כבר למעלה מעשרים שנה מלמד הרב חיים וולפסון בישיבת ההסדר בירוחם. עם הזמן הפך לסגן ראש הישיבה, ולפני כחמש שנים מונה לראשות הישיבה, לצדו של הרב אוריאל עיטם. באופן ייחודי בעולם הישיבות הציוני־דתי, הרב וולפסון הוא מראשי ישיבות ההסדר שבקיאים בתורת חב"ד בפרט ובתורת החסידות בכלל. השיעור השבועי בחסידות שהוא מעביר לתלמידים מדי שבת בבוקר, שואב אליו את בחורי הישיבה שוחרי הפנימיות. לצד זאת, הוא מגיש פודקאסט שבועי על חסידות בפרשת השבוע הנושא את השם המקורי 'חסידים שותים מזה'.
בשלהי חודש אלול פרסם הרב וולפסון את ספרו החדש – 'אותך אבקש', העוסק במשמעותם הפנימית של ימי התשובה וחגי תשרי, מתוך עיון בתורת החסידות ובליווי תיאורים אישיים מחייו. בהקדמתו לספר, הוא מציין כי ימי התשובה הם "ימי השיא של בקשת הקשר בין עם ישראל לקדוש ברוך הוא", ומשכך "ההתעוררות לתיקון, ההתבוננות הפנימית, מרכזיות התפילה, בקשת חידוש הקשר עם הקדוש ברוך הוא והופעת מלכותו – כל אלה מכניסים אותנו לתהליך אינטנסיבי של עבודה פנימית".
לקראת ראש השנה הבא עלינו לטובה, ערכנו שיחת חג עם הרב וולפסון וביקשנו לשמוע באיזה בתי מדרש צמח וגדל, מאלו תלמידי חכמים זכה לינוק תורה בנגלה ובנסתר, מה משך אותו להדרים אל ירוחם, כיצד מתמודדים בישיבה עם המלחמה המתמשכת ועם נפילתם של עשרה מבוגרי הישיבה, וכמובן לא ויתרנו על טעימה של תורות חסידיות שיסייעו לנו להמליך את הקב"ה ולהיכנס כראוי אל השנה החדשה.
תפילתו של אותו זקן
"גדלתי בישיבת ההסדר אור עציון, כך שהייתי תלמיד קרוב של הרב דרוקמן", פותח הרב וולפסון. "באותן שנים שהייתי באור עציון, הרב מרדכי שטרנברג בא לתת שיעור שבועי בגמרא. אפשר לומר שאת קניין התורה שלי וכל מה שקשור ללימוד גמרא, עשיתי דרכו. אחרי תשע שנים באור עציון עברתי ללמוד למשך שנתיים בישיבת הר המור, בקיבוץ אצל הרב שטרנברג. אחר כך המשכתי הלאה לכולל דיינות בשם 'יד ברודמן' ברחובות, בו למדתי במשך שנתיים נוספות עד שהגעתי לישיבת ההסדר בירוחם.
"מורנו ורבנו, הרב דרוקמן, נתן לנו את הלחם והחמאה של תורת הרב קוק. בין אם זה בתורה שהוא לימד, בין אם זה בחיים שהוא חי. את הבסיס הרוחני להתבוננות על התהליכים שאנחנו עוברים כיום – המשקפיים שרואים את הדור בו אנחנו חיים כדור של גאולה – קיבלתי ממנו. הרב דרוקמן תמיד היה מדבר על תורת ישראל, ארץ ישראל ועם ישראל בתור שלושה דברים שלא יכולים להתקיים בהעדרו של אחד מהם. בניגוד לאחרים, הוא אף פעם לא היה מוכן לסדר איזושהי היררכיה בין הדברים. תמיד היה אומר: הכל. כשהיית שואל אותו: אבל לפעמים צריך להכריע בין תורת ישראל לעם ישראל… – הוא אף פעם לא היה מוכן להגיד מה תהיה ההכרעה. היה לו משפט קבוע: כשזה יקרה, תבוא לשאול.
"קניין נוסף שקניתי אצל הרב דרוקמן, היה עבודת התפילה. זכינו לפגוש אותו באירועים מסוימים כבעל תפילה, ואני חושב שהוא היה בעל תפילה במהותו. זה היה אדם שראית עליו שהלב שלו הולך כל הזמן עם תפילה וזעקה לקב"ה על עם ישראל. הזעקה הזו ליוותה אותו תמיד, אבל היו זמנים שזה היה מאוד בולט.
"אחד הזמנים הללו, כמובן, היו הימים הנוראים בהם הרב שימש כשליח ציבור במשך שנים ארוכות. בראש השנה הוא היה שליח ציבור בערבית ראשון ובמוספים בשני הימים, עם הקול הצרוד שלו, וביום כיפור הוא היה חזן של כל נדרי, ערבית, מוסף ונעילה. בתפילות האלה הרגשנו את המסירות נפש שלו על עם ישראל. הרגשנו כאילו אנחנו אוחזים בשיפולי גלימתו ומתרוממים איתו אל על. עד היום, כשאני עומד כבעל תפילה, התפילות שלו מאוד מלוות אותי, כולל ניגונים מיוחדים שהוא שילב בנוסח שלו. כשאני אומר: 'קבל תפילתי כתפילת זקן ורגיל ופרקו נאה', ב'הנני העני ממעש', אני תמיד מדמיין את הרב דרוקמן. זה מבחינתי הדמות של מי שהתפילות שלו מתקבלות".
שש שנים, שש בבוקר
לצד ההתפתחות הרוחנית בתורת הרב קוק דרך הרב דרוקמן, הרב שטרנברג, הרב אהוד ברזילי ורבנים נוספים, עם הזמן פתח לעצמו הרב וולפסון נתיב גם בעולם החסידי. "אני מגיע ממשפחה שהעולם החסידי לא זר לה", הוא מגלה. "סבא שלי ז"ל היה צאצא ממשפחת הגר"א, ואילו סבתא שלי הייתה ממשפחה מיוחסת בחצר גור. הם התחתנו בימי מלחמת השחרור. זה היה אירוע לא פשוט למשפחות אז, אבל הם הקימו משפחה לתפארת. בתוך המשפחה הזאת היו חסידי גור, כשלאורך השנים סבא היה מאוד מאוד מקורב לאדמו"רי גור".
למעשה, הקשר האישי של הרב וולפסון עם עולם החסידות התחיל כשנעשה אברך ועבר לגור בקריית מלאכי, בקהילת האברכים של ישיבת אור עציון. כידוע, בקריית מלאכי יש קהילה ותיקה של חסידי חב"ד ובה רבנים מאוד משמעותיים, כשאחד מהם הוא הרב מנדל וכטר, מבכירי המשפיעים של חב"ד. הרב וכטר היה מיודד עם הרב דרוקמן עצמו, וגם העביר שיעור לתלמידי אור עציון בקריית מלאכי. "מישהו שכנע אותי לבוא לשיעור שלו", נזכר הרב וולפסון, "והגעתי לשיעור מתוך סקרנות. השיעור היה בספר התניא, וכמו בסיפורים חסידיים אמיתיים, לאט לאט זה תפס אותנו. למדתי אצלו בשיעור כמה שנים, וככל שהתקדמתי הרגשתי שהשיעור כבר קצת קטן עליי… רציתי הרבה יותר.
"באותן שנים, הרב וכטר החזיק גם בחברותא בחסידות שלעיתים היתה מבני הציונות הדתית, וביקשתי ממנו בחוצפתי ללמוד איתי חברותא – איתי ועם חבר שלי", הוא מספר. "בהתחלה הרב וכטר שלח אותנו למישהו אחר שלמד איתנו חברותא במשך תקופה, אבל אחרי זה חזרנו אליו עוד פעם, וכך התחלתי ללמוד איתו חברותא. למדנו יחד חסידות בחברותא במשך למעלה משש שנים, בכל בוקר מהשעה שש עד שבע ורבע – שעה ורבע לימוד חסידות. למדנו המון מאמרים. בכל פעם הרב וכטר היה תוקף סוגיה מכל הכיוונים, עם כל הרבדים שלה מתוך התורות של האדמו"רים שדיברו עליה, לאורך כל ההתפתחויות של הסוגיה. למשל, שנה אחת למדנו את כל הסוגיה של שער הייחוד והאמונה בתניא, לצד מעטפת שלמה של מאמרים. חוץ מזה, למדנו כמה 'הֶמְשֵכִים'.
"במהלך אותה תקופה התחילו להוציא לאור את המאמרים של האדמו"ר הזקן במסגרת 'חסידות מבוארת', שבתחילה הופיעו בתוך חוברות. לפני כל חג הופיע מאמר או שניים. ראש מכון 'היכל מנחם' בבורו־פארק היה יושב וכותב עם הצוות שלו ביאור למאמר, ומעדכן אותנו באיזה מאמר עוסקים כעת. במקביל, יחד עם הרב וכטר היינו מתחילים לעבור על כל מה שקשור למאמר הזה – מאמרי המעטפת, ו'הנחות' שונות של המאמרים שנכתבו על ידי כותבים שונים. המערכת הייתה שולחת לנו את הביאור שנכתב על ידם, ואנחנו היינו עוברים ביחד על הביאור, כותבים הגהות והערות, ולבסוף הרב וכטר והעורך הראשי היו סוגרים את הביאור הסופי. למעשה, באמצעות החברותא עם הרב וכטר הייתי שותף לכתיבה של 'חסידות מבוארת'… כך זה היה בעשרים החוברות הראשונות, עד שאלו התחילו לצאת לאור בספרים המפורסמים".
למדת בישיבות ציוניות, מה בדיוק תפס אותך בלימוד הזה שגרם לך להשקיע כל כך ולהתייצב כל בוקר מחדש?
"קודם כל, זאת זכות עצומה. הרב וכטר הוא יהודי מיוחד מאוד, גם בעומק שלו וגם בעבודת ה' שלו. הוא עובד ה' בהתבוננות, בתפילות ארוכות. יש לו רוחב ידיעות שאין לתאר בכל חלקי התורה, הן בקודש והן בחול. המפגש עם הדמות שלו – הוא כשלעצמו אירוע מחשמל.
"נוסף על כל אלה, היה משהו שם שמאוד נגע בי, ואני חושב שהוא ייחודי בהקשר הזה של חב"ד: חסידות חב"ד בנויה על כך שהיא גורמת לנו לחשוב אחרת. היא מייצרת לנו תפיסת עולם, שככל שאנחנו שוקעים בה אנחנו מסוגלים גם להרגיש אותה, להשיב אותה אל הלב ולחיות אותה. באותן שנים הרגשתי שהעובדה שאני לא רק לומד חב"ד אלא באמת עסוק בה, גורמת לאט לאט להרגיש איך הדברים שמדברים עליהם בחב"ד חיים בתוכי. בחב"ד מדברים המון על ההתבוננות שגורמת לנו להרגיש את העולם הזה קצת פחות, ולחילופין להכיר יותר בנוכחות האלוקית שנמצאת בתוכו. אם עסוקים בזה באמת באופן יומיומי, מתחילים להרגיש את זה בעצמנו.
"זה בעיקר קשור לשינוי פרופורציות. דווקא אנחנו, שחיים בעולם דתי־לאומי ומסתובבים בעולם – העולם הזה עם האתגרים, הממשות והלחצים שלו – הוא תופס אצלנו מקום מאוד חזק. אנחנו מרגישים את זה: זה כבד. זה דבר שאתה צריך להתנהל בתוכו. ולכן היכולת להפוך את העולם הזה למשהו קל יותר, משהו שפחות שוקל, ולהניח את הקב"ה במרכז – כשאתה לומד חב"ד זה הופך להיות קל יותר".
החסידים הוותיקים
שנות הלימוד המשותפות עם הרב וכטר הגיעו לקיצן בשל מעבר דירה לרחובות. משם, הרב וולפסון פרס כנפיים בעולם החסידות והתרחב הלאה. "השנים בקריית מלאכי היו שנים מתוקות", הוא נזכר בערגה. "שנה אחת עוד המשכנו ללמוד בטלפון, ואחרי זה הפסקנו. במשך הרבה מאוד שנים, השער שלי לעולם החסידי היה חב"ד. גם היום אני עדיין לומד חב"ד, אבל פחות חי חב"ד מאשר פעם. כבר שנים ארוכות שרוב המשקל שלי עבר לעיסוק בדברים אחרים.
"במקביל ללימוד עם הרב וכטר, התחלתי ללמוד הרבה מאוד שפת אמת. דווקא כאן, הידיעות שלי בחב"ד עזרו לי לפצח קודים בשפת אמת שלא הייתי מצליח לפצח, למרות ששפת אמת זה לא חב"ד. אמנם הוא מבוסס בהרבה מאוד דברים על הנחות שמתבארות בחב"ד, אבל הוא לוקח אותן לכיוונים אחרים. רציתי להיפתח גם לעולם החסידי־פולני, והתחלתי ללמוד בחברותא 'קדושת לוי' בצורה רצינית. לא לחטוף וללכת, אלא לשהות בכל קטע ולנסות להבין למה הוא מכוון.
"כשהגעתי לישיבת ההסדר בירוחם, הקב"ה זיכה אותי למשהו מאוד מיוחד. זה קרה כשהתחלתי ללמד, והרגשתי שהעובדה שאני צריך כל הזמן להפנות את עצמי החוצה לוקחת ממני משהו פנימי, ואני צריך זמן עם שקט פנימי לשבת וללמוד. חיפשתי זמן בשבוע בו אני יכול לשבת בשקט עם עצמי וללמוד. הפתרון היחיד שמצאתי היה להתפלל ותיקין בשבת, ואחרי זה לשבת וללמוד חסידות. לקחתי תלמיד בישיבה שרצה ללמוד איתי ביחד, ואמרתי לו: אני לא מלמד עכשיו אלא לומד לעצמי, ואתה מוזמן להצטרף. לאט לאט הצטרפו עוד אנשים. איכשהו, ההגדרה הזאת פתחה את זה למקום אחר, ונכון לעכשיו החבורה הזאת קיימת למעלה מ-20 שנה. אף פעם לא הכנתי שום דבר מראש. אנחנו מגיעים, פותחים את הספרים ולומדים ביחד. אני גם מרשה לעצמי להביא את עצמי. אני מדבר שם בחופשיות וזה משרה אווירה אחרת".
איך החבורה הזו התקבלה בישיבה?
"לא רק שהחבורה הזאת קיימת כבר עשרים ואחת שנה, אלא היא גם מדבקת. אנשים שלא העלו בדעתם בחיים שזה יקרה להם, קמים לוותיקין ואחרי זה מתיישבים ללמוד בנחת. בכל פעם אנחנו יושבים למשך שעתיים וחצי. בדרך כלל מתחילים בקריאת סיפורים חסידיים. לרוב זה סיפורים שכבר קראנו הרבה פעמים, אבל אנחנו אוהבים לחזור אליהם. אחד הדברים המפתיעים בעיניי בחבורה הזאת, הוא שאנחנו מדברים על ישיבת ירוחם, ישיבה של למדנים ושכלתנים, אבל יושבים שם 40 חבר'ה ומקשיבים לסיפור החסידי. לפעמים אנחנו לוקחים את הסיפור הלאה לכיוונים מעמיקים יותר ולפעמים קוראים וצוחקים, כי גם יש חוש הומור בכל סיפור חסידי.
"מהסיפורים החסידיים אנחנו עוברים ללימוד קצר ונקודתי של מימרות חזקות. היו שנים שלמדנו את ה'צעטיל קטן' של רבי אלימלך מליז'נסק, אחרי זה עברנו ל'צוואת הריב"ש', ועכשיו כבר כמה שנים אנחנו ברוז'ין, לומדים 'עירין קדישין'. אחר כך יש לנו את הלימוד המרכזי – למרות שלא פעם ה'עירין קדישין' משתלט על חלק ניכר – במשך שבע שנים למדנו 'קדושת לוי', כשבכל שנה הספקנו פחות… בדרך כלל בשנה הראשונה שאנחנו לומדים ספר חדש, זו היכרות. בשנה השנייה – אנחנו מתחילים להתקשר אליו. בשנה השלישית – אנחנו כבר חסידים שלו. עם הזמן, אנחנו מוצאים את עצמנו שוהים זמן ארוך בפסקאות שקראנו בשנה הראשונה, כשבהתחלה לא היה לנו מה להגיד עליהן. ההיכרות מביאה לכך שאנחנו מצליחים למשש ולהרגיש דברים שלא יכולנו להרגיש לפני כן. אנחנו מגלים את המטענים ואת העומק שיש בכל דיבור. אחרי שבע שנים של לימוד 'קדושת לוי' למדנו 'נועם אלימלך' במשך שלוש שנים, אחרי זה למדנו 'מאור ושמש' שבע שנים, ולאחרונה סיימנו את הספר 'מאור עיניים' שלמדנו שלוש שנים.
"הלימוד הוא מאוד מאוד בנחת. אנחנו לא ממהרים לשום מקום. החבורה שלומדת היא רב־גילאית. בחורים משיעור א' עד שיעור ט"ו – כולם יושבים ביחד מסביב לאותו שולחן, וכולם מדברים ביחד. תמיד יש כאלה חדשים שצריכים ללמוד את השפה ולהיכנס פנימה, אבל אין היררכיה. יש המון דיבור על הנגיעה, לא במה כתוב פה אלא מה זה עושה לנו ולאן אנחנו לוקחים את זה. העובדה שזה נעשה גם בחבורה, שיש בה המון הומור וזרימה ואפשר להגיד מה שאתה רוצה, מוסיפה המון ללימוד. אנשים באים לחיות, ליהנות מכך שהקב"ה נמצא כאן ומדבר אליהם דרך התורה, והם מגיבים לזה. זה משתלב בחיים שלהם, זה מרים אותם, והם הולכים עם זה ונושמים את זה לעומק. בשבילי הלימוד הזה הוא הלב של כל השבוע.
"אני מרגיש שאנחנו ממש מתקשרים לצדיקים שאנחנו לומדים. בסוף, כשאני בא ואומר לחבר'ה: 'בואו נעבור ספר', זו דרמה. הם לא מוכנים. אני מרגיש שאנחנו נושמים את האדמו"רים, את הצדיקים שאנחנו לומדים. הם הולכים איתי ואיתנו".
האם למלחמה שאנחנו בתוכה בשנתיים האחרונות היה ביטוי בבחירת תוכן הלימוד?
"בהחלט, כשהתחילה המלחמה הרגשתי שאני צריך מישהו שילווה אותי בתוך האירוע. בשנה שעברה למדנו 'אש קודש' של האדמו"ר מפיאסצנה, כי הרגשתי שאני צריך מישהו שמדבר בתוך מקומות שאין לי בהם מילים. זה היה מאוד משמעותי. בהמשך לכך, הגילוי שלנו, שמבחינתי זה אחד הדברים הטובים שקרו לי בשנה האחרונה, היה כשהתחלנו ללמוד את ה'אהלי יעקב' מהוסיאטין. לראות אותו מול האדמו"ר מפיאסצנה, זה לראות אותו דבר משתי זוויות שונות לגמרי. מישהו שמדבר מארץ ישראל, ומישהו שמדבר מתוך התופת.
"היה מאוד קשה להשיג את הספרים הללו, כיום לא מוכרים אותם. מכרו לנו רק בתנאי שנלמד בהם כל שבת, שמבחינתי זה היה יתרון. החבר'ה לקחו את הספרים ונהיו מחויבים לזה, ולכן זה ממש אירוע ללמוד בהם. יש בספר גם משהו שנוגע בכל מה שאנחנו עוברים עכשיו, וזה מדהים לראות את המבט המיוחד שלו, שמצד אחד רואה את הדברים בצורה שנאמנת לעולם החסידי, ומצד שני נוגע בצורה מאוד יפה באיך שהוא רואה את תחיית ישראל ומתחבר לזה. כשאנחנו מדברים על כל זה מלב האירועים שאנחנו עוברים כיום, לפעמים אנחנו מרגישים שהוא מדבר ממש עליהם. זה פתח אצלי עוד שער בעבודת ה'.
"מעניין שבמקביל לחבורה הזו, התחלתי עם השנים ללמוד גם עם חבורה מבוגרת יותר מהקהילה בשבתות כשהישיבה לא נמצאת. בחבורה הזו המשתתפים מבוגרים יותר, ויש בלימוד משהו יפה מאוד. מדובר באנשים שכבר עברו פרק משמעותי בחייהם, ובכל זאת הם קמים מוקדם ומפנים זמן לשבת וללמוד יחד, ובעיקר כדי לפגוש את התורה בצמתי החיים שלהם.
"במידה מסוימת אני מרגיש שחלק מהמסע הרוחני שלי גם קשור לישיבה בירוחם, שיש בה שפה מאוד עמוקה. היכולת להקשיב ולהתבונן לעומק בדברים, לא רק במובן השכלי אלא גם במובן הרגשי – זה משהו מאוד חזק בישיבה. מי שלא נמצא בתוך הישיבה, אולי לפעמים לא מזהה את זה. כשזה התחבר אצלי לעולם של החסידות, זה נתן לי מגע נוסף בעולם של החסידות. זה עזר לי להרגיש דברים. יש גם משהו בישיבה שמנסה לקחת את התורה ולא לדבר אותה בצורה שבלונית, אלא לנסות להגיד אותה במילים שלנו. כך גם זה עזר לי לפתוח פתח ולדבר את העולם החסידי, את השפה החסידית, כשהיא עוברת דרכי באיזשהו אופן – גם דרך כלים רגשיים וגם דרך כלים אנושיים, ולהצליח להוציא ממנה משהו שלפני כן לא שמעתי".
מסע חדש יוצא לדרך
בשלב מסוים, התחבר הרב וולפסון לחבורות התפילה של הרב דוב זינגר. "הרבה בוגרים מישיבת מקור חיים מגיעים לישיבה. כשפגשתי אותם, התחלתי לשמוע עליו יותר לעומק, וזה עורר בי סקרנות לעולם שלו", הוא מספר. "כך התחלתי להשתתף בחבורות תפילה שהרב דוב מעביר בירושלים, לעבודה משותפת על תפילה, נפש ודיבור. במשך כמה שנים השתתפתי בחבורות האלה, מה שפתח לי פתח לעולם של ברסלב כמו שחיים אותו ב'בית מדרש להתחדשות', וגם פתח לי פתח נוסף בעבודת התפילה. תמיד הייתי מחובר לתפילה, אבל זה פתח לי עוד פתח בעבודה על תפילה וביכולת לקחת ולתרגם את העולם החסידי לעולם של עבודה נפשית. המפגשים הללו היוו תחנה חשובה בהתפתחות הרוחנית שלי. אחר כך העברתי פה בירוחם – בישיבה, אבל גם בקהילה – עם עוד אחד מהר"מים חבורת תפילה במשך כמה שנים".
למעשה, מאז התמנה הרב וולפסון לראשות הישיבה הוא מלמד בה מלבד גמרא, בעיקר חסידות. "בנוסף לחבורה המשמעותית בוותיקין, אני מעביר שיעור בשפת אמת לשיעור א'. היו גם שנים שנתתי שיעורים ב'תורת אמת' של ר' לייבלה איגר, שהוא פחות מוכר בעולם בתי המדרש שלנו. בכל יום שישי בשנים האחרונות אני מעביר לימוד משותף ב'ליקוטי מוהר"ן', ובחלק מהשנים אני גם מלמד חב"ד. רוב השיעורים המסודרים שאני מעביר הם שיעורים בחסידות. זה בהחלט מנכיח משהו בישיבה. העובדה שזה מלווה את העולם שלי, מעמידה משהו מהעולם הזה בתוך בית המדרש. אני יכול לצטט גדולי חסידות בשיעורים בשיחות שבת, ומעבר לזה, זה משהו שאני חי אותו, זה הולך איתי, ולכן הוא יוצא מכל מיני מקומות".
הספר החדש שפרסם 'אותך אבקש' – שערים חסידיים לימים נוראים – מהווה מבחינת הרב וולפסון גם סוג של הנכחה. "הספר בנוי על שיעורים שהעברתי כאן בשנים האחרונות לקראת חודש תשרי, שהיו קשורים לכל מיני רעיונות שבניתי, כאשר אלה צמחו מתוך מפגשים שלי עם תורות חסידיות. חלקם זה ממש תורות חסידיות שלימדתי וקצת פיתחתי, וחלקם אלה דברים שנבטו בי מתוך מפגש עם איזושהי תורה חסידית – רעיון חסידי מסוים שאחרי זה עלה ונשזר לעוד מעגלים ולעוד מעגלים, ולאט לאט התפתח אצלי והכה גלים וכך נוצר מעין מסע. אלה רעיונות שבעצם הפכו להיות סוג של מסע.
"עם הזמן, הרגשתי שיש בדברים איזשהו חידוש. חלק מהשיעורים הפכתי גם לפודקאסטים שהעליתי לרשת בצורה מרוכזת יותר, ואנשים שאני מאוד מחשיב אמרו לי שהדברים נגעו בהם, ואז הבנתי שיש פה משהו שנכון להשקיע ולהוציא אותו לקהל".
תפילה, זמן הקשבה
מסע נוסף שעבר הרב וולפסון קשור לימים הנוראים עצמם, מתוקף היותו בעל תפילה בישיבה בימים נוראים. "עם השנים, גם המקום שלי בתפילה השתנה", הוא מתאר. "בהתחלה הייתי ר"מ צעיר, ואז הייתי עובר לפני התיבה רק בתפילת ערבית. אחר כך התחלתי לעבור גם בשחרית, וכך לאט לאט נכנסתי כבעל תפילה גם בתפילות מוסף ונעילה של יום כיפור. גם בתוך התפילות עצמן עברתי איזשהו מסע, והעובדה שלאט לאט הובלתי יותר ויותר תפילות בישיבה חשפה אותי לרבדים בתפילה ששומעים מעמדה אחרת. המפגש כבעל תפילה עם התפילה הוא חזק מאוד, והוא פותח את התפילה באופנים חדשים.
"עם הזמן התחלתי להעביר ערבי הכנה לראש השנה ויום כיפור בישיבה – סוג של התוועדות לפתיחת הלב דרך התפילות ודרך הניגונים. אני מרגיש שהרבה מאוד מתפילה קשור להקשבה. מי שלומד רבי נחמן, רואה שהוא מדבר הרבה מאוד על כך שתפילה קשורה להקשבה. זה אחד הדברים שלמדתי הרבה מהרב דוב. כשאתה מקשיב לעצמך בתפילה, זה אומר הרבה מאוד על מה שהתפילה הזאת מחוללת, על מה שקיים בה ומתגלה דרך הלב שלנו".
תוכל להדגים לנו תובנה שעולה מתוך התפילות שכדאי להקשיב לה?
"במזמור שמלוה אותנו בחודש אלול והימים נוראים, 'לדוד, ה' אורי וישעי', אנחנו אומרים פסוק שמבטא את זה: 'לך אמר לבי בקשו פני, את פניך ה' אבקש'. זה פסוק מוזר מאד. אנחנו פונים לנוכח: 'לך אמר לבי', וממשיכים כמי שמדבר על עצמו: 'בקשו פני'. מי אומר 'בקשו פני'? רש"י מפרש, 'לך – בשליחותך'. הלב שלי אומר לי בשליחותך: בקשו פני, וממילא: את פניך ה' אבקש. דוד המלך מספר לנו שהוא שומע את הלב שלו מבקש את ה', אבל מתוך הבקשה הזו הוא שומע את ה' לוחש לו: בקשו פני. בקשת ה' שלנו מתחילה כשהלב שלנו שומע את ה' מדבר אלינו מתוכו ולוחש לנו, בקשו פני. בכל תפילה שלנו יש הקשבה לבקשה שנמצאת בלב שלנו, ושם מדבר אלינו ה' יתברך.
"עם השנים, הדברים האלה לאט לאט נפגשו. העולמות בהם עברתי בתורת החסידות, והעולמות של תפילות הימים הנוראים וההכנה לקראתם, הלכו והיכו אחד על השני, הלכו והתחברו זה לזה. שני המסעות האלה מתחברים בעצם למסע אחד – המסע שהספר הזה מעביר שיש בו הרבה מאוד בקשת ה', שגם כך נמצאת בימים הנוראים. פגשתי אותה גם דרך העובדה שבתפילה אני מבקש את ה' בשביל קהל גדול, וזה משהו שמלווה ומהדהד בתוך הלב. כשאתה מגיע עם לב פתוח למקומות האלה, כל הדברים האלה מתחברים.
"הימים הנוראים עצמם מעבירים אותנו מסע מאוד מאוד משמעותי. אחד הרגעים שמשמעותיים עבורי בראש השנה, זו תפילת ערבית של ראש השנה. לכאורה, תפילת ערבית של ראש השנה היא כמו תפילת יום־טוב רגילה. יש בה רק נוסח קצת שונה, אבל לכאורה אפשר לסיים אותה מהר. בניגוד לשאר התפילות, אין בה פיוטים, כך שאין כביכול מקומות להאריך. אבל בעיניי, יש שם רגע שמכנס בתוכו את כל השנה שהייתה. זה הרגע של חילופי המשמרות. תפילת ערבית הראשונה של השנה היא הרגע של חילופי המשמרות בין השנה שהייתה לשנה שעומדת להיות. זה הרגע בו כביכול אוספים את כל השנה שהייתה, ומקבלים אלינו את כל השנה שתהיה. זה רגע מאוד עוצמתי שצריך להגיע אליו מוכנים.
"בשנים האחרונות בניתי, יחד עם הרב אוריאל עיטם, סדנה בנושא הזה סביב תורה של אדמו"ר הזקן. באחת התורות המפורסמות של אדמו"ר הזקן על תקיעת שופר, הוא מדבר על כך שהשנה שלנו היא כמו גוף. חסידי חב"ד קוראים לראש השנה: הראש של כל השנה, דהיינו המקום שבו החיות של כל השנה מרוכזת. כמו שהראש בגוף הוא המקום שבו החיות של כל הגוף מרוכזת, וזה מרכז העצבים – כך גם לשנה יש רגע שהוא לא עוד חלק מכל הימים. זה לא רק היום הראשון של השנה, אלא הראש של השנה. שם כל החיות של השנה מרוכזת. אדמו"ר הזקן מדמה את השנה כולה לגוף אורגני. כשם שבגוף אורגני כל החלקים שבו משוחחים אחד עם השני, כך כל מרכיב בשנה מכיל בתוכו מגע גם עם כל הרכיבים האחרים. כשהאצבע שלי חולה, החולי הזה זורם בכל המערכת הגופנית. כשיש לי בעיה בבטן, כל הגוף באיזשהו מובן סופג את זה. אדמו"ר הזקן אומר שגם השנה היא כזאת.
"ובכן, רגע לפני שהשנה נגמרת, יש לנו הזדמנות לאסוף את כל מה שעבר עלינו כל השנה. כשאנחנו מסיימים שנה, אנחנו מגיעים למקום שבעצם כל העקומה הזאת קיימה מערכת יחסים אחת עם השנייה. לכל שנה יש סיפור, שכל החלקים שעברנו דרכה מרכיבים אותו. מה הסיפור של השנה שהייתה? אנחנו לא יודעים בדיוק. תוך כדי שאנחנו הולכים וצועדים בתוך הסיפור הזה, אין לנו אפשרות לגעת בכל הסיפור. אבל רגע לפני ראש השנה, זה זמן להתבונן על כל השנה ולנסות לרגע לשחזר מה עברתי בשנה הזאת: איפה התמודדתי, איפה הצלחתי, איפה נכשלתי, איזה דברים התחדשו לי, איזה דברים הייתי רוצה לחדש, איזה עולמות רגשיים חוויתי, איזה דברים פעלו עליי ועיצבו אותי, באיזה מקומות הייתי מתוסכל, באיזה מקומות הייתי שמח, איזה צמתים עמדו בפניי, איזו אחריות קיבלתי… זה רגע לאסוף, להתבונן, ואחרי שאני מתבונן יש לי את זה ואני יכול להגיע לתפילה.
"רגע לפני שהשנה מגיעה, זה הזמן שבו אתה מוסר חזרה את השנה הזאת לקב"ה. אצל המקובלים זה מכונה 'דורמיטא' – התרדמה שנופלת על העולם. כמו שאדם הולך לישון כל יום והוא מוסר את החיים שלו חזרה לקב"ה, כך כשהשנה נגמרת, כביכול השנה נרדמת, ואנחנו מוסרים חזרה את החיים של השנה הזאת לקב"ה, ומתפללים שמחר בבוקר נקבל חיים חדשים. בחסידות חב"ד מסבירים שאנחנו לא יודעים אם למחרת בבוקר בכלל הקב"ה יחזור ויקיים אותנו… ולכן אנחנו תוקעים בשופר, כדי שהקב"ה ימשיך לנו חיים חדשים. הרגע הזה של תפילת ערבית, זה הרגע שבו החיים נאספים ואחר כך הם חוזרים.
"בעיניי, הפתיחה של ראש השנה מהווה סוג של קבלת עול מלכות שמיים כללית. בקריאת שמע על המיטה אנחנו אומרים: 'בידך אפקיד רוחי, פדיתה אותי ה' א־ל אמת'. בכל יום כשאנחנו הולכים לישון, אנחנו מקבלים את מלכותו של הקב"ה. למה? כי אנחנו משחררים. אנחנו באים ואומרים: אנחנו מוסרים לך את החיים של כל היום, ואנחנו סומכים עליך שאתה תחזיר לנו את החיים. אנשים שלא מסוגלים לשחרר, לא יכולים להירדם. אני חייב להשליך את עצמי על הקב"ה כשאני הולך לישון. זה קורה בקטן כל יום, וזה קורה בגדול בכל שנה. אנחנו מסיימים את השנה, ואנחנו באים אל הקב"ה ואומרים: 'בידך אפקיד רוחי' – אנחנו מוסרים לך את כל השנה שהייתה. את כל מה שנתת אנחנו מוסרים אליך, כי אנחנו יודעים שזה בעצם אצלך. יש מישהו שמחזיק את הכל. הוא מחזיק את כל מה שעברנו אנחנו, הקטנים, וגם את מה שכל עם ישראל עבר. אדם שמוסר את החיים שלו להקב"ה הוא מחובר, וכך הוא גם מקבל את החיים מחדש.
"אנחנו נמצאים כיום בתקופה שקורים המון דברים מסביב. הקב"ה דורש מאיתנו להחזיק המון דברים. מצד שני, אנחנו נמצאים בימים עכשיו מתוחים, מאוד לא פשוטים, מכל כיוון – מבחינה לאומית, מבחינה ביטחונית, מבחינה פנימית, מבחינת איפה העם שלנו נמצא. ולכן כולנו צריכים באיזשהו מקום את השחרור הזה. אנחנו צריכים להגיע לראש השנה הזה, ולהאמין שאנחנו מפקידים בידיים של הקב"ה את כל האירועים האלה. כולנו צריכים לרגע את השחרור הזה, כדי שנוכל להתחדש. זאת עבודה שהלוואי שכולנו נעשה אותה לקראת ראש השנה הזה, והלוואי שנצליח".
פתאום שומעים דברים חדשים
בשנתיים האחרונות עלתה הישיבה לכותרות בנסיבות מצערות. במהלך מלחמת 'חרבות ברזל' איבדה הישיבה עשרה תלמידים: אריאל אליהו, ינון פליישמן, איתן רוזנצוויג, איתן פיש, יקיר שנקולבסקי, גדעון אילני, אלישע לוינשטרן, אפרים יכמן, זיו חן ויאיר חנניה הי"ד. איך אתה רואה את כל האירוע הזה ממקומך, כראש ישיבה שעוסק גם בתורת הפנימיות?
"בתקופה הזו הישיבה עברה מסע מתמשך. מעצמנו לא היינו מבקשים אותו, אבל אחרי שהקב"ה פקד אותו עלינו אנחנו מרגישים שעברנו מסע מאוד מיוחד. זה מסוג הדברים שמעולם לא הכינו אותי אליו, ומצד שני אני יודע כיום שכל החיים שלי היו הכנה לדבר הזה.
"היו רגעים שעמדנו בהם, יחד עם ראש הישיבה הרב אוריאל והר"מים, והרגשנו שאנחנו מגששים כמו עיוורים באפילה, בחיפושים אחרי קרקע יציבה להניח את הרגל, ובסייעתא דשמיא והרבה עזרה זה מזה מצאנו את הכוחות ואיתם את המילים שליוו אותנו וסללו לנו דרך בתוך המסע.
"אחד הדברים המדהימים, זה שבתוך המקומות האלה, בתוך המצבים החשוכים שהיינו בהם, גילינו המון תעצומות נפש, המון כוחות, המון אמונה. חלק מזה היה קשור ליכולת לשתוק ולא להגיב באופן מיידי. יש דברים שנמצאים בעומק של ההתרחשות, ואנחנו צריכים להקשיב להם ולדייק את מה אנחנו שומעים בתוכנו, ואז גילינו – גילינו כוחות, אוצרות של אמונה, אוצרות של תפילה ואוצרות של תעצומות נפש שהיו בתוכנו, בתוך החבורה שישבה כאן בבית המדרש ובלב החבורה שלחמה בשדה הקרב. בתוך כל הדבר הזה נרקם סיפור, נולדה תורה. התורה הזאת נולדה מהדם הרוחני שזורם בבית המדרש שחלקים שלמים שלו לוחמים, ומתוך האירועים הצלחנו לשמוע את קול ה' מדבר אלינו.
"למדתי הרבה דברים על התקופה הזאת. אחד מהם הוא שלכאב יש כוח לפתוח את הלב, לרכך אותו ולהפוך אותנו לאדם רגיש יותר, אנושי יותר ומקשיב יותר. דווקא העובדה שעברנו בתוך כאב, עזרה לנו להגיע אל התורה ולהקשיב לה ממקום שמבקש נחמה, שמבקש רחמים, וזה עזר לנו גם להיפתח לאנשים אחרים בעם ישראל שכאבו כאב מצד אחר, ולהיות שותפים לכאב שלהם. נוצרו פה חיבורים מפתיעים עם אנשים מהעוטף שעברו כאב אחר לגמרי, ושבמפה הפוליטית אנחנו נמצאים במקומות אחרים לגמרי. אבל דווקא העובדה שהרגשנו, שהנה, משהו עובר דרכנו, פתח אותנו להרגיש גם מה קורה במקומות אחרים.
"עניין נוסף הרגשנו בצורה חזקה לאורך כל התקופה: דווקא מתוך החבורה שיצאה ללחום, הקריבה את חייה ומסרה את נפשה בקרב – נפתח לנו פתאום זרקור על האוצרות שיש לנו פה. כיוון שפגשנו אותם פתאום בצורה מאוד חזקה, זה פתח לנו איזושהי הארה על הנשמות שיש לנו כאן, והבנה איזה נשמות בכלל יש בדור הזה. מצד אחד, אנחנו בוכים על ההולכים. מצד שני, אנחנו פוגשים דרכם את העוצמות של מה שתורה יכולה לחולל. כל אחד מהם היה עולם מיוחד, ואנחנו פוגשים דרכם את המגע, את מה שתורה יכולה לבנות ולהצמיח מבן אדם. אנחנו פוגשים דרכם את תעצומות הנפש של נשמות שמבקשות חיבורים עִם עם ישראל, עם התורה ועם עוד המון המון מרחבים של חיים. אנחנו מזהים בריאות בחיבור בין תורה לבין מערכות נוספות. זה כוח שקיים בבית המדרש, בתורה ובדור מסביבנו.
"זכינו לעבור את כל מה שאנחנו עוברים בתוך בית מדרש שמדבר בשפה רוחנית, כך שניתן לגשת לתורה, להקשיב ולשמוע בתוכה פתאום דברים שלא שמעת קודם. מה שאנחנו עוברים, ליווה את כל השיחות שנתתי בישיבה במשך השנה. הייתי מגיע ופותח את הפרשה, ודברים שלא שמתי לב אליהם מעולם פתאום דיברו אליי, נתנו לי מילים לבטא את מה שאנחנו עוברים והעניקו לי כוח. כשאדם מבקש נחמה בתורה, התורה מלווה אותו ומחזקת אותו ונותנת לו כוחות. בתוך כך נוצרו קשרים מאוד מיוחדים ועמוקים בינינו לבין המשפחות השכולות. אנחנו מלווים אותם, הם מלווים אותנו, ואנחנו עוברים את זה ביחד במידה מסוימת. אנחנו מגלים את הכוח באנשים שלידנו, אנחנו מגלים שאנחנו שואבים כוח מהאנשים שעוברים את זה ביחד איתנו, ועצם העובדה שאנחנו נמצאים במקום שאנחנו נותנים כוח לאחרים, נותנת גם לנו עצמנו כוח.
"אפשר לראות שאנחנו עצמנו צמחנו וגדלנו מאנשים שעברו את מלחמת יום כיפור. הם המנהיגים של העולם הדתי־לאומי, הם מנהיגי התורה. אנשים שעברו את מלחמת יום כיפור, חזרו עם כל תעצומות הנפש וגדלות הנפש לתורה, ויצאו משם להוביל אותנו. התפקיד שלנו כיום זה להיות אלה שבונים את הדור הבא ומובילים את עם ישראל קדימה. אני מאמין שהמלחמה הזאת שאנחנו בתוכה תדרוש מאיתנו לחזור לבית המדרש. היא מטילה המון אחריות על הציבור שלנו שמצד אחד נוכח בבית המדרש, ומצד שני נוכח גם בתוך המלחמה ומקשיב לדבר ה' שמדבר אלינו בימים האלה.
"כשכל האירוע יסתיים בעזרת ה', יש לנו אחריות גדולה לחזור לבית המדרש ולהקשיב לתורה שהקב"ה מלמד אותנו בדור הזה. התפקיד שלנו כיום זה לבנות את עולם התורה, לגדל את הנשמות הגדולות האלה, ולדאוג שהמקל יעבור אליהם כמו שצריך".
