תפקידו הרשמי של הרב שניאור אשכנזי הוא שליח חב"ד ורב בית הכנסת המרכזי בראשון לציון, אך בפועל הוא משמש כמרצה פופולרי ביהדות, מחשבת ישראל ומשנת החסידות. השיעורים שלו המופצים בשלל אמצעים דיגיטליים זוכים לתהודה עצומה. השנה, בפעם הראשונה הוא ישתתף בהתוועדויות הענק על בימת 'צמאה' במהלך אירועי י"ט כסלו בבנייני האומה. עבורנו זו הזדמנות מצוינת לשיחת עומק עם 'קרוב אליך' על הבית בו גדל, על תחושת השליחות המלווה אותו שנים ארוכות, ועל הנדבך החשוב של תורת החסידות בעבודת ה' היום־יומית.

הרב שניאור אשכנזי גדל בכפר חב"ד. אביו, הרב מרדכי־שמואל אשכנזי ע"ה היה רבו של הכפר במשך 40 שנה. "אבא הגיע ממשפחה חב"דית שורשית – דורות אחורה ברוסיה. הוא היה אדם שכל מהותו הייתה תורה בכלל, ובפרט תורת אדמו"ר הזקן", מציין הרב שניאור הבן. "הקשר שלנו במשפחה לתורת החסידות ולתורת בעל התניא לא היה קשר סטנדרטי. גדלנו בבית שהאדמו"ר הזקן היה נוכח בו בצורה מלאה, ממש מרכז הבית. הייתה לאבא שליחות מהרבי: לכתוב הערות ומראי־מקומות לדבריו של אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך שלו. הוא הקדיש לזה את כל חייו, ביום ובלילה. אני לא זוכר אותו הולך לישון אף פעם. עד היום הזה אני לא יודע אם הייתה לו פיג'מה. בבית היו לו כמה מיטות ובכל מיטה היו ספרים, והוא היה נרדם עם הספרים".

באופן מצמרר, כפי שהוא חי עם אדמו"ר הזקן, הוא גם נפטר עמו. "אבא נפטר בכ"ג בטבת, וההלוויה שלו הייתה בכ"ד בטבת, יום ההילולא של אדמו"ר הזקן. בכל שנה הוא היה נוהג לנסוע להאדיטש, לציון של בעל התניא, וגם הפעם כבר היה לו כרטיס טיסה. אבל בכ"ג בטבת, ביום הפטירה של אביו, הוא נסע לטבריה לפקוד את קברו. בדרך הוא נפטר, והקבורה שלו הייתה למחרת, בכ"ד בטבת. במקום לנסוע לציון של אדמו"ר הזקן, נסענו לטמון אותו".

למה זה קורא לי?

20 שנה קודם לכן, כשהרב שניאור אשכנזי היה תלמיד ישיבה צעיר בן 15, בחורף תשנ"ה, קיבל אביו אירוע מוחי. "בתשע וחצי בערב הודיעו לי שאסע מיידית לבית הרפואה אסף הרופא", הוא נזכר. "אבא היה אדם צעיר, בן 52, והייתי מבולבל מאוד. אני זוכר את עצמי נכנס בעשר בלילה למחלקה הנוירולוגית באסף הרופא, חדר אחרון מצד שמאל: כל בני המשפחה כבר התקבצו שם. הוא היה שעה־שעה וחצי אחרי האירוע המוחי, אבן שאין לה הופכין, שק של עצמות. פלג הגוף השמאלי משותק, ואבא לא יכול להניע יד ורגל. עמדנו סביבו, דוממים: מה אנחנו יכולים להגיד?

"בחסדי ה', הדיבור שלו לא נפגע. חצי שעה אחרי שבאתי הוא קצת התחזק, קרא לאמא שלי ואמר לה: טלפני ללייזר ותגידי לו שילך לציון של הרבי. לייזר הוא אחי, ובאותה עת הוא היה שלושה שבועות לפני חתונתו ולמד בישיבה המרכזית של חב"ד ב־770 בברוקלין. זה היה חצי שנה בלבד אחרי ההסתלקות של הרבי בקיץ הקודם, ואבא ביקש שלייזר ילך לציון ויאמר לרבי בשמו: 'אם אני חוזר לעמוד על שתי רגליים, אני מקבל על עצמי לחזור לכתוב הערות על שולחן ערוך אדמו"ר הזקן'.

"יהודי שוכב על המיטה, הוא לא מתריס ולא בא לקב"ה בטענות, אלא עושה חשבון נפש ושואל: בשל מה הסער הזה? מה אני צריך ללמוד מהאירוע הזה?", מתפעל הרב אשכנזי. "הוא לא שואל איך האירוע הזה "קורה" לי בה', אלא "קורא" לי בא'. אבא ידע שבשנים האחרונות הוא כמעט לא כתב הערות על שולחן ערוך אדמו"ר הזקן, כי חב"ד עברה סערות גדולות באותן שנים ובראשן ההסתלקות של הרבי. עכשיו, כשהוא שכב על המיטה, הוא אמר: אני צריך לחזור למשימה שהרבי נתן לי.

"אחרי שלושה וחצי שבועות התקיימה החתונה של אחי בהולנד, ולקראתה נסענו כולנו לאמסטרדם. בחתונה עצמה, פחות מחודש אחרי האירוע המוחי, אבא עמד על שתי רגליים עם המיקרופון ביד ואמר: 'הקב"ה קיים את החלק שלו בנדר, ועכשיו התפקיד שלי לקיים את החלק שלי'. מאותו יום הוא חי עוד עשרים שנה, עד כ"ג טבת תשע"ה. בעשרים השנים הללו הוא הוציא לאור חמישה כרכים של הערות על הלכות תלמוד תורה של אדמו"ר הזקן, ועוד שני ספרים של הערות על הסידור שלו שהייתה לי הזכות לערוך אותם".

להזרים את המעיין הלאה

כדי להמחיש את האווירה ששררה בבית בו גדל, עם מסירות הנפש על הפצת תורת החסידות ואדמו"רי חב"ד, ממשיך ומספר הרב אשכנזי כי כבר בשנת תשל"ב, כאברך צעיר לאחר חתונתו, הוציא אביו לאור את הספר הראשון שלו שכלל מראי מקומות בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן. "היה זה ספר עב כרס, וכמובן מדובר עוד לפני עידן פרויקט השו"ת ודומיו. הוא פשוט ישב לחפש ולאתר את המקור לכל מילה בשולחן ערוך. הפרויקט הזה היה מאוד יקר בעיני הרבי. כשהספר הגיע אל הרבי היישר מהדפוס, הרבי הקדיש בהתוועדות הקרובה שיחה מיוחדת לרגל האירוע.

"כשהגאון הרב שלמה יוסף זוין ראה את הספר של אבא, הוא מאוד התפעל ואמר לו: תבוא לעבוד אצלנו באנציקלופדיה התלמודית. מדובר במערכת תורנית שהייתה באותם ימים העילית של עולם התורה. זה מאוד קסם לו, וגם היה בכך אמצעי פרנסה מסודר. אבל חסיד לא מקבל החלטה כזו בלי הסכמה מהרבי", מזכיר הבן. "אבא אמר לרב זוין: עוד מעט יגיע י"א ניסן – זה היה כאמור בשנת תשל"ב – יום ההולדת השבעים של הרבי, ואני מתעתד לנסוע אל הרבי. כשאהיה אפוא ב'יחידות' אשאל את הרבי מה לעשות.

"בפועל, בהתוועדות הגדולה של י"א ניסן, הרבי יצא בקריאה לפריצת דרך בעולם השליחות. הוא אמר שבדרך כלל מקובל בעולם שבגיל 70 אנשים פורשים מחיי המעשה ומקבלים אות יקיר העיר… אבל, אמר הרבי, אצלנו כתוב: "ימי שנותינו בהם שבעים שנה", וזה נכון, אבל "אם בגבורות שמונים שנה" – אם אדם מתגבר על עצמו, אז למעשה הוא רק מתחיל, ולכן בגיל כזה צריכה דווקא להיות תגבורת של פעילות ועשייה. הרבי הכריז, אם כן, שהוא מקים קרן ע"א – 71 מוסדות חדשים שיוקמו במהלך השנה הקרובה, והודיע כי כל מי שידווח שהוא פותח מוסד חדש, יקבל מהקרן תמיכה מיוחדת.

"אבא עמד שם בהתוועדות וחשב לעצמו: מה אכתוב לרבי? עד עכשיו עבדתי על תורת אדמו"ר הזקן, ועכשיו אלך לעבוד על האנציקלופדיה התלמודית? על האנציקלופדיה התלמודית יש עוד יהודים שיכולים לעבוד, ואילו אני, כחסיד, צריך לסייע בהפצת מעיינות החסידות ותורת חב"ד… באמת, במשך כל ימי הפסח בהם שהה שם הוא התלבט בתוך עצמו: לכתוב או לא לכתוב?

"אחרי החג, לפני שהוא חזר ארצה, הוא נכנס לרבי ל'יחידות' של פרידה. כנהוג, אבא הכין פתק בו שאל עצה והדרכה בעניינים שונים והגיש אותו לרבי בכניסתו לחדרו, אבל הוא לא מצא בתוכו את הכוחות לכתוב דבר בעניין ההתלבטות הזאת. ה'יחידות' הסתיימה, הרבי ענה לו על כל מה ששאל בפתק, ופתאום הרבי הפנה את ראשו אל חלון החדר. חסידים אומרים שכשהרבי היה רוצה לנזוף במישהו, הוא היה מביט לעבר החלון – כביכול הוא לא מדבר דברי תוכחה אל העומד מולו, אלא הוא מדבר אל מלאכי שמיים… הרבי התחיל לומר כך, כמדבר לעצמו: מאיפה באים הרעיונות אצל האברכים שלנו לעזוב את כרם חב"ד, לעזוב את תורת החסידות, לעזוב את הפצת המעיינות? הרי יש כל כך הרבה עבודה בתורת רבותינו, והלוואי יספיקו לגומרה עד ביאת משיח…

"זו פשוט הייתה רוח הקודש גלויה. כשאבא חזר ארצה הוא סיפר על כך לרב זוין, והוא כמעט נפל מהכיסא ואמר לו: זה רבי שקורא מחשבות!

"אנחנו גדלנו על הסיפור הזה, והבנו את המשמעות שלו. כל חסיד הוא שליח ב־100%, ובכל רגע הוא צריך לשאול את עצמו: איך אני מעביר הלאה את המעיינות של הבעל שם טוב – את תורת החסידות ותורת חב"ד?"

האירוע המרכזי – האדם היחיד

מאז התחתן, במשך חמש־עשרה שנים היה הרב שניאור אשכנזי אברך מן המניין בכולל של חמיו, הרב מרדכי־צבי דוברבסקי, רב קהילת חב"ד בראשון לציון. לפני כשש־עשרה שנה פנה אליו חמיו והציע לו להתחיל למסור שיעור בפרשת השבוע בבית הכנסת השכונתי, לבעלי־בתים של ראשון לציון. "בשיעור הראשון לא היה מניין, וגם לא בשיעור השני", הוא נזכר. הטוויסט בעלילה החל בשיעור השלישי. "נכנס אדם ושמו מיקי בהגן עם מצלמות. מיקי הוא במאי ותסריטאי ישראלי, ובאותה תקופה הוא התגורר בראשון לציון והיה בתחילת תהליך חזרה בתשובה. הוא שמע שיש שיעור חדש והגיע לטעום, אבל כיוון שהוא במאי הוא היה הולך לכל מקום עם מצלמה. כך הוא צילם את השיעור והעביר אותו בשידור חי באתר אינטרנט קטן שהיה ברשותו באותם ימים".

אחרי כמה שבועות, העורך של אתר החדשות החב"די COL התוודע לשידור החי של השיעור וביקש רשות להטמיע את השידור גם באתר שלו, וכך במשך השנים צמח בהדרגה קהל המשתתפים הווירטואלי בשיעור. בשלב מסוים, בעקבות חוסר מקום בשרתי האתרים שאחסנו את השיעור, הועבר השידור ליו־טיוב. משם, השיעור כבר יצא לרשות הרבים. כיום צופים בשיעור השבועי כ־50 אלף איש, וזאת לצד כחצי מיליון צפיות בחודש בערוץ של הרב אשכנזי באופן כללי.

ב"ה יש בלי סוף שיעורי תורה. מה תופס את האנשים דווקא בשיעור שלך?

"נקודת המפתח היא שאנשים רוצים שייכות. אנשים רוצים לדעת שמדברים אליהם. אנחנו חיים בתקופה היסטורית של האינדיבידואל. כל אדם אומר: בשבילי נברא העולם. אדם מרגיש שהוא עומד במרכז. זה לא בהכרח דבר רע, ויש לזה סיבה קדושה.

"אם נסתכל בתנ"ך כיצד הוא מציג את ההיסטוריה, נראה שהכל מוביך לירידת האלוקות לתוך העולמות, עד לרמת האדם הבודד. החל מתחילת הסיפור של עם ישראל כשהקב"ה נותן תורה: ארבעה חומשים ראשונים הקב"ה נותן, ואילו החומש החמישי זה כבר החומש של משה: משנה תורה, שגם הוא חלק מהתורה. מי שיגיד שעשרת הדיברות של פרשת ואתחנן מחייבות פחות מאשר עשרת הדברות של פרשת יתרו, הוא כופר. משה רבנו מדבר בגוף ראשון. זה לא "וידבר אלוקים את כל הדברים האלה" כמו בפרשת יתרו, אלא הפעם משה מדבר בשם ה': "אנכי…".

"בהמשך, התנ"ך הולך ומתפזר: יש הרבה שופטים, הרבה זקנים. כלומר: יש ירידה בעוצמה הרוחנית, ברוח הקודש וברמת ההתגלות, אבל יש התפשטות בכמות. שני הדברים באים ביחד: הירידה באיכות מאפשרת לכמות לצמוח. כל עוד יש משה רבנו אחד, הכמות לא יכולה להתרחב. אין מקום לאדם מן השורה.

"למעשה", אומר הרב אשכנזי, "כל תקופת התנ"ך היא בעצם התרחבות של הנבואה, התרחבות של השראת השכינה בעולם ושל הכלים שמקבלים את שם ה', וכתוצאה מכך יש לנו בהמשך הרבה יותר בכמות: תקופת התנאים, תקופת האמוראים, תקופת הסבוראים. גם שם יש ירידה מדור לדור, אבל הכמות מתרחבת. משם יורדים עוד יותר: הגאונים, אחר כך הראשונים ועד לתקופת האחרונים, כאשר יש יותר ויותר ספרים שנכתבים.

"אם אני מסתכל על הדור שלנו היום – מצד אחד יש התמעטות בהנהגה בצורה ברורה. אפשר לראות במוחש שכל מנהיג שנפטר מייצר עשרה במקומו. אבל מצד שני", הוא מדגיש, "כנגד ההתמעטות של ההנהגה, כל אדם בודד מקבל כוח אין־סופי. היום לכל אדם יחיד עם הטלפון שלו יש יכולת להשפיע ולשנות, מה שלפעמים לא יהיה לגדול בישראל. יש היום מנהיגי עולם, כמו טראמפ, ששולטים לא בזכות התקשורת הממוסדת, אלא בזכות הרבה אנשים שמסורים להם בתחומי הפצת המסרים. במובן מסוים, הכוח ירד מרמת המוסד לרמת האדם הבודד. זה תהליך שנמשך מבריאת העולם עד עכשיו. בדור הזה, אם כן, הקב"ה רוצה מכל אדם לנצל את היכולות שלו, ולכן זה מה שהאדם מרגיש: בשבילי נברא העולם, במובן החיובי.

"לענייננו: כיוון שאנחנו חיים בדור בו הכוח נמצא בידי היחיד, והוא חי בתחושה שבשבילי נברא העולם, התפקיד של הדרשן הוא לתת לאדם את המענה הזה, את ההרגשה הזו שמדברים עליך. מדברים עליי", הוא מחדד. "כשאדם שומע את קורח, את המרגלים, את נח ואת מגדל בבל – למעשה הוא השחקן. כשאני מכין שיעור – בעיניי השומע הוא לא התלמיד, השומע הוא הנושא. מתחילת השיעור עד סופו, השומע שיושב מולי הוא לא תלמיד שלי. לא אני הוא שאומר רעיונות והוא בא להקשיב לי כי אני מדבר יותר יפה ממנו, כי יש לי יותר ידע, או כי הוא בעל עסק ואין לו זמן להכין שיעור ואילו לי יש זמן להכין שיעור… להפך, הוא הנושא. במשך כל השיעור אני שואל את עצמי: האם זה מרגש את המשתתפים? איך זה נוגע בהם? לצורך העניין, התלמיד הכי גדול הוא אני. אני שואל את עצמי דבר ראשון: למה התוכן הזה מרגש אותי?

"אתה רואה, יש לי כאן חמישה מדפים של ספרים על פרשת השבוע", מצביע הרב אשכנזי לעבר הספרייה המכובדת שנמצאת מאחוריו, "מכל הספרות הקיימת: חסידות, מוסר, פילוסופיה והשקפה, כמובן כל מה שבמסגרת יראת שמיים. הרי בכל פרק, בכל פסוק ובכל אות מסתתר נושא. איך אפשר לבחור נושא לשיעור? השאלה שאני שואל את עצמי תמיד היא: איפה זה מרגש אותי? איפה זה מזעזע אותי? איפה זה מתווכח איתי? איפה זה יוצר אצלי איזושהי התמודדות רגשית? שוב, מתוך הבנה שאני התלמיד לצורך העניין, אני הנושא של השיעור".

אל תהיה אוהד, תהיה שחקן

מה בעצם ההבדל בין שיעור בגמרא ובהלכה לדרשה או שיעור בפרשת השבוע ובהשקפה?

"על הפסוק בשיר השירים "סמכוני באשישות, רפדוני בתפוחים", אומר מדרש אגדה: סמכוני באשישות – אלו בעלי הלכה, רפדוני בתפוחים – אלו בעלי אגדה. "אשישות" אלה צלוחיות יין. למה צלוחיות יין קשורות לבעלי הלכה ואילו תפוחים קשורים לבעלי אגדה? ראיתי שהרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל אמר, שבעלי הלכה צריכים להיות כמו יין. היין כוחו בהתיישנות שלו, כוחו בעבר. ככל שבעל הלכה יותר ממוסמך, יותר שרוי בעבר, כך הוא יותר אמין. בהלכה אני לא מחפש לדעת מה אני אומר. אני רוצה לדעת מה הבית יוסף חשב, מה הרמ"א חשב, מה הראשונים חשבו. לעומת זאת, רפדוני בתפוחים אלו בעלי הגדה – תפוחים כוחם בטריות שלהם. תפוח מאתמול הוא לא תפוח. תפוח צריך להיות מהיום. בעל האגדה חייב להיות רלוונטי".

לשיטתו, תפקיד בעל אגדה כיום הוא להרוות לאדם את הצימאון שיש אצלו לתורה. "היום לכל אדם יש אפשרות למלא את עצמו", הוא מזכיר. "פעם היו מעט מאוד אנשים שידעו את הסודות, הכירו את הקודים, והתפקיד של כולם היה לבוא בליל שבת ולהקשיב רבע שעה. ממילא הכוח היה אצל ההנהגה, אצל מישהו בעל ידע. אבל היום יש יכולת לכל אדם לנסוע ברכב ולשמוע שיעור בדף היומי, במשנה ברורה, בחסידות או בפרשת שבוע. הבחירה בידיים שלו מה לשמוע. היום היחיד הוא המלך, והצימאון של היחיד הוא: תגיד לי שאני שייך, תגלה לי את השייכות שלי. אנשים רוצים לדעת שהם רלוונטיים, שהתורה שייכת אליהם".

כהמחשה לדבריו, מביא הרב אשכנזי סיפור מפורסם על ילד אמריקאי שנכנס עם סבו אל הרבי מליובאוויטש כדי לקבל את ברכתו לקראת הבר מצווה שלו. "הסבא עוד היה שייך לדור הקודם, יהודי בעל צורה עם זקן ופאות, והנכד היה נראה כמו שחקן בייסבול. הנכד ציפה לשמוע מהרבי איזושהי דרשה של רב לבר מצווה: "בפרשת השבוע כתוב 'נח איש צדיק תמים', תהיה גם אתה צדיק תמים". אבל הרבי הפתיע אותו ושאל: לאיזה ענף ספורט אתה מתחבר? בייסבול, ענה הילד בגאווה. יש איזושהי קבוצה שאתה אוהד? שאל הרבי. בטח! הוא השיב, ונקב בשם הקבוצה. אתה הולך למשחקים של הקבוצה? המשיך הרבי. ושוב: בטח! הרבי המשיך ושאל: היית בזמן האחרון במשחק אמיתי? הילד ענה מיד: כן, אתמול, הלכתי עם אבא. ואיך היה? התעניין הרבי, והילד השיב: האמת היא שאחרי 40 דקות עזבנו. הקבוצה כל כך אכזבה וצלעה, שפשוט התביישנו. אבא התרגז, זרק את הפיצוחים ויצאנו…

"בנקודה הזו הרבי התמקד ושאל: רגע, והשחקנים – גם הם יצאו? מה פתאום! אמר הילד. השחקנים – התפקיד שלהם להילחם עד הרגע האחרון. היום היה יום רע, מחר יהיה יום טוב. האוהדים – זה כבר סיפור אחר… ובכן, אמר לו הרבי, זה ההבדל בין לפני בר מצווה לאחרי בר מצווה: עד הבר מצווה היית אוהד, אחרי הבר מצווה אתה נהיה שחקן. אתה כבר לא יכול לברוח. עד הבר מצווה, צפית. היו הגדולים ששיחקו את המשחק, ואתה עמדת ממול ובחנת אותם. כשהתאים לך, נשארת. כשלא התאים לך, הלכת. מהרגע שאתה בר מצווה, עליך עומד העולם.

"הסיפור הוא שהיום כל אדם רוצה להיות שחקן בעצמו. כל אדם רוצה לדעת שהקב"ה שומע אותו, שהקב"ה רואה אותו, ושהוא יכול לתת לקב"ה איזו מתנה", מדגיש הרב אשכנזי. "השאלה הכי עמוקה של בן אדם, גם אם הוא לא יודע לנסח אותה, היא: מה התרומה שלי? בהכירו את עצמו, את הקטנוּת שלו, את המורכבות שלו, הוא יודע שהנפש הגופנית היא הראשונה והנפש האלוקית היא השנייה, ואם כך הוא חטוף ושבוי בידי החומר והמרדף אחרי הפרנסה. כאן טמונה המצוקה הגדולה של האדם: הוא רוצה לטפס, הוא מרגיש שיש סולם שנועד בשבילו, אבל הוא לא מוצא את הסולם הזה, כי הוא נמצא במקום אחר. לכן כאן נכנס התפקיד של הדרשן, בעל ההגדה, לתת לו את הסולם – לתת לכל אדם את השייכות ולשדר לו: גם לי יש אותה בעיה. גם אני שואל את עצמי כל יום וכל שעה: מה אני יכול לתרום?

"השכל, באיזשהו מקום, צופה מבחוץ. השכל הוא סקרן. אם תהיה הרצאה מעניינת על מטבע וירטואלי, אקשיב אפילו שאני לא יודע מה זה. לעומת זאת, הרגש הוא קיומי. הרגש שואל: איפה אני בתמונה? הרגש מתעורר. הרגש הוא אמת־מבחן מאוד גדולה האם נוצרת כאן חוויה. זו לא חייבת להיות בהכרח חוויה חיובית. הרבה פעמים אני מרגיז, הרבה פעמים אני מזעזע, הרבה פעמים אני מעלה תהיות. אני לא מחפש להיות צודק, אבל אני כל הזמן מנסה להיות עכשווי, נוכח, אותנטי, להיכנס אל תוך העצמות. זה מתחיל מהרמה הכי קטנה, אבל העיקר הוא שאנשים מתחילים להבין שהם הנושא, שהדברים מתרחשים עכשיו. מה שהמרגלים צעקו, למשל – זה מה שהם צועקים. הספקות של המרגלים – אלה הספקות שלנו. והתשובות שהקב"ה נתן – אלה התשובות שהוא נותן גם לנו.

"כשהרב לאו מספר סיפור", מדגים הרב אשכנזי את הסוד למשיכת הקהל, "הוא תמיד מספר אותו עם שם הרחוב, עם הרמזור, עם הנהג, ועם הקיוסק שהוא עצר בו לקנות בקבוק שתייה – כל זה כדי לתת לבן אדם את התחושה שהוא הנושא, את ההבנה שזה קורה כאן סביבו, שזה עכשווי".

מי לימד אותנו לשאול שאלות?

מה הם באמת המרכיבים של דרשה טובה?

"מבחינתי, המודל הכי מוצלח לדרשה טובה מגיע מהספר היהודי הכי מצליח, הספר היהודי שהכי הרבה יהודים פתחו אותו – הגדה של פסח. זאת כיוון ש־99% מעם ישראל יושבים לליל הסדר. להזכירנו, ברית מילה וליל הסדר הם המצוות המקוימות ביותר בעם ישראל", מעיר הרב אשכנזי. "באורח פלאי, אלו שתי המצוות שקיבלנו ביציאת מצרים: "בדמייך חיי", שתי מצוות עשה היחידות שיש עליהן כרת. בצורה שאי אפשר להסביר אותה, יהודי מרגיש שפסח ומילה זה שלו – לא משנה אם הוא צם ביום כיפור או לא צם ביום כיפור, אם הוא אוכל כשרות או לא מקפיד על כשרות. ברית מילה וליל הסדר זה שלו.

"הגדה של פסח זה ספר שבנוי על כל יסודות הרטוריקה, ובראשם: הרלוונטיות", הוא מאבחן. "בדומה למגילת אסתר, אם אתה קורא אותו "למפרע" – כסיפור שהתרחש אי־פעם, לא יצאת ידי חובתך. כל הרעיון הוא לקרוא את ההגדה דרך חירות. אתה עכשיו משחזר את הלילה ההוא: אתה נשען על הכרית, והספרדים עושים את ההצגה עם השק על הכתף והמקל, כי הלילה הזה יוצאים ממצרים. לפיכך חייב אדם לומר: ואותנו הוציא משם, אומרת ההלכה. והברכה בסיום מגיד מנוסחת "אשר גאלנו וגאל את אבותינו" – אנחנו הלילה יוצאים לגאולה. ליל הסדר זה הזמן שבכל משפחה יושב האבא והסבא ומספר על יציאת מצרים הפרטית שלו: איך הוא ברח מאושוויץ, ואיך הוא ברח מאלג'יר או מתוניס.

"ההגדה אומרת: אפילו כולם חכמים, כולם נבונים, כולנו יודעים כל התורה, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים. תאר לעצמך שיושבים חמשת הזקנים ב"מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע", אלה גדולי עולם שכבר חמישים שנה יודעים כל ניואנס בהגדה, ועדיין הם חייבים לשבת ולספר לפי הסדר. עבדים היינו לפרעה במצרים, והיה קשה והיה נורא, ואחרי זה להתחיל בגנות ולסיים בשבח. זה חייב להיאמר בדרך סיפור. בעצם, כל תורת השאלות – הכל בא מכאן. הדרשנים מתחילים עם שאלות – מאיפה זה התחיל? מההגדה של פסח. בסוף מסכת פסחים הגמרא אומרת: 'חכם בנו שואלו, ואם אינו חכם – אשתו שואלתו, ואם לאו – הוא שואל לעצמו, ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות הפסח שואלין זה לזה'. ההגדה חייבת להיאמר בדרך שאלה, כי כשיש שאלה מחכים לתשובה.

"אפשר לומר שההגדה זה הספר היחיד שחז"ל ניסו בו כביכול להיות מעניינים", הוא מחייך. "בדרך כלל, כל ספר שהם כתבו, נעשה כדי לשמר אותו. "עת לעשות לה' הפרו תורתך" – שהתורה לא תישכח. לעומת זאת, הגדה של פסח נכתבה מעיקרה בדרך מעניינת, כי הקב"ה ציווה אותנו להביא לשולחן את כל ארבעת הבנים. אם אתה רוצה להביא את כל ארבעת הבנים, אתה חייב להיות דרשן. אתה חייב להיות יצירתי. אתה חייב לשאול את עצמך: במה זה רלוונטי למשוך את כולם?

"חז"ל ישבו וחשבו דידקטיקה רק בספר הזה, כי רק בספר הזה צריכים להביא את כולם. והנה, כנראה שזה עובד. עובדה ש־99% מעם ישראל פתחו הגדה של פסח. תעצור היום ילד יהודי ברחוב – אולי הוא לא יודע מי אלה אביי ורבא, אבל הוא יודע מה זה 'מה נשתנה'. זה לא קרה רק בגלל סייעתא דשמיא. לכל נס יש גם טבע. יש פה אמנות של יצירה, כשחז"ל ישבו וחשבו: איך אנחנו יוצרים עניין? איך אנחנו יוצרים סקרנות? ובעיקר: איך אנחנו נותנים לכל אחד להרגיש שהוא מרכז הסדר?"

כמה זמן לוקח לך להכין את השיעור השבועי?

"אני מתחיל להכין שיעור כבר שבועיים קודם לכן", הוא מגלה. "קודם כל אני עובר על כל הכרכים הרלוונטיים מסדרת 'ליקוטי שיחות' של הרבי על הפרשה – מדובר ב-25 שיחות לשבוע. אני מתחיל לבחור איזשהו רעיון או עניין, ואז אני פותח עשרות ספרים ומחפש נקודת פתיחה, ומכאן מתחיל להתרחב. בדרך כלל אני עובד על השיעור נטו בין יומיים לשלושה ימים בשבוע. אני גם כותב אותו ומפיץ אותו בכתב. בכלל, על הפרשה אני כותב עוד רעיונות במקביל, אבל השיעור המרכזי זה השיעור שעובר ביוטיוב, וברוך ה' יש לו הרבה מאוד צופים מכל מיני סגנונות".

בכל שבוע מחדש מתפעל הרב אשכנזי מהמגוון הרחב ביותר של השומעים. "השאלה הראשונה שהדרשן שואל את עצמו היא: למי אני מדבר? כמובן ישנו הקהל שעומד מולי, אבל מעבר לכך אני יכול לקבל תגובה מאדם בברלין שלומד רבנות רפורמית ששואל שאלה על משהו שאמרתי, או מציע לי להשתמש בכישורים שלי בשביל נושאים יותר אוניברסליים – כמו להביא שלום במזרח התיכון, ולא רק לדבר ליהודים דתיים חובבי תנ"ך. על אותו שיעור אני יכול לקבל תגובה מיהודי חרדי מביתר עילית ששמע את השיעור בטלפון כשר, והוא קובל: איך אמרתי על דמות מסוימת שהוא בן של הרבי שלפניו, הרי הוא תלמיד של הרבי שלפניו – איך אפשר לטעות בדבר כזה?…

"אני שומע דברים כאלה ואומר: רגע, אל מי אני מדבר? זה קצת מלחיץ, כי לפעמים בביטויים יש רצון להיות עכשווי. אני משתמש בכל מיני ביטויים שאולי בבני ברק לא הייתי משתמש בהם, או שלהפך: הייתי משתמש בבני ברק ולא הייתי משתמש במקומות אחרים. אבל כנראה הנשמה מדברת אותה שפה".

המצלמות כבויות, עכשיו תגיד: מי אתה?!

כאמור, השנה צפוי הרב אשכנזי ליטול חלק בארועי 'צמאה'. "זה מרגש ומעורר מאוד", הוא משתף. "צמאה זה המגדל של כל הפעילות להפצת תורת החסידות במשך השנה. לרב משה שילת, יוזם ומנהל המפעל הזה, יש זכויות אינסופיות במה שהוא עשה: כיום י"ט כסלו זה היום הכי נחוג אחרי חגי ישראל הכלליים. פעם היו צריכים לטלפן לישיבות ולהציע להם: בואו, תציינו את י"ט כסלו. היום כבר מתקשרים אליי מישיבות שונות ושואלים האם אני יכול לבוא להתוועדות י"ט כסלו שהם ארגנו מטעם עצמם. ברור מאליו כיום שיש י"ט כסלו בישיבות, באולפנות ובתיכונים. ברבים מהמוסדות יש 'שבוע חסידות' – שבוע שלם סביב י"ט כסלו במהלכו מביאים כל מיני מרצים – לא רק חב"ד – שמדברים חסידות.

"זה כבר נהיה אופנה, חלק מהשיח וחלק מהחשיבה של האדם, שלא לדבר על הנגינה החסידית. אירועי צמאה יצרו מהפכה אמיתית במודעות של אנשים לבשורה החסידית ולמתנה החסידית לחיים. בהחלט, לדבר לעם ישראל ב'צמאה' זו בשבילי זכות גדולה והתרגשות גדולה. הייחודיות של 'צמאה' היא בכך שזה לא מופע זמר אלא חגיגה של התעלות. המוזיקה היא חב"דית, הזמרים הם אייקונים של נשמה והתחזקות. רואים את הריקודים של הצעירים והמבוגרים, את האש הנשמתית שמתפרצת שם. אנשים מגיעים לשיא שלהם. כבר לפני שנה הרב שילת סיכם איתי על ההשתתפות בי"ט כסלו, וכבר שנה שלמה אני חושב מה אדבר. זה מחייב".

למעשה, העולם החסידי הכניס הרבה רגש לתוך היהדות, כולל התוועדויות, סיפורי צדיקים וניגונים חסידיים. ישאל השואל: באמת, מה רמת החשיבות של כל אלה בעבודת ה'? האם זה לא ביטול תורה?!…

"הקב"ה רוצה ליצור אדם שלם. אדם שחי את הקדושה, שאוהב את ה', שירא ממנו, אדם שיש לו רגשות בשריים כלפי נוכחות ה' – רגש של צימאון וכמיהה. באיזשהו מקום, יכול אדם ללמוד תורה כל חייו, אבל מי הוא באמת? אדם צריך לשאול את עצמו: מה החלומות שלך? כשאתה שוכב מתחת לשמיכה, בינך לבין עצמך, מה אתה רוצה לעשות? אם הקב"ה היה מכבה את המצלמות ואומר לך: שבועיים אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. אני לא מסתכל, אני לא רושם, אני מסיר את הפנקס. מה היית עושה אז? זאת השאלה האמיתית של אדם עובד ה' בדורנו.

"מדברים על הדור הזה כדור שבו הכל בא מלמטה. אדם רוצה חיבור, שהקב"ה יהיה מרכז חייו, ההחלטה הראשונה שלו. לזה אי אפשר להגיע מלימוד תורה לבד. התורה, עם כל החשיבות שלה, נשארת במוח. האתגר של האדם זה מיצר הגרון. עמלק – זו הקליפה הגרועה מכולם. עמלק זה מלשון מליקה, הוא רוצה להפריד בין הראש לבין הלב. הוא אומר: תלמד תורה, תשמע מה יש לקב"ה לומר לך, אבל אל תתרגש מזה, אל תצא בריקוד בגלל זה, אל תייצר רגשות של אהבה או יראה כלפי הדברים. החסידות רוצה למחות את עמלק. היא רוצה לייצר אדם שלם: אדם שלא רק לומד את הקב"ה אלא שאוהב אותו, שירא ממנו, שהקב"ה הוא הדבר הכי יקר בעיניו".

ארון ספרים או ספר חי?

במה זה נמדד? איפה רואים את ההבדל בין אדם כזה לאדם אחר שלא משקיע בתחום הזה?

"בדברים שמעבר למה שאני חייב, בדברים שבהם אני צריך לפעמים לוותר על הכבוד שלי, לוותר על המעלה שלי. השאלה היא: עד איפה הקב"ה הגיע בתוכך? האם נוצר ביניכם קשר לבבי, קשר בשרי, קשר נשמתי, קשר שלם. ההבדל בין חסיד למי שאינו חסיד דומה קצת להבדל בין פיזיקה לאמנויות הנפש, המדעים ההומניים. השאלה היא אם אני בוחן את העולם עם סכין, או שאני בוחן את העולם עם קשר חווייתי שמקיף את כל האישיות של האדם. החסידות רוצה לייצר אדם שכל מהותו היא אלוקות – "כל עצמותי תאמרנה, ה' מי כמוך".

"אתה הרי לא רק לומד את הילדים שלך – אתה מסור אליהם, אתה משתוקק כלפיהם בכל האישיות שלך. אתה תיתן להם הכל. זה לא איזשהו מדע שיושב במוח. כך גם את הקב"ה אנחנו יכולים ללמוד וללמוד, אבל אחרי הכל תישאל השאלה: מי אני? אני יכול להיות גוש של ישות, גוש של תאווה, גוש של מחשבות זרות. אני יכול ללמוד תורה כי זה מה שכולם עושים, אולי אפילו כי אני מעריך תורה, או כי אני איש של תורה. אני איש שבוחן את העולם עם סכין, בוחן את העולם עם אזמל, אז אני לומד תורה. אבל בסופו של דבר מי אני? כשאני מסתכל אל תוך עצמי, מה התשוקות שלי? מה הדחפים שלי? אם פגעו בי – מה נהיה ממני?

"חסיד, לעומת זאת, רוצה לעבור את מיצר הגרון. הוא רוצה לקחת את כל הרעיונות הגבוהים ולהוריד אותם אל תוך החיים, זאת המטרה של התוועדות – לבחון את הדברים, עד איפה הם הגיעו לתוכי והאם הלימוד שינה אותי. על הפסוק "זה א־לי ואנוהו, אלוקי אבי וארוממנהו" דרש השל"ה הקדוש: "זה א־לי" – אם זה שלי, אז "ואנוהו" – זה אני והוא ביחד, אבל "אלוקי אבי" – אם זה רק האלוקים של אבא שלי, "וארוממנהו" – זה נשאר רחוק ממני.

"יש סיפור יפה על בעל ההפלאה, רבי פנחס הלוי הורוביץ. הוא ואחיו רבי שמעלקא מניקלשבורג היו גדולי עולם, והם התחילו לשמוע מה קורה במזריטש, אצל הרב המגיד. בעל ההפלאה נסע והיה שם כמה שבועות. הוא לא יצא מהכלים, והחליט לעזוב. לפני שעזב, הוא ניגש למגיד לומר לו שלום. המגיד אמר לו: לפני שאתה הולך – תעבור דרך בית המדרש. יושב שם יהודי, רבי זושא שמו. תיגש אליו ותבקש שהוא יגיד לך משהו.

"רבי זושא, מאניפולי כמובן, ישב בפינה ליד התנור, לראשו כובע של איכרים ועל גופו מעיל של אנשים פשוטים, ולמד גמרא מסכת ברכות. בעל ההפלאה, גאון עולם, ניגש לרבי זושא ואמר: הרבי אמר שתגיד לי משהו. רבי זושא הסתכל אליו ואמר: מה יש לי להגיד לך? הרי אתה כבר יודע את כל התורה כולה… אבל אם הרבי הורה כך, בסדר. רבי זושא הצביע בפניו על הגמרא בברכות ואמר לו: תראה, הגמרא שואלת כאן האם תשעה וארון יכולים להצטרף למניין. הגמרא בהתחלה אומרת שכן, ואז היא שוב שואלת: וכי ארון אדם הוא? הגמרא דוחה את זה ומחפשת דרך אחרת להשלים את המניין, לא דרך הארון…

"בשלב הזה רבי זושא פנה אליו ושאל אותו: תגיד לי, רבי פנחס, מה ההווה אמינא ומה התשובה? בהתחלה הגמרא חשבה שהארון מצטרף למניין, ואז היא שואלת: וכי ארון אדם הוא? ועונה: אהה, נכון, הוא לא אדם, אז הוא לא מצטרף למניין… מה קורה כאן? מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר?

"רבי פנחס הבין שטמון כאן משהו. הוא אף פעם לא למד גמרא בדרך כזו, והוא נתן לרבי זושא לענות בעצמו.

"ובכן", אמר רבי זושא, "הגמרא מדברת על יהודי שהוא בבחינת ארון – יהודי שיודע את כל התורה: בבלי וירושלמי, ראשונים ואחרונים, אבל מה הוא עצמו? איפה הרגשות שלו? מה בוער בו? את מה הוא מעריך? עד איפה מגיעה רמת הגאווה שלו? כשהוא יוצא לרחוב ורואה כל מיני תאוות, מה זה עושה לו? האדם הזה אמנם יודע את כל התורה כולה, אבל הוא ארון עץ, הוא בול עץ. הוא נשאר דבר זר מהתורה, למרות שהתורה נמצאת בתוכו. כל שאלה שתשאל אותו, הוא גוגל. התלמיד חכם הכי גדול בדור הזה הוא הטלפון. אין יהודי שיודע את מה שהטלפון יודע. ואם לדבר על הבינה המלאכותית, היא בכלל הפכה להיות גאון הדור… אבל מה היא? היא ארון.

"בהתחלה הגמרא אומרת: יהודי כזה יכול להצטרף למניין, הוא יהודי. אלא שאז היא שואלת: וכי ארון אדם הוא? בשביל זה הקב"ה נתן תורה? בשביל לייצר גוגלים? אנשים שהם חמורים נושאי ספרים? הקב"ה רוצה אדם, הוא רוצה אש של "ואהבת את ה' אלוקיך". הוא רוצה אדם שרוצה ומשתוקק וכוסף ובוכה וצועק שהוא אוהב את הקב"ה כמו שהוא אוהב את עצמו, כמו שהוא אוהב את הילדים שלו, כמו שהוא אוהב את הכסף שלו. אם יום אחד אדם לא אכל, הוא משתגע. ואם יום אחד הוא לא למד תורה – אז מה? זה נשאר שם…

"המטרה של הנגינה, של הסיפור החסידי ושל ההתוועדות היא לא לוותר חס ושלום על התורה. המטרה היא לתרגם את התורה, לקחת את כל מה שלמדתי ולהגיד: איך אני אוחז שם? איך אני מכניס את זה לעצמוֹת שלי? איך אני מכניס את זה לעצמי כך שאפסיק להיות בשר ואתחיל להיות יהודי של תורה – שכל כולו תורה, כזה שכשאתה שואל אותו שאלה בענייני העולם הוא עונה לך בחשיבה של תורה?! זו השאלה האמיתית שלנו".

סיפורי צדיקים או סיפורי חסידים?

ראיתי פעם בעיניך מהפך בתודעה של בן אדם – מלא־חסיד לחסיד, כמו שאתה מתאר?

"שמע סיפור. לא מזמן הייתה לי קביעות בלימוד עם יהודי עשיר, ובהתחלה במשך זמן הלימוד הוא היה מציץ מפעם לפעם בטלפון", מספר הרב אשכנזי. "מה יש לך בטלפון? תהיתי באוזניו בהתחלת הדרך. הוא השיב לי שהוא מתעסק במניות, שזה מסחר מאוד לא יציב, והוא במתח בעקבות השקעות של מיליונים…

"אחרי תקופה מסוימת פתאום שמתי לב שאנחנו לומדים ברצף וללא הסחות דעת. שאלתי אותו: למה עזבת? הפסדת את הכסף?!… הוא ענה: לא, אבל הרי הברכה בפרנסה באה משמיים, וחשבתי שלא יכול להיות שהברכה תבוא אלי בדרך כזאת שתפריע לי ללמוד תורה. החלטתי שזו לא הדרך שלי, ועזבתי את זה. אם הייתי אדם חזק, כזה שיכול לשים את הכסף בהשקעה ולהתעניין מה קורה איתו רק כשאחתן את הילדים שלי בעוד 20 שנה – בסדר. אבל אם אני אדם מתוח, כנראה זה לא הצינור שדרכו הקב"ה ישלח לי את השפע.

"בסיפור הזה ראיתי מה זה חסיד: אדם שהתורה אצלו היא תורת חיים. היא נכנסת פנימה. הקב"ה לא נמצא בספרים, הקב"ה מנהל את העולם. הקב"ה שולח לנו את השפע, והשפע צריך לבוא בדרך שלא מפריעה לתורה, והתורה מביאה לאדם ברכה. ככה זה עובד נכון, כשדבר אחד לא יכול להפריע לדבר אחר.

"המטרה של ההתוועדות החסידית, כאמור, היא לקחת את כל הרעיונות הגבוהים, ללעוס אותם, לתרגם אותם ולחבר אותם לחיים שלנו. כשהמשפיע ר' מנדל פוטרפס הגיע לארץ, הוא שאל את הרבי איך מתוועדים. לא שהוא לא ידע, הוא כבר הרי היה בעל בעמיו, אבל בכל אופן הוא ניסה להוציא מהרבי את סוד ההתוועדות… הרבי אמר לו: מספרים סיפור על חסיד, ומתרגלים אותו. אם רק מספרים סיפור על אדמו"רים וצדיקים, זו לא התוועדות. זה עוד פעם "אלוקי אבי וארוממנהו", זה עוד פעם נשאר שם. צריך לספר סיפור על חסיד, סיפור על אדם כמוך, כזה שעמד בפני ניסיון והצליח בהתמודדות שלו.

"ההתוועדות לא באה להחליף את התורה. מי שלא לומד כראוי, אין לו על מה להתוועד. כל אחד מכיר את זה. כשיושבים בהתוועדות בתקופה שלא למדת תורה וחסידות כראוי, אין מה לדבר. פשוט אין לך על מה לדבר.

"יש סיפור על הרב יחזקאל (חַצֶ'ה) פייגין, המזכיר של הרבי הריי"צ, שהיה יהודי של מסירות נפש. אחרי המהפכה הקומוניסטית לקחו החסידים של הרבי הריי"צ על עצמם את המשימה להחזיק את המוסדות היהודיים בקהילות השונות במרחבי רוסיה האדירה, נגד גזירות השלטון החדש שעמל לדכא את הקהילות באכזריות. לשם כך היה צורך לנסוע ממקום למקום, להקים 'חדרים' וישיבות ללימוד תורה בסתר, לבנות מקוואות מחתרתיות, ור' חצ'ה נטל חלק בראש המערכת העצומה הזו. כמובן, הפעילות הייתה כרוכה במחיר של מסירות נפש, כשהיה ידוע שמי שייתפס יישלח לסיביר במקרה הטוב. אגב, ר' חצ'ה עצמו עלה על המוקד בשואה, הי"ד, כשהנאצים ימ"ש שרפו את בית הכנסת בריגה בשנת תש"ב, כשבתוכו המוני יהודים", הוא מציין בכאב.

"לענייננו, פעם אחת הוא ישב עם בחורי ישיבה להתוועדות. רק שנבין את הסיטואציה: מדובר בתקופת הרדיפות הקומוניסטיות, במהלכן חל איסור על התכנסויות דתיות, אבל בהתוועדות הזו נכחו תלמידים שכל אחד מהם הוא בדרגה של מוסר נפש. הם ישבו ביחד וניגנו עוד ניגון ועוד ניגון, בלי ששמעו ממנו דבר. הבחורים תהו מדוע הוא לא אומר מאומה, אבל רק כעבור זמן הוא פצה את פיו ואמר: אני רוצה ללמד אתכם שכשלא לומדים כראוי, אין מה לומר בהתוועדות…

"ר' חצ'ה לא היה סתם חסיד. מדובר באדם משכמו ומעלה, בעל ידע ותבונה, אבל כמזכיר של הרבי בתקופות הסוערות ההן לא היה לו כלל אפשרות לפתוח ספר וללמוד משהו. כל הזמן הם היו צריכים לרוץ, להחזיק עוד ישיבה ולפתוח עוד מקווה או תלמוד תורה. כל חסיד שנשלח לסיביר, היה צורך למצוא לו מחליף. אבל אחרי הכל, ר' חצ'ה רצה ללמד את המשתתפים הצעירים בהתוועדות שהמטרה שלה היא לקחת את החכמה והבינה ולהכניס אותן בדעת. לקחת את מה שלמדת, ולנגן את זה ולספר את זה ולהרים על זה כוס לחיים. "ותורתך בתוך מעיי" – להכניס את זה פנימה ולשאול את עצמי: איך התורות הגדולות מתחברות אליי, ועד איפה הן הגיעו? האם הן הגיעו עד הציפורניים? אני רוצה שהכל יהיה מוחשי כמו שאני מכיר וחש את המציאות שלי".

ספרינטים או מרתונים

"ללא ספק, החסידות כבשה את העולם", מתרגש הרב אשכנזי. "אין היום ישיבה אחת שאין בה שיחות בתוכן חסידי, שאין בה זיץ ואין בה נגינה חסידית. היום כולם מבינים שאילולא החסידות, 90% מהאדם נשאר מחוץ למשחק. האדם לומד, אבל האדם הוא לא תורה. אומרים שבכל דבר שאדם עושה, ישנה הסיבה ההגיונית וישנה הסיבה האמיתית. הסיבה ההגיונית היא מה שאני אומר, והסיבה האמיתית היא מה שהאישיות שלי אומרת, מה שמסתדר לי בנפש.

"לענייננו, בסוף־בסוף אתה רוצה להביא את הקב"ה אל הבשר, אל ה'אני' שלך. אתה רוצה להרחיב את גבולות הקדושה, להביא אותה למקומות חדשים. כל המטרה של הפולקלור החסידי זה לא כדי להביא אל החסידות קלי דעת, אלא להפך – כדי להביא את התורה הגדולה אל קלות הדעת שבתוכי, אל הנקודות האלה שמבוצרות ומבוטנות בתוכי והיצר הרע שומר עליהן חזק מאוד. כשאומרים לחיים, ולפעמים פונים אל החבר או אל עצמי באיזו מילה חריפה, נותנים חיבוק ומורידים דמעה, אזי התורה מגיעה למחוזות חדשים. התורה כובשת את האדם, ומביאה את האדם עצמו".

י"ט כסלו הוא יום המסמל את הפצת מעיינות החסידות בכלל וספר התניא בפרט, שמהווה ספר היסוד של חב"ד. במילים שלך, מה הבשורה הגדולה של הספר?

"הכוח של אדמו"ר הזקן היה לייצר סולם שמגיע לשמיים, בלי להשטיח את המציאות, בלי לרדד את האמת, ובלי לומר לאדם את מה שהוא רוצה לשמוע", הוא מנסה לתמצת על רגל אחת. "מהי בעצם המצוקה של אדם עובד ה'? על איזה כאב יושבים כל ספרי החסידות? רבי לוי יצחק מברדיצ'וב אמר שהמצוקה של אדם עובד ה' היא שאלוקים נמצא בספרים, ואילו העולם הזה נמצא מול העיניים. הוא רוצה בכל ליבו להתקרב ולפרוץ את מיצרי החומר, אבל הוא לא יכול כי הוא חומרי. קודם כל אני צריך לנשום ולאכול ולשתות ולפרנס, ואיכשהו אחרי שהריחיים כבר על צווארי אני גם צריך למצוא זמן לתורה…

"גם מי שהוא אברך כולל שיושב ולומד תורה כל היום וכל הלילה, הבסיס הוא קודם כל אני: אני עושה זה כי זה מה שבחרתי, וזה גם מה שמקדם אותי ומכבד אותי ונותן לי את המעמד. בתוך כל זה, קשה מאוד להגיע לנקודה אמיתית בה אני עושה רק בשביל הקב"ה. למשל, שאחרי יום שלם שאני לומד, אני לוקח מזמני שעה כדי ללמוד עם יהודי אחר. הרי זה לא יקדם אותי, זה לא יביא לי שום דבר; אני פשוט עושה את זה, כי זה מה שצריך. או דוגמה אחרת: אני לוקח על עצמי עוד סוג לימוד, שאולי הוא לא בדיוק הסגנון והאופי הטבעי שלי, אבל אני עושה את זה כי זה מה שהקב"ה רוצה.

"כל יהודי מכיר את הצימאון הזה לעשות משהו רק כי הוא נכון. לעשות משהו, לא כי זה קשור אליי ולא כי זה בונה אותי, אלא פשוט "חלקי ה' אמרה נפשי" – פשוט לעשות לשם שמיים, לעשות מה שהקב"ה רוצה. כל אחד מכיר את הקושי הזה – בין הרצון הפנימי הזה לבין המודעות הטבעית שמדחיקה אותו.

"אז מה עושים? לכאורה יש שתי דרכים. דרך אחת, חסידית כללית – להגיד לך שאתה טוב: בוא נעזוב את הבעיות שלך, נעורר ונגביר את הנפש האלוקית ונזכיר לך כל הזמן את הקדושה שלך. במובן מסוים, זה אמיתי. האמת שלנו היא אלוקות. לעומתה, דרך אחרת היא הפוכה: בוא נשמיד את הרע שבך, ונקיים את מצוות "תשביתו". הרי כתוב בפסוק קודם כל "סור מרע", ורק אחרי זה "עשה טוב". אין לבוא אל המלך בלבוש שק. נעמיד אותך מול עצמך, נגיד לך כמה אתה עלוב ואיך אתה נראה – עד שתתבייש, ומתוך הביטול הזה תגיע לתיקון. באיזשהו מקום, דרך אחת מוותרת לך, ודרך אחת מוותרת עליך. להגיד לאדם שהוא טוב, באיזשהו מקום זה להשטיח את המציאות, כי מי שצריך להגיד לו כל הזמן שהוא טוב, כנראה הוא לא טוב. מצד שני, גם להתעסק עם הרע כל הזמן – מביא רק לייאוש.

"ההמצאה הגאונית של אדמו"ר הזקן, היא לתת לאדם סולם בלי להשטיח את המציאות. אדמו"ר הזקן קודם כל מעמיד את האדם בפני עצמו, נותן לו סוג של סטירת לחי. בספר התניא, הנפש הראשונה היא הנפש הבהמית. אדמו"ר הזקן אומר: האינסטינקטים של האדם הם אינסטינקטים בהמיים. מהי הנפש הראשונה? זה ה'אני'. האדם, קודם כל, הוא יצור כזה שה'אני' ברור אצלו מאליו. כשהוא קם בבוקר, המחשבה הראשונה שלו עוד לפני 'מודה אני' – המחשבה הקמאית, שאפילו לא שמת לב שחשבת אותה – זה מה יש לי היום? מה אני צריך לעשות היום? מה מחכה לי היום? יש לי כוח לקום? אין לי כוח לקום? עוד לא הודית לקב"ה על הקיום שלך, אבל קודם כל אתה שואל איפה אני בתמונה. זה הבסיס, זה הדיפולט.

"מצד שני, אדמו"ר הזקן אומר שיש לאדם נפש שהיא לא פחות חזקה, הנפש האלוקית. הנפש האלוקית זה האומץ להגיד ליהודי שאתה חלק אלוקה ממעל, אתה ממש חתיכת אלוקות. אם למישהו יש ספקות בזה, אפשר לראות את מסירות הנפש של יהודים בכל הדורות. אנחנו לא שמים לב כמה שכל אחד מאיתנו הוא נס. כנגד כל הטענות של האדם על עצמו, אדם צריך לזכור את המעלות שלו. כל אחד מאיתנו הוא הרי התגלות אלוקית. מה יהודי עושה 23 שעות ו־50 דקות ביממה? אם ישאלו יהודי: במה חטאת היום? הוא יודע להגיד. ישאלו: מה עשית טוב? הוא לא יודע להגיד, כי את זה הוא עשה כל היום. מה חטאת זה חריג – הוא מיד יכול להצביע על זה. מה עשית טוב? מהרגע שיהודי קם בבוקר עד הרגע שיהודי הולך לישון, המסגרת היא מסגרת טובה.

"מה שאדמו"ר הזקן בעצם אומר", מרחיב הרב אשכנזי, "הוא שהנפש הבהמית טובה בטווח הקצר, בספרינטים. אבל הנפש האלוקית טובה במרתונים, בהחלטות הגדולות של החיים. שם אנחנו בוחרים נכון. הנפש האלוקית יושבת בשכל.

"מצד אחד, הנפש הבהמית נותנת המון אימפולסיביות, המון כוח. הנפש הבהמית נותנת את המיידיות, את הדחף הרגשי. ההגדרה שלה בפרק ט' בתניא אומרת שהנפש הבהמית יושבת בלב והנפש האלוקית יושבת במוח. זאת חלוקה מאוד חדה. אדמו"ר הזקן בעצם אומר: הכוח של הנפש הבהמית זה האימפולסיביות – העובדה שכל דבר אצלה הופך לרגש. אין דבר כזה אצלה לשמוע. ברגע שהיא שמעה על משהו טוב, היא רוצה אותו, והיא עכשיו תנהל מלחמה להשיג אותו. אין כזה דבר לא להשיג אותו! אם לא השגתי את הרכב או את הבית שאני רוצה, אם לא ריציתי את מי שאני צריך לרצות – אני לא בן אדם, אני חצי בן אדם. חסר לי משהו באישיות.

"לעומת זאת, הנפש האלוקית יושבת במוח. הנפש האלוקית נותנת את הצדק, את ההרגשה מה בעל ערך. לכן בהחלטות הגדולות של החיים, אנחנו בוחרים נכון. ואילו בהחלטות המיידיות, בהחלטות הקצרות של החיים, שם אנחנו יכולים לטעות, וזה הכוח של הנפש הבהמית.

"האדם נע בין שני הקטבים האלה, בתוך המתח הזה של המוח האיטי והמוח המהיר. המוח ארוך הטווח והמוח קצר הטווח. אדמו"ר הזקן לא משקר אותך. הוא יוצר תמונה שבה אדם רואה את עצמו בספר התניא. לעומת זאת, לבוא ולהגיד לך: אתה רק טוב או אתה רק רע, זה פשוט לא עובד.

"אדמו"ר הזקן יצר משנה מורכבת. התניא הוא ספר כבד, הוא לא ספר קל. למשל, כך יצא שהנפש הראשונה והנפש השנייה אלו שתי מערכות חיים הרחוקות אחת מהשנייה כרחוק מזרח ממערב. גם עשיו וגם יעקב – המקור של שתי הנפשות הוא ב"ויתרוצצו הבנים בקרבה". כל אחד מאיתנו הוא רבקה אמנו, והוא מחזיק ברחם־בלב גם את עשיו וגם את יעקב. אנחנו יכולים להבין את הפער. כל אחד מאיתנו הוא יצור קרוע בין שני הקצוות של המציאות, וכל אחת מהנפשות היא מערכת שלמה של מוחין ומידות, של רצונות ותשוקות. רגע אחד אני פה, רגע אחד אני שם. אז קודם כל, צריך להעמיד מראה. כשאדם מסתכל על ספר התניא, הוא מרגיש את עצמו: הנה, מדברים עליי. אם דיברנו קודם שכל תפקידו של הדרשן זה להפוך את האדם לשחקן, זה מה שעושה ספר התניא. קודם כל הוא אומר: אתה עומד על המגרש. המגרש זה אתה".

לדבריו, העצה הראשונה שאדמו"ר הזקן נותן לאדם היא קודם כל שיבין את עצמו, שיבין שהוא לא טעות ולא סטייה, ולא רכבת שנפלה מהפסים. "יחד עם זאת, הוא נתן לאדם את הסולם. הסולם הגדול של התניא זה הנושא של המוחין. זה מה שאדמו"ר הזקן בעצם אומר לאדם: יש לך נפש בהמית ויש לך נפש האלוקית. לבהמית יש יתרון שהעולם נמצא מול העיניים. ומה בעצם הסטרטר של הנפש האלוקית? הנפש האלוקית יושבת במוח, ולכן הוא קרא לתורה שלו 'תורת חב"ד'. אנחנו לא נקראים ליובאוויטש או ליאדי על שם העיר שממנה באו אדמו"רי חב"ד. אנחנו נקראים חב"ד. אדמו"ר הזקן בא ואומר: דרך המוח אדם יכול להיות במחוזות חדשים. המוח הוא אבר ניטרלי, הוא אבר סקרן, ודרך המוח אדם יכול לבקר את הקב"ה כל בוקר. זה העניין של לימוד החסידות".

כמה ניצחתי? כמה התרחבתי!

למעשה, הבינוני של התניא חי כל הזמן את המתח הזה. זה מסע אינסופי…

"אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שבאנו לעולם להיות שלמים, ולכן דמות הבינוני היא סטירת לחי לשלמות, כי הבינוני הוא אנטיתזה של השלמות במהותו. אדמו"ר הזקן אומר: אתה לא תהיה צדיק. אל תשלה את עצמך, לא נועדת להיות צדיק. מעט מאוד אנשים בדור מגיעים להיות צדיקים. לכן אנחנו, ככאלה שחיים בתפיסה של שלמות, עלולים להיפגע מכך. אם באים ואומרים לך: שמע, כל החיים אתה תדחוף את האבן, אבל לא תצליח להזיז אותה… אז מה עשיתי בחיים? נשארתי באותה נקודה.

"אבל יש כאן בשורה: הבינוני נותן לקב"ה נחת מסוג אחר: נחת של היפוך, לא נחת של שלמות. התניא יוצר סדר עדיפויות אחר, שאיפה חדשה בעבודת ה'. זהו הבסיס של התניא, היסוד שאי אפשר להבין את תורת החסידות בלעדיו – דברי הזוהר בפרשת תרומה שמצוטטים כל כך הרבה פעמים בתורה של הרבי ובספר התניא: "כד אתכפיא סטרא־אחרא לתתא, אסתלק יקרא דקודשא־בריך־הוא לעילא" – כאשר כופים את הסטרא אחרא למטה, מתפשט אורו של הקב"ה בכל העולמות. הזוהר אומר: תבין, השאיפה שהקב"ה ברא למען הגשמתה את העולם היא לא בשביל ניצחון, אלא בשביל החוויה הזאת של התרחבות.

"מה העולם הזה נותן לקב"ה? קדושים יש לו למעלה, טהורים יש לו למעלה. יש רק דבר אחד שהעולם הזה יכול לספק לו: התרחבות – להגיע למקומות חדשים. הבינוני סולל דרך. כלומר, הצדיק משמר את מה שהוא קיבל ורק מטפח אותו יותר ויותר, הרשע נשאר בעולם שלו, ואילו הבינוני כל יום מחדש מביא את הקב"ה למקומות חדשים. אמת המידה של הבינוני היא לא כמה ניצחתי, אלא כמה התרחבתי. ההתרחבות היא העושר הכי גדול. כל אדם יכול להרגיש בתוך תוכו: "מבשרי אחזה אלוקה".

"הדמות הכי מעניינת בספר בראשית זה יהודה, לא יוסף. יוסף הוא הצדיק, יוסף הוא הקדוש, הוא עומד ביצרו. כל מה שיוסף עשה טוב, יהודה עשה לא טוב. יוסף עמד מול אשת פוטיפר – יהודה לא עמד מול תמר. יוסף מחל לאחיו – יהודה השתתף במכירת יוסף. ובכל אופן, מול יוסף, אומר יעקב אבינו: "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו". כולנו מחכים לא למשיח בן יוסף, אלא למשיח בן דוד. יהודה הוא האיש שהיה יכול להיות אחרת. מצד אופיו הוא לא צדיק. מצד אופיו הוא יכול לכעוס, והוא יכול להשתתף במכירת יוסף ולדבר על "מה בצע" – לדבר על כסף. אבל יהודה הוא האיש שקם ואומר: מכרנו את יוסף, לא נמכור את בנימין, למרות שהייתה לו אפשרות להתנער מבנימין ולומר: לא ערבתי לגנב. יהודה הוא הבינוני, מה שבעצם עומד בבסיס של התניא: כשאדמו"ר הזקן יוצר אדם חצוי, הוא לא פוחד מזה. הוא יודע שהאדם החצוי יהיה מצולק כל ימיו".

אבל הוא אף פעם לא ינצח לגמרי…

"מי אמר שבאנו לנצח?", הוא תוהה. "התפיסה של המצוינות זו תפיסה שאימא הכניסה לנו בכיתה ב', שצריכים להיות מספר אחד בכיתה. התפיסה הזו הייתה שקרית אז, והיא שקרית עכשיו. היא מתכון לדיכאונות, לשבר, לשיטה שלא קיימת. אין צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא. תמיד מצטטים את הרבי מקוצק: הקב"ה נכנס לכל מקום שנותנים לו להיכנס. אבל אדמו"ר הזקן אומר שהקב"ה נכנס "היכן שלא נותנים לו להיכנס"… כל הרעיון של חב"ד הוא לבקש להביא את הקב"ה למקומות חדשים. אז אף פעם לא תנצח. מי אמר שבאת לנצח? כשאדם מנצח, הוא כבר מפסיק לנצח. חלום שהגשמת, מפסיק להיות חלום.

"מי אמר שההנאה של הקב"ה בעולם זה הניצחון, הטהרה והנקיות? צריך ליצור תיאום ציפיות. הבסיס – מה שעומד מתחת הקרע של אדמו"ר הזקן – הוא שזה המשחק: המשחק הזה שאתה כל היום הולך וחוזר, בא והולך, זה ההנאה של הקב"ה, כמו שאדם יכול להרגיש בטבע: ההנאה שהמשחק לא נגמר, שהוא כל הזמן מתהפך – המטוטלת הזו: גם האדם בטבע נהנה מזה.

"היה פעם יהודי שבא לרבי והתלונן: אני לא מגיע לשום מקום – התפילה שלי לא תפילה, ועד שאני כבר משיג קטע אחד עם כוונה, הכל נופל ומתרסק. הקב"ה לא צריך את זה, עדיף שלא יסתכל על התפילה שלי, אין בזה שום עניין. כנראה לא אני הוא המשכן לשבתו יתברך, לא בי הוא מתפאר.

"בתגובה, הרבי שאל אותו: במה אתה עוסק? הוא ענה: אני מוכר אמנות יוקרה לאלפיון העליון. למשל, מכרתי עכשיו ציור ב־30 מיליון דולר למשפחה יהודית באנגליה. בציור רואים ילד וילדה שהולכים לאורך החוף מול השקיעה. הרבי הקשיב ושאל: למה הם לא שלחו צלם לחוף? אם היו שולחים צלם, התמונה הייתה נמכרת בדולר. לשם מה צריך את הציור? אדרבה, הרי התמונה הרבה יותר מדויקת מהציור. הציור הוא רק חיקוי של המציאות, ואילו התמונה היא שיקוף של המציאות.

"האמן השיב לרבי: באמנות צריכים להבין. אף אחד לא משלם על דיוק. משלמים על יצירה, שהאדם יכול עם המכחול שלו לייצר מציאות. אמר לו הרבי: תקשיב לעצמך. הקב"ה צריך דיוק? בעולם הזה יש משהו מדויק? הקב"ה צריך את העולם הזה בשביל היצירה, בשביל הפלא, בשביל להיות במקומות שהוא לא היה בהם, בשביל להיכנס למקומות שלא נותנים לו להיכנס. אתה עם הקטע האחד שלך בתפילה עושה הרבה יותר מאשר הצדיק שכל תפילתו קודש…

"אנחנו צריכים לייצר סולם ערכים אחר", מבקש הרב אשכנזי. "הבינוני הוא לא רק זה שכל הזמן נלחם. הבינוני הוא זה ששואף להגיע למקומות אחרים. הוא שואף כל יום לכבוש עוד שטח. לא רק לנהל את הסכסוך, אלא להרחיב את שטח השליטה שלו. אם מסתכלים על זה כך, לא שואלים כמה אני גדול אלא כמה אני גדל – זה יוצר תפיסה מסוג אחר לגמרי.

"אם כך, למה יצרנו בדמיון מודל של צדיק, כזה שאין בו בכלל חטא? כי אנחנו כל הזמן רוצים להיות יותר מעצמנו. נכון, אם נשטיח את המציאות והשאיפה תהיה רק להיות בינוני, נהיה רשעים… לכן אנחנו צריכים ליצור מודל של אדם גדול, אבל צריך להבדיל בין השאיפה לבין הדרך. הדרך היא לדעת שאנחנו השחקנים, אנחנו המגרש, עלינו מדברים, ואנחנו יצורים קרועים. מה יכולים לתת להקב"ה יצורים קרועים? התרחבות קטנה, רק עוד קצת: עוד כוונה בתפילה, עוד נקודה שהתקדמת, עוד ניצחון קטן. כשמתנהלים בצורה כזאת של "אתכפיא סטרא אחרא", שכאשר כופים את היצר מתפשט עונג בכל העולמות, אז אפשר להתחיל לחיות".