את הגעת לארץ ישראל?

"נולדתי בפולין בעיר ירוסלב בשנת 1938, ממש ערב השואה, למשפחת חסידי בעלז", מספרת חביבה. "אם את משפחת בעלי הצילה הסבתא, במשפחתי היה זה דווקא הסבא. כידוע, ב-1939 נחתם הסכם בין היטלר ימ"ש לרוסים, ובחלון הזמן הזה ניתן היה לעבור לרוסיה. סבי אמר להוריי: 'אם הוא (ימ"ש) פותח שער – תלכו. אחר כך לא בטוח שתוכלו לצאת'. הוריי קיבלו את עצתו החכמה ויצאו. מי שיצא – נשאר בחיים. אחר כך נסגרו השערים וההמשך ידוע". עצתו של הסבא ליוותה את הוריה של חביבה גם בהמשך הדרך, כאשר ב-1945, עם תום המלחמה, רוסיה פתחה את שעריה ואפשרה לצאת מגבולותיה. "הוריי, שזכרו את האמירה של סבי, עלו על הרכבת הראשונה לפולין". זמן מה לאחר מכן ירד מסך הברזל, והמוני יהודים הפכו מסורבי עליה במשך שנים רבות.

"החיים בפולין היה מאוד לא פשוטים" אומרת חביבה. "אנטישמיות רבה הופנתה כלפינו. לכן כשקמה מדינת ישראל, נרשמנו לעליה מיד. הפלגנו לארץ ישראל באנייה רעועה והגענו לכאן בשנת 1950, כשהייתי בת 12. אני זוכרת את עצמי יורדת מהאנייה בנמל חיפה, מביטה לאחור ואומרת בקול: 'סיימתי את הגלות'. הייתה לי תחושה חזקה של בית. גם היום, עשרות שנים אחרי, בכל ראש השנה ויום כיפור התחושה הזו חוזרת אלי ואני אומרת תודה", היא דומעת.

צוענים בארץ ישראל?

קוריוז משעשע אירע לחביבה בימיה הראשונים בחיפה. "לימים התברכתי בשתי כלות וחתן תימני" היא אומרת, "אבל כשבאנו לארץ מפולין, לא ידענו שיש בכלל מקום שנקרא תימן. בתקופה הראשונה לאחר שעלינו לארץ, גרנו ב'מחנה ישראל' באוהלים. יום אחד הגיעו כמה משאיות ומהן ירדו מאות אנשים. כשראיתי אותם לראשונה, חשבתי שהם צוענים" היא צוחקת. "הגברים היו לבושים במעין גלימות כאלה, אבל היו להם פאות בצדי הראש והם היו עטופים בטליתות. רצתי ואמרתי לאבי 'הגיעו צוענים!'. אבא יצא להסתכל, וגם הוא לא הבין איך ולמה הגיעו צוענים לארץ… אבל כיוון שהיו להם זקנים ופאות הוא הבין שיש דברים בגו". הוא ניגש לאחד ה'צוענים' ופנה אליו בארמית ושאל 'מהיכן אתם?' והפלא ופלא – ה'צועני' השיב לו בארמית ואמר לו 'מתימן'. 'איפה זה תימן?' תהה אבי. הוא לא שמע על המקום הזה מעולם".

סגירת המעגל הייתה לאחר שנים, כאשר בנה של חביבה התארס עם נחמה התימניה. אז התברר שאותו אדם אליו פנה אביה של חביבה, הוא דודה של נחמה…

לפטפט עם בן גוריון

ב-1954 עבדה חביבה במשרדי פועלי אגודת ישראל. "הייתה לי הזכות להיות המזכירה של הרב קלמן כהנא (רב הקיבוץ חפץ חיים, ממנהיגי פא"י, חבר כנסת וסגן שר החינוך והתרבות בממשלות ישראל. ה"צ). הוא היה אדם מקסים ולמדתי ממנו הרבה. הייתי נוסעת איתו פעמיים בשבוע לכנסת ועבדתי איתו שם". בכנסת הכירה חביבה את דוד בן גוריון, ראש הממשלה דאז. "הכנסת הייתה מקום יותר ידידותי מהיום. הייתי משוחחת הרבה עם בן גוריון, הוא שוחח עם כולם. יש לי גם מכתבים ממנו. יום אחד, בן גוריון התייעץ איתי ושאל איך לדעתי ניתן להגביר את הילודה של היהודים בארץ. "הערבים יולדים המון והיהודים הרבה פחות" הסביר. חביבה הציעה לו להגדיל את התשלום לנשים יולדות: "כל ילד שייוולד, יעלה את השכר למשפחה".

בן גוריון אהב את הרעיון שלך?

"הוא אמר 'זה נפלא! קיבלתי', והחליט להעביר חוק בנוגע לזה בכנסת. החוק עלה מהר ועבר מידית". בלי להתכוון, חביבה הפכה להיות יוזמת החוק למתן קצבאות הילדים במדינת ישראל.

איך הגעת לקריית ארבע?

"הצטרפתי לקבוצה שעלתה לקיבוץ שעלבים (היישוב הוקם בשנת תשי"א (1951) על ידי גרעין הנח"ל 'שלהבת' של בוגרי תנועת הנוער 'עזרא' שחביבה הייתה פעילה בה. ה"צ). שם הכרתי לראשונה את הרב לוינגר ע"ה", היא מספרת. "שנה אחרי שהתחתנו, עברנו לקיבוץ משואות יצחק אבל המקום לא התאים לנו ולכן חזרנו לעיר וגרנו בבני ברק ואחר כך בפתח תקווה".

לאחר מלחמת ששת הימים, יום אחד הופיע הרב לוינגר בבית משפחת צחור בפתח תקוה. "הוא סיפר שהם עולים לקריית ארבע ומחפשים אנשים חלוצים ואמיצים שמוכנים לפלוש לקריה ולגור בה. היו לנו אז כבר שישה ילדים וביניהם אסתי, תינוקת קטנה. תוך שלושה ימים נפרדנו מהדירה בפתח תקווה ועשינו את דרכנו לקריית ארבע. הגענו לקריה עם משאית ובה כל חפצינו. הצבא והמשטרה היו שם ולא הניחו לנו להיכנס לקריה. בסוף, כשהצלחנו להיכנס, הוצאנו הכל מהרכב, עמדנו עם החפצים ולא ידענו לאן ללכת. החלטנו לפלוש לבית הדירות הסמוך".

מדוע את משתמשת במילה לפלוש?

"כיוון שלצערי, גם אז וגם היום הגישה של המדינה היא שאנחנו פולשים לחברון ולא מיישבים את ארץ אבותינו", אומרת חביבה בחדות.

לקריית ארבע הגיעו באותו יום 12 משפחות. "זה היה חורף קר מאד, אפילו ירד שלג, והנה אנחנו נוחתים בעיר – חבורת משפחות צעירות עם הרבה ילדים קטנים. כשהורדנו את החפצים מהמשאית, בעלי נפל ושבר רגל – צעד ראשון בקריית ארבע", מימוש איחול ההצלחה הלועזי: Break a Leag….

מושל העיר חברון, קצין יהודי, לא ראה בעין יפה את הגעת התושבים החדשים לעיר. "התחלנו להעלות את הריהוט לאחד הבתים והוא השתולל מכעס. כשהחלטנו להשתקע בקומה השלישית של הבניין והעלינו לשם את חפצינו, הוא פקד להביא חיילים למקום ואמר להם: 'נשלח אותם חזרה למקום ממנו באו. יש פה כבר מספיק יהודים, לא יגיעו עוד!'. כשהמושל ראה שאין עם מי לדבר ושאנחנו לא מקשיבים לו ולא מתכננים לעזוב, הוא זעם וצעק: 'אני לא מסכים לזה! הבתים לא שלכם!' אבל הרב לוינגר הורה לנו לא לענות לו. אותו קצין הורה לחיילים לעלות לדירה בה השתקענו ולהוריד את החפצים שלנו למטה".

החיילים צייתו?

חביבה מתארת בהומור את הדרך בה התחמקו החיילים מהמשימה, כמסופר בשורות הפתיחה. "המושל חטף הלם" היא מעידה. "כנראה הבין שהוא לבד במערכה, ולכן עלה למעלה והוריד את המקרר שלנו לבדו, מהקומה השלישית. במדרגות האחרונות הוא כמעט מעד, אבל איש לא ניגש לעזור לו… הוא שוב כעס והשתולל, אך פתאום להפתעתו, המפקד של החיילים הורה להם לעזוב את המקום", היא צוחקת ומוסיפה: "איזה אומץ היה להם פשוט לקום וללכת. המושל נשאר לבד, לא היה לו כוח יותר לסחוב דברים לבד…".

משפחת צחור הוזמנה לגור עם משפחה נוספת מהקריה לתקופה מסוימת, עד שתימצא דירה עבורם. "שהינו שם כחודש ולמרות שגם להם היו כשישה ילדים, הסתדרנו מצוין. אחר כך עברנו לדירה משלנו והתחלנו את חיינו בקריה".

ימי בראשית

באותם ימים הקריה הייתה בחיתוליה. המתיישבים הראשונים הקימו בית ספר, אך בהתחלה היו חריקות רבות: "היה בלאגן" מתארת חביבה, "המנהלים התחלפו כל הזמן וגם המורים. לא הייתה משמעת והמורים לא תמיד הופיעו בכיתות. התלמידים היו מגיעים בבוקר, ולא היה מורה שילמד אותם. מובן שבאווירה כזו גם התלמידים לא הקפידו על הזמנים". חביבה ומשה ראו את מצב החינוך בקריה ושקלו לעזוב את המקום. "פנינו לרב לוינגר ואמרנו לו שאנחנו מתחילים לחפש מקום אחר לגור בו. כי עבורנו, העיקר אלו הילדים, והם לא יכולים להסתובב ללא מסגרת חינוכית ראויה. הרב אמר 'לא, לא, חכו. אני אביא מנהל מצוין ויהיה בסדר'.

"הרב לוינגר אמר ועשה. הוא הביא את הרב שלום הורביץ לנהל את בית הספר שאכן החל לעבוד כראוי: ילדים נענשו אם לא הגיעו בזמן, מה שגרם להורים להקפיד על הזמנים. מורים שלא הגיעו בזמן – לא נכנסו לבית הספר. התחיל להיות סדר והילדים התחילו ללמוד. כך זכינו להישאר בקריית ארבע".

תוכלי לספר קצת על החיים החדשים בקריה?

"בקריית ארבע התגוררו אנשים מאוד שונים. כל אחד הגיע מרקע אחר, עם מנהגים וסגנון משלו. למשה ולי היה קשה לעתים להכיל את כל הרבגוניות" היא מודה. "הרבנית מרים לוינגר הייתה עבורי דמות מופת לחיקוי, היא חינכה אותנו לסובלנות ולאורך רוח. זה עזר לי מאוד, כי לאחר כל השינויים והמעברים הייתי עצבנית וחסרת שקט".

מספר שנים אחר כך, בשנת 1976, הגיעו הרב דוב ליאור ומשפחתו לקריית ארבע, והרב ליאור החל לכהן כרבה של הקריה. "הרבנית בתיה ליאור נהייתה חברתי הטובה, היא הכניסה לי הרבה אור לחיים" אומרת חביבה.

תושבי הקריה לא נחו ממעשי ההתיישבות. "היינו עושים הרבה פלישות באזור, ואחר כך בורחים כדי שלא יתפסו אותנו" היא נזכרת. באותה תקופה, שעות הכניסה ליהודים למערת המכפלה היו מוגבלות. "בשאר השעות אסור היה לנו להיכנס" מדגישה חביבה. "החלטנו לעשות מעשה: באנו כקבוצה ונכנסנו למערה, לאולם של אברהם אבינו, עם הילדים ועם מזון ושתיה, וברגע מסוים סגרנו את הדלתות באופן הרמטי ונשארנו בפנים. החלטנו שלא נצא מכאן עד שמדינת ישראל תודיע שהיא מאפשרת ליהודים להיכנס למערה ולהתפלל בה בכל זמן שירצו".

לאחר זמן, החיילים החלו לדפוק על הדלתות. "הודענו להם שלא נצא עד שיפתחו את המערה ליהודים בכל זמן. עברו כמה שעות, ישבנו בפנים עם המזון שהבאנו וחיכינו". לאחר שעות לא מעטות הם שמעו מבחוץ כרוז צבאי המכריז שמדינת ישראל אישרה כניסת יהודים למערה ללא הגבלה. רק אז הם יצאו, ואכן המערה נפתחה לביקור יהודים בכל עת.

לי את

אחד האירועים הכואבים והמכוננים של מתיישבי קריית ארבע קשור עם 'בית הדסה'. באפריל 1979 נכנסה לבניין קבוצת נשים עם ילדיהן, כתגובה להקפאת הבנייה בקריית ארבע. ראש הממשלה מנחם בגין הורה שלא לפנות את הנשים, אך למנוע כניסת אנשים נוספים, וכן למנוע את כניסת מי שיצא מהמקום. כתוצאה מכך, נשארו הנשים והילדים מספר חודשים לבדם. בליל שבת, בחודש מאי 1980 אירע פיגוע בבית הדסה: אנשי פת"ח תקפו קבוצת גברים שבאה בליל שבת לברך את הנשים ששהו בבית הדסה, ורצחו שישה מהם. בעקבות זאת החליטה ממשלת ישראל על חידוש היישוב היהודי בחברון והתרת המגורים בבית הדסה.

חביבה, האם היית חלק מחבורת הנשים בבית הדסה?

"לא", היא אומרת, "באותו זמן ליאת התינוקת שלנו הייתה זקוקה להמון טיפולים רפואיים, והתנאים הסניטריים בבית הדסה והמצור על המקום לא אפשרו את השהות שלה שם".

ליאת, כיום בשנות הארבעים לחייה, הייתה תינוקת עיוורת שננטשה. עינה של חביבה צדה מודעה בעיתון במכולת השכונתית, בה נכתב על תינוקת המחפשת בית. חביבה הייתה אז בחודש השמיני להריונה, ובכל זאת המודעה לא הניחה לה. היא קנתה את העיתון וביקשה להראותו לבעלה. בערב, כשמשה הגיע הביתה, הוא הראה לה גזיר עיתון ששמר עבורה, עם אותה המודעה בדיוק!

בני הזוג ראו בזה השגחה פרטית מופלאה. הם קמו ונסעו למוסד ויצ"ו בתל אביב, שם נמצאה התינוקת שהייתה עיוורת ומלאה פצעי לחץ בכל גופה. משה וחביבה לא נרתעו, לקחו את התינוקת לביתם וחביבה התמסרה לטיפול בה. מאוחר יותר התברר שהתינוקת סובלת גם מפגיעה מוחית קשה. "רופא צבאי שביקרתי אצלו תמה בפניי בגערה: 'איך תטפלו בה כאן? היא עוד תמות לכם בידיים'" משחזרת חביבה. "אמרתי לו, 'אתה לא אחראי לא על החיים ולא על המוות' ויצאתי. פנינו לרופא אחר, ד"ר שטראוס, שבדק אותה ואמר שהיא צריכה להפסיק לאכול דייסות, ובמקומן צריך לתת לה בכל רבע שעה קצת מיץ ענבים עד שכל הפצעים שלה יחלפו". חביבה עשתה כך במשך חודשיים וחצי עד שהפצעים התחילו להיעלם.

כשליאת הייתה בת שמונה חודשים היא בכתה לראשונה על כתפה של חביבה: "עד אז היא לא בכתה, עכשיו היה לה פתאום על מי לסמוך" מתרגשת חביבה, "ואז בכיתי גם אני". לאחר הבכי, חביבה התקשרה למשה ואמרה לו "מזל טוב, נולדה לנו תינוקת". רק אז ערכו משה וחביבה קידוש עבור ליאת בשבת. "כשהיא התחילה לבכות, הבנו שמתחיל קשר בינינו".

מרכז טיפולי נולד

ליאת, שסובלת מעיוורון ומפיגור קשה, פתחה בפני חביבה את עולם החינוך המיוחד. "התחלתי לחשוב: מה יהיה איתה? איפה היא תלמד? החלטתי להביא לכך שנוכל לטפל בה בקריית ארבע".

איך עושים את זה?

"בזמנו המועצה לא הייתה כל כך מסודרת, אז החלטתי לעשות בעצמי מה שניתן. התחלתי לפתוח מרכז טיפולי, עקב בצד אגודל".

את מרכז 'נווה אברהם' שפתחה חביבה עם "ילד וחצי" כהגדרתה, מנהלת כיום בתה, מינה גוברין, וממלאים אותו מאות ילדים מכל יישובי האזור, כולל רשימת המתנה ארוכה. במקום נערכים מגוון טיפולים כמו ריפוי בעיסוק, תרפיות רגשיות, טיפולים בקלינאות תקשורת, פיזיותרפיה ועוד מגוון טיפולים פרא-רפואיים. בנוסף, חביבה הקימה בקריה גם מועדונית לילדים עם צרכים מיוחדים, וגייסה בנות שירות ובחורים מישיבת ניר להתנדב במקום. "עד היום אני פוגשת צעירים שהלכו ללמוד חינוך מיוחד בזכות שהתנדבו במועדונית הזו" מספרת מינה. "אבל אמא לא הסתפקה בזה. יחד עם צבי קצובר, היא הובילה וגייסה תרומות כדי לפתוח גן חינוך מיוחד לילדים עם עיכוב התפתחותי". בנוסף, חביבה גייסה ציוד ופתחה חנות ראשונה בקריית ארבע למצעים ובגדים, וגם חנות של בגדי יד שניה.

חביבה, מאיפה היו לך הכוחות לכל זה?

חביבה מצטנעת. "הגישה שלי היא לחפש כל הזמן במה אני יכולה להועיל לקהילה. כל הזמן חשבתי: איך אני יכולה לעזור לקריית ארבע? מה חסר לתושבים שאני יכולה לעשות? כל רעיון הוליד עוד רעיון, ואני חושבת שכל אדם צריך לאמץ את המחשבה הזו. בעיניי, אי אפשר לתלות את יהבנו במועצה, כי המשאבים והיכולות שלה מוגבלים. אתה צריך לעשות מה שאתה יכול כדי לסייע, לתרום ולהוסיף".

שת"פ עם השומר הצעיר

קריית ארבע לא ידעה שקט. מעת לעת היו באים אנשי 'השומר הצעיר' להתגרות במתיישבים, כיוון שהתנגדו להקמת היישוב. במקום להתעצבן, חביבה ומשה החליטו לעשות מעשה – לערוך ביקור באחד מקיבוצי השומר הצעיר ולשוחח עם תושביו בסוגיית ההתיישבות.

"הגענו לשער הקיבוץ וביקשנו להיכנס לשירותים", מספרת חביבה בחיוך. "נתנו לנו להיכנס למזכירות, וכך ישבנו ושוחחנו איתם. הם שאלו מאיפה באנו, וכשאמרנו שבאנו מקריית ארבע הם התחילו לשאול אותנו המון שאלות. 'מה אתם עושים שם? למה אתם שם?' הסברנו להם את עמדתנו, והמשכנו ואמרנו להם שכמה חבר'ה מהשומר הצעיר מגיעים כדי להפריע לנו בחיי היום-יום. משה אמר להם 'זה לא רק מפריע, זה מבייש – אתכם! ניצחנו במלחמה הקשה, תהיו מרוצים! למה שקריית ארבע תישאר לא יהודית? היום יש בה קהילה יהודית מתפתחת והרבה משפחות גרות שם. תתמכו, אל תפריעו'".

איך הם הגיבו?

"הם הקשיבו והתעניינו" מתפעלת חביבה. "זה היה עבורם מפגש עם עולם שלא הכירו כלל, כאילו נחתנו מכוכב אחר. בסיום הביקור, המזכיר רשם את מספר הטלפון שלי והלכנו. תהינו מה יכול לצאת מהמפגש הזה, כי באמת נסענו מתוך כוונה להשפיע ולשנות את הגישה שלהם. לאחר כשבועיים קיבלתי שיחת טלפון, המזכיר התקשר ואמר לי: 'מאוד הרשמת אותנו, אני בא לבקר ומביא לכם מתנה – סל לכדורסל'. שמחתי מאוד, כמובן. ובאמת הוא הגיע, התקין את הסל ושמח לראות את הילדים משחקים בו. אמרתי לו 'כל הכבוד!', ולא התאפקתי ושאלתי אותו: 'איך אתה מרגיש עכשיו כיהודי בקריית ארבע? נכון זה כיף?…'". בתה מינה צוחקת ומוסיפה: "אמא, שאינה עוצרת לעולם, אמרה לקיבוצניק: 'יש לי עוד רעיון – אנחנו צריכים ציוד לגן ילדים של חינוך מיוחד'. האיש לא התעצל וארגן ציוד לגן, חדש לגמרי. אבל אז הוא כבר שם את הציוד וברח, כדי שלאמא לא יהיו עוד רעיונות… הוא כבר הבין עם מי יש לו עסק".

"יהודי נשאר עם לב יהודי גם בשומר הצעיר" קובעת חביבה. "מדגדג לו בבטן ובלב והוא עושה חסד, זה טבעו", היא מסכמת את תפיסת עולמה המחבר עבר, הווה ועתיד.