בית לוינשטיין. צמד מילים שמעורר אסוציאציה של כאב, התמודדות, ותנועה מתמדת בין ייאוש לתקווה, אולי המקום האחרון שניתן לדמיין אותו בהקשר של תנופה, הכפלת כוח וזינוק לגובה. דווקא כאן בחרנו להפגיש דמויות שמספרות את הסיפור ההפוך. סיפור של התקוממות כנגד כל הסיכויים.

המארח, אם ניתן לקרוא לו כך, הוא הרב לירז זעירא, שליח חב"ד במכללות ירושלים, רס"ן המשמש כרב צבאי שעשה מאות ימי מילואים כולל בתפקידי לחימה במלחמה הנוכחית. בעשרת ימי תשובה השנה עלה על מוקש ישן בעיצומה של פעילות על אדמת סוריה ואיבד את שתי רגליו, ומאז הפך לדמות מעוררת השראה עבור רבים בארץ ובעולם הצופים במסרים שהוא מעביר ברשתות החברתיות ובראיונות בתקשורת.

לצדו יושב הרב דניאל כָּלֵב, שליח חב"ד באוניברסיטה העברית גבעת רם בירושלים, האחראי על פעילות יומיומית בקרב השכבה הסטודנטיאלית מהגבוהות בישראל. השלישי הוא הרב אסי פישמן, שליח חב"ד בקמפוס באילת, שבימים אלו חונך מבנה שאפתני בלב הפועם של חיי הסטודנטים בעיר הדרומית. ובתווך, הרב משה שילת, מנהל חב"ד בקמפוס בישראל – המוכר לציבור הרחב מאירועי 'צמאה' שמאחוריהם הוא עומד – והחולייה המקשרת בין כל הנוכחים בחדר.

הסיפור שיישמע מפיהם מפעים בכל קנה מידה, והוא כרוך בדמותו פורצת הדרך של הרב פישמן הצעיר. ובכן, יצאנו לדרך.

בקבוק בירה וצלוחית שמן

אסי פישמן נולד להורים בני הקיבוץ יגור, כשהוא עצמו גדל והתחנך בתל מונד. "הרקע שלי היה מנותק לחלוטין מכל קשר ליהדות, במידה רבה אפילו אנטי", הוא אומר בחיוך ביישני. בשנה הראשונה באוניברסיטה העברית בגבעת רם, כסטודנט בקורס מדעי כדור הארץ, צדה את עיניו מודעה המזמינה את הסטודנטים לקורס נושא מלגה מטעם חב"ד בקמפוס הנושא את השם 'מבט אל החיים'.

הרב דניאל כלב זוכר היטב את הסטודנט בן ה־24 שנרשם לקורס. "הייתה בו סקרנות גדולה אבל גם עקשנות. הוא לא רצה לעשות שום דבר אם הוא לא מבין אותו עד היסוד ולא מרגיש מחובר אליו לגמרי", הוא מספר.

השיעורים מפי הרב כלב זכורים לאסי היטב. "למרות ש־11 שנים חלפו מאז, אני יכול לחזור עליהם עד היום, כולל הסדנאות שהעביר אביו של הרב דניאל, הרב יאיר כלב – אמן הגיטרה", הוא אומר. בשנה הבאה כבר נרשם הסטודנט הסקרן גם לקורס תניא. הוא לא אמר די בכך אלא הוסיף להעמיק בלימוד בחברותא עם הרב כלב, כאשר לימוד התניא הוביל אותו בהדרגה לשמירת שבת.

בהשגחה פרטית, בד בבד עם ההחלטה לשמור שבת, עבר אסי דירה לשכונת רחביה ואז גילה שכן חדש: הרב לירז זעירא.

הרב לירז מתאר בחיוך את אותו ליל שבת. "צעיר בלי כיפה מופיע בפתח הדלת ובידו בקבוק בירה וצלוחית שמן זית…". באותם ימים, מסתבר, היה לאסי יחד עם חבר נוסף מזקקה של בירה והוא גם יצר במו ידיו שמן זית. "לא רציתי לבוא לסעודה בידיים ריקות, והבאתי איתי בקבוק בירה וקצת שמן מעשה ידיי", אומר אסי בנימת התנצלות.

קבלת הפנים לא החמיאה. הרב לירז קיבל מידיו את התשורה הכפולה, אבל השאיר אותה במטבח… "למה לא על השולחן?", התפלא האורח. בעוד הרב לירז מתלבט איך להשיב, שאל הצעיר הבטוח בעצמו: "בגלל כשרות? אמרו לי שלבירה ושמן זית אין בעיית כשרות…". כאן בא תורו של הרב לירז לחייך. "שמעת על שמיטה, מעשרות, מצוות התלויות בארץ?". זה היה נשמע לאסי באמת חידה. באותה סעודה הם ישבו ושוחחו עד השעות הקטנות של הלילה, ולמחרת, שעה קלה לאחר צאת השבת, התייצב אסי שוב בבית הרב לירז ובפיו בקשה: בוא נלמד את המצוות התלויות בארץ.

אסי לא ויתר. הוא ביקש להכשיר את השמן והבירה שברשותו. הרב לירז הפגיש אותו עם הרב מרדכי הסופר, מומחה הכשרות מטעם הרב לנדא. "ביום שני", הוא מספר, "אסי כבר התקשר אליי ואמר לי שהוא זורק מטבע לים, ומפריש מהשמן תרומות ומעשרות כפי ההנחיות שקיבל".

בכל אותה עת, המשיך אסי ללמוד תורה מהרב דניאל כלב. "הוא הפך את האוניברסיטה", מספר הרב כלב בהתפעלות. "אחת היוזמות שהטביעה חותם ממשי הייתה התקנת שלוש מאות מזוזות בקמפוס כולו. אסי התרוצץ מפה לשם ולא נרגע עד שראה שבכל הדלתות יש מזוזות מהודרות".

לפני ראש השנה, ביקש אסי ללמוד לתקוע בשופר. "הרב דניאל נתן לי שופר, לימד אותי את התקיעות וראיתי שאני מסוגל בעצמי לתקוע ויודע לעשות זאת כמו שצריך. לקחתי איתי את השופר לחג ליגור ותקעתי בו לחברי הקיבוץ". באותו זמן, מזכיר הרב דניאל, אסי עצמו טרם שמר שבת כהלכתה, אבל הוא כבר זיכה יהודים אחרים בשמיעת קול שופר…

במרוצת השנה, הלכה והעמיקה התחברותו העמוקה ליהדות. "לקראת פסח", הוא נזכר, "הרב דניאל הנחה איך להכשיר את המטבח של סבתא שלי בקיבוץ. שלושה ימים עבדתי שם בפרך עד שהמטבח הוכשר לחלוטין. כל דבר ביקשתי ללמוד ולדעת עד הסוף. לקח לי שנתיים עד שהתחלתי להניח תפילין… רק בגיל עשרים ושש עשינו חגיגת בר מצווה בירושלים, אליה הגיעו כל בני המשפחה".

הרב לירז נזכר בערגה בשיעורי החסידות המעמיקים שלהם. "כל דבר הוא ביקש ללמוד לעומק וגם לנסות לקשר זאת למדעי כדור הארץ. למשל, כשלמדנו על מאמר חז"ל 'מים תחתונים בוכים', הוא ניסה לקשר זאת לכל מה שלמד על מטאורולוגיה ועל עננים והיווצרות הגשם".

"באותם ימים", מספר הרב דניאל, "למדנו את ספרו של האדמו"ר האמצעי 'נר מצווה ותורה אור', ואסי התעמק בו ארוכות". לקראת יום ההילולא של הרבי מלובביץ', ג' תמוז, סיפר לו הרב דניאל שתורם אלמוני רכש עבורו כרטיס טיסה לחצר הרבי בניו־יורק על מנת לפקוד את ציונו. רק לימים יגלה אסי כי התורם האלמוני אינו אלא הרב דניאל בעצמו… "נסענו יחד", משחזר אסי, "ובמשך כל הטיסה למדנו בצוותא, ובתחושת התרוממות גדולה, את המאמר המפורסם של הרבי 'ואתה תצווה'. מבחינתי, הנסיעה לרבי הייתה ה'מכה בפטיש'. היא השלימה לחלוטין את כל מסכת ההכנה שקדמה לה".

הרוצה להחכים ידרים

בשובו ארצה החליט אסי כי יותר לא יגור בדירות עם שותפים. הוא ביקש ללמוד בישיבה. הרב דניאל לא שוכח את השיחה שקיים עם המנהל של ישיבת 'תורת אמת' החב"דית בירושלים, כשניסה לשכנע אותו לקבל את הצעיר בן ה־26 לשורות התלמידים בישיבה. "הוא אמר לי, 'רגע, אבל אתה אומר שהוא לומד באוניברסיטה…'. אמרתי לו: נכון אבל זה מקרה מיוחד. אני לוקח אחריות. בכל בוקר אסי היה פותח את יומו בלימוד חסידות ותפילה, הולך לאוניברסיטה וחוזר כעבור כמה שעות ללימודי קודש".

בסוף אותה שנה התחתן אסי עם טל, במוצאה ישראלית מיוקנעם, שגם היא חזרה בתשובה על ידי שליחי חב"ד בקמפוס בארצות הברית. אסי וטלי פישמן נישאו כדת משה וישראל והחלו את חייהם במגדל העמק, כשאסי עצמו לומד בישיבה שם, עד פרוץ הקורונה.

"ואז", נזכר הרב שילת, "התחלת לשגע אותי שאתה רוצה מקום שליחות בחב"ד בקמפוס".

למה דווקא בקמפוס ולא בכל מקום אחר?

"כי הסטודנטים הם בשר מבשרי, עצם מעצמותיי", אומר הרב אסי בפשטות. "היה לי ברור שזה המקום שלי".

"ידענו שהעיר אילת משוועת לשליח בחב"ד בקמפוס", אומר הרב שילת, "אבל גם ידענו שזה מקום רחוק, ללא קהילה. סטודנטים בכל מקום אינם תחליף לקהילה אמיתית, קל וחומר במקום נידח יחסית כמו אילת. אבל אסי אמר: זה מה שמעניין אותי. אני מחפש אתגרים".

לא עבר זמן רב והרב אסי כבר חלש בשליחותו על שלושה מוסדות אקדמיים באילת: האוניברסיטה, המהווה שלוחת אוניברסיטת בן־גוריון בבאר שבע, ועוד שתי מכללות מקומיות, בהם בסך הכל לומדים אלפי סטודנטים.

כיום, אחרי חמש שנות שליחות פוריות באילת, הרב אסי ורעייתו עומדים לחנוך את המבנה החדש המשתרע על פני למעלה מ־300 מ"ר. זהו מבנה שהוקם בסגנון של בתי חב"ד בקמפוס בעולם, המשלבים את ביתם של השלוחים עצמם עם מרכז הפעילות. המבנה מכיל אולם ענק לתפילות, סעודות ואירועים גדולים, חדר שיעורים מאובזר ועוד, והכול ברמה עיצובית גבוהה, מושכת וצעירה.

להגיע לפי שלושה

הרב אסי, אחרי שנתיים בשליחות סך הכל, מה הביא אותך לקפוץ למים כל כך עמוקים ולהשקיע את עצמך בבנייה במשך שלוש שנים?

"כבר בסוף השנה הראשונה שלנו באילת הבנו שאנחנו חייבים מקום שיכיל את הסטודנטים שרוצים לבוא לסעודות שבת ולכל הפעילויות האחרות שאנחנו מציעים. שנה וחצי חלפה עד שמצאנו מקום מתאים והתחלנו לעבוד על הכשרתו. המהלך הזה לא יכול היה לצאת אל הפועל אלמלא התמיכה המסיבית שקיבלנו מהנהלת חב"ד בקמפוס בישראל שנטלה על עצמה אחוזים ניכרים מכל העלות, רתמה לכך תורם שהעניק את הסכום הראשוני ומכאן המשכנו הלאה".

על אופיו של המבנה החדש אומר הרב אסי: "אנחנו לא רוצים להכניס אנשים למוסד ציבורי. המטרה שלנו היא להביא את הסטודנטים לתחושה שבאתם אלינו הביתה. ומצד שני, צריך שיהיה מספיק מקום לכולם, כמובן".

כבר כיום, בטרם החלה הפעילות במבנה החדש, חב"ד בקמפוס באילת מציגה סדרי גודל בקני מידה משמעותיים. מאה וחמישים סטודנטים נוטלים חלק מדי שבת בסעודות השבת, וזאת מלבד רבים אחרים המשתתפים בשיעורים הנמסרים בקביעות מדי יום ובכל שלל הפעילויות האחרות. באירועי חגים ההמוניות שוברת שיאים עד לכדי אירועים בהשתתפות למעלה מאלף סטודנטים מהמכללות באילת, כמו גם מאוניברסיטאות אחרות ברחבי הארץ שבאים לנפוש באילת.

המטרה שמציב לעצמו הרב אסי כבר עכשיו היא "להגיע לפי שלושה מהכמות הנוכחית. אנחנו שואפים לכ־500 איש שיפקדו את בית חב"ד שלנו בכל שבוע. זו לא שאיפה תלושה מהמציאות. אילת מושכת אליה סטודנטים רבים, לא רק מקרב הלומדים בה. ואם נפרסם כמו שצריך את בית חב"ד שלנו, אין סיבה שהוא לא יהיה מוקד עלייה לרגל. אני שואף לכך שהמקום הזה יהיה הומה אדם כל יום מבוקר עד ערב".

שליחות בשדה הקרב

לאחר ההתוודעות לסיפורו של הרב אסי, שבמרכזו התקרבות שהפכה למנוף רב־עוצמה של שליחות תוססת, שבנו לעדותו האישית של הרב לירז זעירא. סיפור הפציעה שלו, כידוע, חרך את הלבבות בארץ ובעולם. ועכשיו ביקשנו לשמוע ממנו על ההתעוררות האדירה שהוא עד לה בקרב המון העם, כתוצאה מסיפורו האישי וההתמודדות הכרוכה בו.

"השליחות שלי בחב"ד בקמפוס באה איתי לכל מקום", פותח הרב לירז. "הסטודנטים הם בקו הראשון של אנשי המילואים שגויסו למלחמה. לכל מקום שבו שירתתי במלחמה, קידמו את פניי סטודנטים ואיתם המשכתי בשליחות. כך למשל, חמש דקות לפני הפציעה על אדמת סוריה, שוחחתי עם סטודנט של חב"ד בקמפוס ושחזרנו את חגיגת שמחת תורה אשתקד כשהיינו יחד בכפר חב"ד.

"במהלך התקופה חיתנתי את המ"פ של סיירת החטיבה שלי. הוא עצמו למד אצלי בקורסים של חב"ד בקמפוס, ועכשיו, תוך כדי השירות, הוא ביקש ממני לפני כל פעולה משמעותית לבוא ולתת ללוחמים את המסרים הנכונים. הדפסנו שם יחד את ספר התניא, ולמדנו שם יחד פרקים מהספר הקדוש.

"מעבר לכך, לאחר הפציעה, המצב הנוכחי המיוחד שלי שאב אותי אל הרשתות החברתיות – הפלטפורמות בהן מצויים הסטודנטים – שם אני מופיע וזוכה שמאות אלפים מתוודעים באמצעותי לתכנים מתורת החסידות. כשיש כאן בבית לוינשטיין, למשל, תרפיה בסוסים, אני משדר מהמקום ומסביר מה היא נפש בהמית וכיצד מתמודדת מולה הנפש האלוקית, וכך על כל צעד ושעל. כמויות העוקבים והמתעניינים חוצה גבולות, ואלה אנשים שלא ניתן להגיע אליהם בכל פורמט אחר".

כשאנחנו שואלים אותו איך הוא רואה את מצבו האישי, הרב לירז משיב במשפט שהפך כבר למוטו שלו: "הקדוש ברוך הוא לקח לי את הרגליים ונתן לי במקומן כנפיים". לא פלא שהאמונה העוצמתית שהוא משדר החוברת אל הכריזמה האישית והלהט המדבק שלו, הפכו אותו למרואיין מבוקש בערוצי הטלוויזיה והתקשורת למיניהם.

כולם מדברים על ההתעוררות הרוחנית בעם שנוצרה במהלך המלחמה. איך אתה מסביר אותה?

"מלחמה, מעצם טבעה, יוצרת יציאה מגבולות ושבירת כל הכלים. להיות במילואים ולהיות אבא, למשל, זה דבר שלא מובן מאליו. במלחמה הזו ראינו יהודים שהולכים עם ציצית למרות שאינם חובשי כיפה. יהודים שמתעקשים לבוא כל שבת בבוקר לבית הכנסת למרות שאינם שומרי שבת בהכרח. וכששואלים אותם למה הם עושים זאת, הם מסבירים שבעזה ביקשו מהם פעם אחת להשלים מניין לקריאת התורה ומאז הם לא רוצים לוותר על כך…".

את התופעה הזו מנתח הרב לירז בדרך מרתקת: "אנחנו עדים כיום להתעוררות של יהודים שיודעים לייקר כל מצווה. במלחמה הזו התעוררה אצל יהודים הנקודה: אני יהודי. אני אמנם לא מקיים את הכול, אבל מה שאני עושה – אני עושה בכל הכוח. לפני המלחמה, כל מה שעניין אנשים היה הגדרות ותוויות. שמאלנים מול ימנים, בעד מול נגד. המלחמה סילקה את התוויות הללו הצידה וחשפה את הזהות האמיתית".

הרב דניאל כלב מצביע גם הוא על הסטיגמות שהתנפצו במהלך המלחמה. מדי יום חמישי – הוא מספר – משתרך תור בלב האוניברסיטה בגבעת רם. עשרות סטודנטים ניצבים בסך לקבל מנת חמין מהבילה ממנו ולשמוע דבר תורה קצר וקולע. לתוכנית הזו קוראים 'כמעט שבת שלום'. היא נחנכה בחצר גבעת רם, ועל זרי ההצלחה שלה היא שוכפלה לכל סניפי חב"ד בקמפוס ברחבי הארץ.

"אתה רואה את הסטודנטים הרבים שגודשים את המקום", אומר הרב דניאל מהורהר, "ומבין שהם לא מחפשים את המאכל אלא רוצים את החום ואת האינטראקציה. אלו דברים שלא היו לפני המלחמה. עד אז היה מרחק אינסטינקטיבי בין אברך עבדקן חבוש מגבעת לבין הסטודנט המצוי. היום המרחק הזה אינו קיים. ההבנה שאויבי ישראל שונאים את כולנו באותה מידה הציתה אהבה גדולה בינינו. זה קורה למרות כל הקולות בתקשורת וכל האווירה ברחוב. משהו עמוק השתנה ואי אפשר שלא להבחין בכך".

"הייתי לפני שבוע בקורס 'מבט אל החיים' בחב"ד בקמפוס HIT בחולון", מצטרף בעדות אישית הרב משה שילת. "היה שם שיעור בנושא השבת. בשנים עברו נכחתי פעמים רבות בשיעור הזה, כמו בשיעורים נוספים של הקורסים הללו, בקמפוסים שונים. תוך כדי השיעור ראיתי דבר מדהים. הסטודנטים משתתפי השיעור פנו אל השליח ואמרו לו: הרב, בוא נשמור שבת ביחד.

"לי זה נראה היה באותם רגעים כמו התלוצצות סתמית, אבל לאחר השבת סיפר לי השליח שכך אכן קרה – משיעור עיוני על שבת זה הפך לעבודה מעשית. הוא הזמין אותם לשבת; חלקם ישנו בביתו, לחלקם השיג דירה נוספת, ויחד הם שמרו את כל השבת. הדברים עוברים עכשיו לפסים מעשיים במהירות שאותה לא הכרנו".

מוח שליט על הלב

החדר בו אנחנו מקיימים את השיחה הזו איננו עוד חדר בקומה השביעית בבית לוינשטיין. זהו חדרו של מנהל המחלקה, ד"ר אמיר חיים, "הרופא מספר אחת בארץ ברפואה שיקומית אורתופדית", כמו שמכנה אותו בהערכה הרב לירז. הרב לירז מרגיש כאן כל כך בבית עד שהוא עצמו מארח אותנו בחדר הזה. אגב כך, הוא מעניק לנו טעימה מצמררת מתוך ההתמודדות האישית שלי.

"לאחר הפציעה הקשה שלי, כשהתברר שאיבדתי את שתי הרגליים, המלחמה הקשה הייתה על הברכיים. יש הבדל עצום אם מצליחים להציל את הברכיים או שחלילה לא מצליחים. כבר התחלתי את השיקום, כשהוצע לי לעבור את הניתוח המורכב שאף אחד לא הבטיח שיצליח. מי שליווה אותי במאבק הזה הוא ד"ר חיים, הרופא המשקם, שהגיע במיוחד מבית לוינשטיין ונכח בחדר הניתוח באסף הרופא במשך 12 שעות ורק אמר תהילים…".

הרופא המדהים הזה, שקירות החדר מלאים בתעודות ותארים שלו, לרבות ד"ר לפילוסופיה, אינו דתי במובן המקובל אבל כולו חדור אמונה. כך למשל, לקראת אחת הפעמים בהן יצא הרב לירז לראיון בתקשורת הוא הפציר בו: "מה שהכי חשוב הוא שתחזור על המסרים של הרבי לשינוי הטרמינולוגיה – על הכינוי 'מצויני צה"ל' ולא 'נכי צה"ל', ועל החשיבות לקרוא למוסד רפואי 'בית רפואה' או 'מרכז רפואי' ולא 'בית חולים'. חשוב שהמסר הזה יחלחל לתודעת הרופאים שרואים את הראיון".

הרב לירז משתף ברגעים הקשים שלאחר הניתוח, שהצליח בחסדי ה'. "אלו היו כאבי פנטום. כאבים אדירים של המוח המבקש להפעיל את הרגל שאינה קיימת. מה שד"ר אמיר יעץ לי לעשות הוא לחבק את הברכיים, לחבק אותן בלי סוף, ולהסביר לעצמי את פשר הכאב. אלו כאבים ששום משכך לא יכול עליהם. אחרי יממה שלמה, כשהצלחתי להירדם לזמן קצר והתעוררתי, הצוות שאל אותי: מה שלומך, ועניתי ואמרתי בחיוך: יש כאב אבל נתגבר".

הרב לירז, גיבור ישראל, אכן מתגבר. היום ממש – כך הוא מספר לנו בתחושת סיפוק – הוא כבר צעד "כמעט קילומטר, בחוץ, בלי עזרה". הקצב הזה, לכל הדעות, הוא בלתי רגיל. "זהו קצב החלמה של מוח שליט על הלב, כמו שלומדים בתניא, פשוטו כמשמעו".

אם לחזור לשטח שליחותו של הרב לירז בימי שגרה, עד לפציעתו הוא חלש על כעשר מכללות בירושלים שבהן לא פחות משלושים אלף סטודנטים, יחד עם השליח שהביא לצדו, הרב דוד אור שחר. בעזרת צוות של שמונה עובדים מסורים בשליחות, הם הקימו יחדיו מערך של למעלה מ־40 שיעורי תורה מדי שבוע, נוסף על סעודות שבת ותוכניות רבות ומגוונות.

מה התוכניות שלך? שאלנו את הרב לירז והוא, בלי למצמץ, מישיר מבט ועונה: "ההבנה היא באמת שאנחנו לא מדגדגים עדיין את הפוטנציאל. אפשר לטפוח על השכם, יש הרבה דברים לטפוח על השכם, אבל זה באמת כמו הוויכוח שלי עם הרב שילת בו אנחנו פותחים כל שנה מחדש, אחרי חגיגת שמחת תורה – האם זו נקראת כבר התחלה טובה או שעדיין לא התחלנו".

לא בכדי הזכיר הרב לירז את שמחת תורה. המפעל הזה, שכיום הפך לאחת מגולות הכותרת של חב"ד בקמפוס, נוסד על ידו. מדי שנה מגיעים לכפר חב"ד מאות סטודנטים לעשות בו את חג שמחת תורה, וחווים יחד יממה של שמחה והתעלות שנותנת בהם את אותותיה על פני השנה כולה. השנה, ימים אחדים לאחר הפציעה שלו, עשרות סטודנטים צעדו מכפר חב"ד למרכז הרפואי אסף הרופא בו התאשפז ועשו שם, ליד מיטתו, את ההקפות בסערת שמחה שכולה אמונה.

התוכניות שלו מרחיקות לכת. "אני רוצה להפוך את אופי הפעילות במכללות – מהשפעה מבחוץ לבסיסים של קבע. צריך בכל מכללה בירושלים יהיה מוקד קבוע של פעילות ושל שיעורים. כבר עכשיו, ליד המרכז הגדול של חב"ד בקמפוס מכללות בירושלים, היושב בצנטרום של מרכז ירושלים, שורה של מכללות הולכות ומקימות את המרכזים החדשים שלהן. אנחנו נהיה שם ונעמיק את הפעילות, נכה שורשים ויחד נתקן עולם במלכות ש־ד־י", חותם הרב לירז ומתגלגל בכיסאו לעבר היעד הבא, על כנפי נשרים.