גבורת בית המדרש וצעידת התקומה של האומה

הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת ההסדר רמת גן

אנו עדים לחזרתם של רבים מתלמידי ישיבות ההסדר והישיבות האחרות, כל אחד על פי סגנונו, משדה המערכה, לאחר שהשתתפו בלחימה בסדיר ובמילואים.

כל העולם, ובוודאי כל עם ישראל, יודע: הגבורה במלחמה הזו, אשר יצאה מתוך בית המדרש, היא שהייתה ה"חוד של החנית" של הגבורה המופלאה שעם ישראל גילה בשנתיים האחרונות. העולם עומד משתאה מול גודל הפלאים, השראת השכינה והתושייה שליוו את ישראל. בתוך כל הגיבורים, אלה שינקו מבית המדרש הם הקטר שהוביל את הרוח: את רוח הלחימה, את הביטחון בניצחון ואת המוכנות להתמסר.

אנו מבקשים לומר, בשם העם כולו, תודה רבה ממעמקי לב והערכה עצומה לכל החיילים שהקדישו את זמנם, את חייהם ואת כל היקר להם במסירות מופלאה למען התקומה של העם היהודי בארצו. זוהי צעידה נוספת בפעמי הגאולה. התגלה פה דור שאולי זלזלנו בו קצת, שראינו את חסרונותיו, והנה הוא התגלה במלוא פארו: בגבורת המלחמה, בדבקות האלוקית, במסירות המופלאה, בהתעוררות של התשובה ובקישור לשכינה שמתהלכת בתוך מחנותינו. אנו מסכמים שנתיים מופלאות של מסירות. אשריהם ואשרי חלקם.

אנחנו אחרי שנתיים של ניצחונות מופלאים בכל החזיתות, כולל בעזה. עזה הייתה חזית קשה ביותר, בגלל המנהור והצפיפות הקיצונית של אוכלוסייה אזרחית שגם אינה יכולה לצאת משם. זו חלק מהרשעות: הם לוקחים את עמם שלהם כבן ערובה לרצחנות הנוראית שלהם. בנוסף, היו שבויים שסיבכו מאוד את המלחמה, והיה לחץ בינלאומי של אנטישמיות אדירה. היה פה מאבק עם קשיים יוצאי דופן. אך ברוך השם, אנו רואים את התמונות: עזה הפכה לאיי חורבות. היכינו מכה קשה.

כולם שואלים לאן אנו הולכים מכאן. האמת ניתנת להיאמר שאנחנו לא לגמרי יודעים. זה תלוי לא מעט באויבינו הפלסטינאצים שבעזה, שאיננו יודעים את כוונותיהם. הם אינם עובדים על פי היגיון שדומה לשלנו, אם בכלל המילה "היגיון" מתאימה לרצחנות החייתית, הקיצונית והאכזרית, שאין כדוגמתה…

לחשוב שאנחנו יכולים לסיים עם כל הג'יהאדיסטים וכל השהידים זו אשליה. יש קרוב לשני מיליארד מוסלמים בעולם, שחלקם מזדהים עם העמדה האיראנית והחמאסניקית. אנחנו עומדים מול כמויות מטורפות של כאלה שרוצים שנתאייד. ניצחנו, ויהיו לנו עוד גלים. מי שחושב שיש איזה "זבנג וגמרנו" מול מיליארד פלוס אנשים שרוצים שניעלם מן העולם – חי בעולם אחר. כמו בראשית צעדינו על במת ההיסטוריה – ביציאת מצרים, גם היום אנו מלווים במלחמות עצומות כדי לחיות ולהתקיים.

לעמוד על המשמר זה לא קל, אבל המצב הרבה יותר טוב מקודם. אף אחד לא האמין שנוכל לכבוש את החרמון וחלקים גדולים מדרום סוריה ולתקוף גלים־גלים, או שנכה בחיזבאללה ללא הרף. המצב שלנו שונה לחלוטין בכל הגזרות מאשר לפני שנתיים. יש אויבים שרוצים להשמידנו, והקב"ה מצילנו מידם. אנו צריכים לראות את עצמנו כהמשך של אותו "כהן משיח" המעודד לפני הקרב: "אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו… כי השם אלוקיכם ההולך עימכם להילחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם".

נכון, יש לנו עוד משימות. זו לא מכה של "זבנג וגמרנו" – לא באיראן, לא בתימן, לא בחמאס ולא בחיזבאללה. הם ימשיכו, אבל אנחנו לא נהיה רכי לב. חלק מהחיפזון הוא לנסות לגמור את המלחמה אחת ולתמיד. הכתוב אומר: "אל תחפזו! אל תחפזו!" אל תמהרו להודיע על ניצחונות לעולם ועד. אל תחפשו פתרונות לתמיד. אנחנו נמשיך לעמוד על המשמר, נגדל כוח ביטחוני, ואם נצטרך להילחם – נילחם שוב, ונגלה שוב מסירות.

ישנם דוברים בימין שאומרים: אם דברים יתפתחו בצורה מסוימת, הקורבנות היו לשווא. חלילה. אסור להגיד את זה. אסור להגיד את זה. אנחנו מסרנו את הנפש. החיילים שלנו עלו ונתעלו למקום שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם. קורבנם הוא עולה תמימה, עקידה עליונה. בזכותם אנו מתקדמים, ובזכותם ניצחנו. לא כולנו חברי קבינט, ולא כולנו יודעים את כל המידע שנמסר, רק בחדרי חדרים. שם מחליטים, ושם יש מחלוקות – ומותר שיהיו. נכון שנציגינו צריכים להיות חריפים ולתבוע לא להיכנע ולא להפסיק באמצע, וזה צודק. אבל מכאן ועד האמירה ש"משהו לשעבר לא היה שווה" – זה רחוק כרחוק מזרח ממערב.

הכול היה מסירות עליונה. הכול היה צעידה של תקומה, הכול היה עלייה מעלה־מעלה, הכול עוד צעד ב"פעמי גאולתנו". מי שאומר ליולדת: "הציר ההוא היה לחינם", הוא טועה ומטעה, ובוודאי הדבר נכון בחבלי לידה של גאולת עם ועולם. אי אפשר שהכול יהיה כפי דעתם של הצודקים, ואי אפשר לדעת בסוף מה שרואים בהתחלה. ברוך השם, זכינו הרבה מעבר למה שיכולנו לשאול ולבקש בהתחלה, בזכות גבורת הגיבורים. המסירות עלתה מעלה־מעלה, והיא תשפיע עלינו שפע טוב. בעזרת השם, מתוך גבורה, עוצמה, דבקות אלוקית ותשובה מופלאה, נצעד עוד צעדים קדימה בצעדי גאולתנו, עד שנראה ביאת משיח צדקנו, והפיכת כל העמים כולם לקרוא שפה ברורה בשם השם במהרה בימינו. אמן.

מלחמת התקומה – סיכום הפרקים הקודמים

הרב אייל גריינר, ראש ישיבת ההסדר טפחות

1. תלמידי ולוחמי ישיבות ההסדר, אלו השבים משדה הקרב ואלו שלא שבו – עם ישראל בעבר בהווה ובעתיד חב לכם את חייו, את חייו הגשמיים ואת חייו הרוחניים.

בצד החיים הגשמיים, עם ישראל יושב כיום בטח על אדמתו, שב למקומות מגוריו, חי וקיים – בזכות מסירותכם בשדות הקרב, בזכות המוכנות להסתער אל מול רובי המחבלים, המוכנות לעזוב למאות ימי מילואים אישה וילדים, המוכנות של כל אחד ואחד מכם להניח בצד לזמן לא מוגבל ולא ידוע את כל התוכניות, החלומות, השאיפות והמחויבויות, ולהתמסר לעניין אחד ויחיד: "עזרת ישראל מיד צר הבא עליהם".

בצד הרוחני, זיכיתם את עם ישראל גם בלימוד מחדש של חיי הרוח. לאורך השנתיים האחרונות לימדתם אותנו מהי שבת, מהן תפילות ומהן סליחות. נרות החנוכה בבתינו הודלקו והאירו מכוח התמונות והסרטונים של הדלקת הנרות שלכם במיגננים ובמוצבים. יחד איתכם התוודענו להמן הרשע של ימינו והתפללנו שתהיו שליחים נאמנים למחות את זרעו של עמלק. מכם למדנו מהי גבורת קודש, ומהי הקפדה על לימוד תורה בכל זמן ומקום שמתאפשר.

גבורת הנופלים, הפצועים והלוחמים ששבו היא עמוד האש ההולך לפני המחנה ומאיר לנו באור גדול את הדרך לגאולה השלמה, ולכן אין די במילים שבפינו כדי להביע את עומק התודה וההערכה שאנו חשים כלפיכם. עליכם נאמר: "ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר".

• חשוב להבין שמלחמת התקומה לא הסתיימה. אמנם פרק מסויים בה הסתיים – שיבת כלל החטופים החיים, ועל כך יש להודות לרבש"ע ולשליחיו הנאמנים, אבל נכון לכתיבת הדברים עדיין לא הוחזרו כלל החטופים שאינם בין החיים, וגם לאחר שזה יקרה עדיין לא השמדנו את כלל אויבינו הקמים עלינו, ועדיין לא נקמנו את נקמת ה' באופן מלא מיד המרצחים שקמו עלינו ביום שמחת תורה תשפ"ד.

באופן כללי, ניתן לומר שמלחמת התקומה היא מלחמה ששנותיה כשנות המדינה ובה פרקים רבים. מי שיודיע על סיומה יהיה בעזרת ה' משיח בן דוד, ועד אז אנו נתונים בתוך המערכה כאשר בתוכה ישנם פרקי מלחמה וישנם פרקים הנכתבים בין המלחמות והמאבקים.

• ידועים דבריו של הרב אריה לוין זצ"ל על דברי הנביא ירמיה: "… מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאם ה' ושבו מארץ אויב, ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם", שניתן לדייק בדברי הנביא שישנם שני שלבים בגאולה: שיבה מהגלות "מארץ אויב", ואחר כך השיבה אל היהדות – "בנים לגבולם".

בשוב החטופים משביים לאחר שנתיים נתחדש פירוש חדש בעולם: לא עוד שיבה בשלבים, אלא בשוב החטופים משביים – באותם רגעים ממש בהם היו בדרכם במסוק אלינו – הם שבו גם אל גבולם, אל צור ישראל, אל מקורות האמונה היהודית. התופעה הפלאית הזאת, בה יהודים הנמצאים בתת־תנאים שלעולם לא נבין מהם כי אין בכוחם של מילים לתארם כראוי, באותם רגעים במנהרות הם גילו לכל העולם שאת הגוף היהודי ניתן להעלות על טנדרים ולהסיע מעבר לגבול, אבל הנשמה היהודית – היא לעולם קשורה וחבוקה יחד עם נשמות כלל ישראל.

• גילויי הגבורה של חיילינו בסדיר ובמילואים, עוז רוחם ולהבת אש הקודש שלהם התלכדו יחד עם שלהבת האמונה בקב"ה ובנצח ישראל של החטופים, ואלו כאלו הדליקו יחד מדורה ענקית של קרבת אלוקים בכל העם, בארץ ובעולם.

אותה מדורת קודש הזינה את עצמה בסיפורי ותמונות הלוחמים ובדברי החטופים, וכעת תורנו לספק את העצים למדורה, עצים שמקורם יהיה בעז"ה לא מהכאב והצער, אלא מהשמחה ועוצמת האחדות של גילוי הנשמה שבכל יהודי ויהודיה והצימאון לקרבת אלוקים.

עתה – על כל אחד ואחת מוטלת חובה קדושה: לקחת מהאש הגדולה הזו, להבעיר את נשמתו, ולפזר ניצוצות של אור וטוב אמונה וקדושה לכל מי שנקרא בדרכו.

האינסוף הטוב עוד לפנינו

הרב חגי לונדין, ראש ישיבת ההסדר חולון

לכאורה, אנו מגיעים בחורף תשפ"ו סוף־כל־סוף לסוף טוב: המלחמה מאחורינו, השבויים שבו, טראמפ הכריז על "פרוץ השלום העולמי". אופוריה.

החשיבה המערבית היא חשיבה כמותית, ולכמות נדמה לכאורה שיש סוף. מי שהקשיב היטב לנאומו של טראמפ, מעבר לצחוקים, שמע תפיסת עולם אמריקאית שעִסקה כלכלית טובה מביאה סוף לבעיות האנושות (קצת מזכיר את הרעיון של שמעון פרס בזמנו על "מזרח תיכון חדש").

החשיבה היהודית היא חשיבה איכותית, ולאיכות מצד האמת אין סוף. בסיום הקריאה של פרשת "וזאת הברכה" אנו מתחילים מיד לקרוא מחדש את פרשת "בראשית". אנו מצויים בספירלה אינסופית של התקדמות, ובכל פעם מאותגרים מחדש בנקודה גבוהה יותר.

שום דבר לא הגיע לסופו: שום כסף לא יגרום לערבים לוותר על תוכניתם להשמיד את ישראל; שום סכסוך בעולם לא ייפתר ללא טיפול בשורשו התרבותי; שום הישג של הימין לא ימנע ממוחם הקודח של זקני קפלן לרקוח קמפיין שנאה חדש.

איך מתקדמים עכשיו?

פרשת נח שנקרא השבת מתארת מבול; שטף מים אימתני שמאיים לבלבל את הכל. על מנת לצלוח את המבול ולהגיע לארץ חדשה, אדם חייב לבנות לעצמו "תיבת נח" – עולם פנימי שיעניק לו חוסן וסדר.

תיבת נח, על פי חז"ל, הייתה מחולקת לשלוש קומות: בקומה התחתונה הייתה האשפה. גם פסולת היא חלק מן החיים. אנו נאלצים, כחלק מן ההתמודדות עם הרשע, להילחם בשצף קצף באויבי האומה – אולם אנו משאירים אותן בתחתית הנפש; לא נותנים להן להשתלט על האישיות שלנו.

בקומה האמצעית שכנו בעלי החיים. יש צדדים חיוניים שבאים לידי ביטוי בתקופה הזו. שמחה על כך שאנו חיים בתקופה גדולה שיש בה הזדמנות לתקן עוולות של דורות. פעלתנות, התנדבות ונמרצות על מנת לקדם את המציאות הן חלק מבריאת העולם החדש.

בקומה העליונה התגוררו בני האדם. דווקא בתקופה מאתגרת מתגלה צלם אלוקים הרוחני שבאדם. כשהגלים מתחזקים, החזקים מתגלים; מדרגות נשגבות של קדושה.

הכל לא מסתיים אלא מתקדם. יש סוף של שלב מסוים והתחלה של שלב הבא: אנו מגיעים לשלב חדש בו מדינת ישראל תילחם בשטף האיומים כשהיא חזקה מתמיד; שלב חדש בו הכוחות השמרניים בעולם מתעוררים ומתחילים להשליט סדר בכאוס הפרוגרסיבי; שלב חדש בו התרבות הישראלית משתחררת מלפיתת תרבות החילון ודוהרת לכיוון הקדושה.

מי שהיה בהקפות שניות ברחבי הארץ יודע את זה. האינסוף הטוב עוד לפנינו.

"עכשיו תורנו": המשימה הלאומית – תיקון האחווה

הרב אסי בלנק, מנהל חינוכי בישיבת הר עציון

המלחמה הטילה על הלוחמים, על הבתים שמהם יצאו, על האבות והאימהות, על הנשים והילדים, עול כבד וארוך טווח, שאין לו אח ורע בדורות האחרונים. בעוד שמלחמת יום הכיפורים, על כל קורבנותיה, נמשכה תשעה־עשר ימים, הלוחמים הנוכחיים נדרשים להילחם ולהחזיק מעמד במשך תקופה של שנתיים, ועדיין לא ברור מתי המלחמה תגיע לסיומה המוחלט. על כך ראוי קודם כל לומר: כל הכבוד, תודה ויישר כוח! העומס שהם נושאים הוא עצום, הן פיזית והן נפשית. המחיר אינו נמדד רק בששת התלמידים והבוגרים שנפלו בישיבה כאן אצלנו, אלא גם בטראומה המתמשכת של הפרידה והידיעה שחברים לנשק יצאו למשימה וייתכן שלא יחזרו. זוהי תחושה שלא הייתה כמותה: אי־ודאות מתמדת לאורך זמן ארוך, בה אין "פסק זמן" ובה הלוחמים נאלצים להמשיך לתפקד באופן יוצא דופן, גם כאשר הם חוזרים לישיבה.

המלחמה מביאה עמה שבר עמוק. הנפילה של תלמידים ובוגרים מתוך הישיבה, וההלוויות וניחומי האבלים הבלתי־פוסקים בשכונות ובבתים של תלמידינו ובוגרינו – אלו אירועים שחובה לתת עליהם את הדעת. במצבים אלו, האתגר הוא לא ליפול לייאוש אלא להחזיק ולמצוא את הכוח להמשיך. הרב עמיטל לימד אותנו בעקבות מלחמת יום הכיפורים את ההבנה שבמהלך תהליך הגאולה ישנם משברים, והם חלק בלתי נפרד ממנו. הכוח להתמודד נובע מתוך הידיעה ש"זה עלינו, עכשיו תורנו". אם אנו לא נעשה זאת, אין מי שיעשה זאת. זוהי התחושה הקיומית המטילה את האחריות על הלוחמים, ומחייבת אותם למסירות נפש למען המשך קיומנו.

לאחר המבול נח יוצא מן התיבה, מקריב קורבן, וה' מבטיח כי מבול נוסף לא יבוא עוד. נדמה שהעולם מתחיל מחדש בשלווה, אך דווקא מכאן באה הנפילה: נח נוטע כרם, משתכר, ובנו חוטא ומקולל. נטיעת הכרם, סמל הרצון לשגרה ולמנוחה, הופכת למוקד אסון. נח, שמצא את הכוחות להציל את האנושות, מנסה אחרי שניצל מן החורבן לבקש שקט ונורמליות — אך זוהי שעה שבה אין מקום לשלווה. העולם נדרש לחזון חדש, לא רק להישרדות. נח ויתר על שליחותו כ"זה ינחמנו" והסתפק בשלוות הבית, ובכך איבד את ייעודו.

בעוד שלגבי סיום המלחמה או ההיבטים המדיניים והצבאיים אין לנו ידיעה ברורה, חובתנו הברורה היא לשאול: מהי חובתי בעולמי?

כנראה בתיבת נח היה צפוף, אולי כמו בטנק של לוחמים, ועל מנת להסתדר בתיבה היו בני האדם ובעלי החיים צריכים להתחשב במרחב המצומצם שבתוכו הם חיים ולעשות הכל כדי לדאוג לכולם. אומה במלחמה מבינה היטב את התלות ההדדית שלנו ואת הצורך לעזור ולחזק את כל חלקי העם, ובתקופת המלחמה הכוחות הללו התבטאו בעוצמה, העזרה ההדדית, האכפתיות, התפילות, מחסני הציוד לכל מי שחסר לו, הדאגה האינסופית לאחינו ואחיותינו השבויים ועוד ועוד ביטויים של אחווה ואכפתיות, והבנה שכל אחד צריך לעשות הכל כדי לדאוג לא רק לעצמו אלא לכל אחינו ואחיותינו.

מעתה, ובכן, אנו צריכים להתמקד בחיזוק הרוח הלאומית ובעמידה על רוחנו שלנו.

אל לנו ליפול לטעותו של נח. נזכור שגם אחרי המבול אי אפשר לנוח על זרי הדפנה, ואת הכוחות שהתגלו בשדה הקרב עלינו לממש במציאות היומיומית. נמשיך לעסוק בתיקון האחווה והאחדות בעם ישראל – התיקון של "בין אדם לחברו". זהו תחום שיש בו הרבה עבודה שצריך לעשות. תיקון האחווה מתחיל בהתבוננות עצמית: לבדוק מה אני יכול לתקן בעצמי וכיצד אני יכול להוסיף טוב; עין טובה ולימוד זכות: להרבות בראיית זכויותיהם ומעשיהם הטובים של אחרים, ולדון לכף זכות גם אנשים שאנחנו חלוקים עליהם. לשאול כל הזמן כמה אנחנו מוכנים לעשות מעשה בשביל לראות את הזכויות של אחרים?

עלינו להפנים שהשאלה אינה "מה הם עושים", אלא "מה אני אעשה". כפי שאמר רב בגמרא במסכת יומא כאשר הוא בא ללמד מהו חילול ה': "היכי דמי חילול השם? אמר רב כגון אנא…". כלומר, כשאני רוצה להסביר על מהותה של בעיה, אני מסביר מה הבעיה במה שאני עלול לעשות. האחריות לחילול השם או לקידוש השם מתחילה תמיד ממני וממעשיי.

המלחמה הזו מתקיימת על ערכי יסוד של ספר בראשית: על עובדת היות האדם נברא בצלם אלוקים, ועל הזכות והחובה לחיים, על זכותנו וחובתנו להיות המייחדים את קדושת החיים בעולם. אנו נלחמים על תפיסת עולם מוסרית ואחראית שבה יש בורא ומנהיג לעולם, כנגד תפיסה כוחנית שאין בה מוסר.

ברוך השם, יש מספיק משימות לכולם. בתקופת המלחמה התגלו בעם ישראל – בעיקר דרך החיילים, אך גם בכל שדרות החברה – כוחות עצומים של גבורה, עוצמה ונחישות. עם הכוחות הרוחניים והמעשיים שהמלחמה דרשה מאיתנו, נקווה שגם ביום שאחרי נדע לעשות הרבה דברים טובים. נותר רק לכל אחד מאיתנו לשאול: מה אני יכול להוסיף טוב בעם ישראל? וכך נלך ונתקדם קדימה.

עֵת לִלְמוֹד וְעֵת לְהִלָחֵם, עֵת לָנוּחַ וְעֵת לְנַצֵחַ

הרב חיים רטיג, ראש ישיבת ההסדר 'בינות' רעננה

בימים אלו אנו עומדים בפני הפסקת אש שברירית, שבעקבותיה חזרו אחינו החטופים, הן החיים והן חלק מהחללים, ועל כך אנו מברכים. יחד עם זאת, פתחנו את השבוע עם אירועים קשים, בהם נפלו שניים מחיילינו, ומיד לאחר מכן הגיעה תגובת צה"ל. לאחר מכן שוב חזר "השקט" לשרור, גם אם זהו שקט מדומה. נפילתם של שניים מטובי בנינו מעידה כי המשימה לא נשלמה.

לפני כשנתיים נפתח מעגל של דם יהודי שפוך שהחל במשבר נורא: קריסה מוחלטת של מערכות המודיעין והצבא, ורצח המוני של ילדים, נשים, טף ומבוגרים, שלא עצר לרגע בכל צורותיו הזוועתיות. שמחת תורה, במקום להיות חג בו אנו שמחים על קבלת התורה ועל חיבוקה הגדול, נהפך מיום טוב לאבל ולאחד הימים הקשים ביותר מאז תקומת ישראל בארצו.

יהירות וגאווה של מנהיגים, צבאיים ואזרחיים כאחד, פינתה את מקומה לשבר בת עמי, בגלל חיות אדם שהיו אכזריים כיענים במדבר, ושחטו, הרגו וטבחו ביקירינו ובבני עמנו.

יצאנו, רבנים ותלמידים, להילחם את מלחמת השם – להגן על העם היהודי בארץ ישראל, על המדינה, על ערכיה ועל התורה שעל ברכיה התחנכנו. מאז ועד עתה רבים מאיתנו משרתים בזירות וביחידות השונות ונושאים בנטל האלונקה של צבא ההגנה לישראל. יצאנו, בסדיר ובמילואים, לקיים את המאמר הידוע ש"ספרא וסייפא ירדו כרוכים לעולם", כדוד המלך שנקרא גם "עדינו העצני" – שהיה עדין בבית המדרש וקשה כעץ בקרב. כך יצאו חֵילות דוד מתוך הישיבות להילחם מלחמת השם בעמלק, עמלק מודרני שכל עניינו הוא לטמא את הארץ בערכי מוות ושכול, עמלק שלא מוותר ולא יוותר על רצונו לפגוע בעם השם.

ועתה, אני פונה אליכם בקריאה נרגשת, תלמידי ישיבות ההסדר ובוגריה: יצאתם לקרב וחלקכם לא חזר. שילמנו מחיר כבד, אולם צריכים אנו לחזור לשגרת החירום ולא לשכוח שיש גם "ספרא" ולא רק "סייפא". חלקכם יחזרו לכבוש ולחבוש את בית המדרש, ללמוד תורה מתוך החוויה והשליחות שלכם בצבא, ומתוך העוצמות הגדולות שצברתם בקרב תזכו להילחם מלחמתה של תורה באותה העוצמה.

נזכור כולנו שללא תורה אין צבא, וללא צבא אין תורה. הרי מחוברים וכרוכים הם זה בזה: תורת ההגנה ותורת השם משלימות זו את זו. נזכור כולנו את ההולכים, ונזכור כי "עֵת לִלְמוֹד וְעֵת לְהִלָחֵם, עֵת לָנוּחַ וְעֵת לְנַצֵחַ".

חלקכם יישאר בצבא, "אריות יהודה", ללא מורא וללא חשש. זכרו שהתורה מגינה ומצילה, ושתמיד בראש הלוחמים צועדים אנשי האמונה: אלו המקפידים על מצווה קלה כבחמורה, שלא משוחחים שיחה בין תפילין של יד לתפילין של ראש. אלו המנצחים בקרב ובתודעה, בחומר וברוח.

משימה גדולה נטלנו על עצמנו: לבנות קומה חדשה של תורה בארץ ישראל, כזו שלא הייתה כמעט 2000 שנה עד ימינו. זו התורה שמחברת בין שמיים לארץ, בין חומר לרוח, בין צבא לתורה. משימתנו היא לקדש את השם בבחינת "בכל דרכיך דעהו" – בכל דרכיך תעבוד את השם ותהיה שליחו, בכל מקום בו אתה נמצא ובכל זמן שאתה חי.

שנתיים עברו. סבבי מילואים וסבבי לימוד רבים כרוכים זה בזה נוצרו: מהקרב לישיבה ומהישיבה לקרב, וכל אחד מאיתנו נצרך להסתגל לתקופה המורכבת הזו ולקיים את שניהם: את השירות בשיא האיכות, ואת הלימוד – כמוהו לפחות.

ומה העתיד צופן לנו? הרי תמיד מקננת בלבנו תקווה לשלום עולמי מוחלט, בבחינת "איש תחת גפנו ותחת תאנתו", שקט ושלווה שישררו לעד ולעולמי עולמים. אולם בהבנה עמוקה למדנו שאין הדבר כך, שהרי כבר נאמר: "ביקש יעקב לשבת בשלווה, מיד קפץ עליו רוגזו של יוסף", ו"אין לצדיקים בעולם הזה מנוחה". תמיד צריך לעבוד ולהתקדם, לפעול ולהתאמץ. מן הסתם, לפי סדר המציאות והדורות, הלחימה תלבש צורות שונות, אבל היא תישאר עד ביאת משיח צדקנו.

ליבי אומר לי כי הפסקת האש הנוכחית אינה סוף פסוק, ועוד נכונים לנו אתגרים בחזיתות השונות. לכן, הצבא והעם צריכים לבנות את עצמם לטווח ארוך, הן בחומר והן ברוח. עלינו לחזק את החוסן הרוחני ולהגביר חֵיילים לתורה ולצבא. המשימות לא תמו, וכל עוד אנו חיים נגן בנשמת אפנו על המדינה היקרה שלנו, על העם הנפלא ועל עולם התורה שנבנה והולך בארץ הקודש.

יש להגדיל באופן משמעותי את הכוח הצבאי, גם בצבא היבשה – בטנקים, בנגמ"שים, בתותחים ובחידושים נוספים, כולל יכולות ימיות ועוד. עלינו להחזיר את הצבא הישן והטוב מחד, ומאידך להמשיך להקנות לו אמצעים חדשים ומפתיעים. אסור לנו לזלזל בגשמיות או לדמיין שתם עידן המלחמות.

להשלמת הקומה הרוחנית, עלינו לחזק ולהגביר את לימוד התורה על ענפיה השונים: תנ"ך והלכה, תלמוד ואגדה, פנימיות התורה וחסידות, ובמיוחד את התורה הגואלת שייסד הרב קוק זצ"ל, המשיך אותה בנו הרב צבי יהודה, והיא נמשכת עד ימינו בנחלים רבים ושוטפים שאינם פוסקים.

כפי שזכיתם להכיר, יקיריי, הרי שהצבא בעומקו הפך לטוב יותר, מאמין יותר, דבק יותר במשימה. הגאווה והיהירות פינו את מקומם להבנה, לענווה ולכבוד הדדי. תפילות ומעשים, מצוות ולימודים הפכו נחלת הכלל של רבים רבים בתוך הצבא ומחוצה לו, בחזית ובעורף כאחד.

הרוח היהודית של יהושע וכלב, של דוד ויהונתן, של המכבים ולוחמי בר כוכבא, של לוחמי הגטאות ולוחמי המחתרות, של דורות לוחמים בצבא ההגנה לישראל – אותה רוח גדולה ממשיכה ומפעמת בכם ובנו עד ימינו אלה. היא הולכת ומתגברת, הולכת ועולה, ומשרה רוח אופטימית וטובה על כל אחד מאיתנו.

לכו בכוחכם זה והושעתם את ישראל והושעתם את התורה, עד הניצחון, עד ביאת משיח צדקנו במהרה בימינו. אמן.