אם אתה או את רווקים בגיל שלושים ושבע או יותר, אם כבר הכרת בעל פה את סדקי הלב השבור ואת תקוות ה"אולי הפעם זה זה" שהתפוגגו בדרך – נדמה שהאהבה היא יער סבוך. אפשר לדמיין את עצמך בתוך היער – העצים עבים, השבילים חסומים, והידיעה שאין קיצורי דרך החוצה לוחצת בחזה כמו אבן ריחיים. זה הרגע שבו רבים מוותרים. זה נראה אבוד. אבל עבור אסף וחנה זולדן, שדכנים לשעבר ומאמנים לחתונה בהווה, שם מתחיל הסיפור האמיתי: למה ואיך כדאי 'להיות בררנים'? מדוע לא כדאי 'לתת צ'אנס'? איך גורמים לאהבה לזרוח בלב? ואיך מלמדים לב פצוע להאמין שיש עוד דרך שיש לה סוף טוב עבור כולם?
אסף וחנה, אתם משדכים זוגות מהרגע שנישאתם…
אסף: ב"ה, יש לנו 11 ילדים וגם נכדים, כן ירבו. אחרי שהתארסנו, לפני החתונה, כבר זכינו לשדך זוג ראשון: הרב אלישמע כהן, הרב של חומש, ואחר כך בשנים הראשונות לנישואים עסקנו הרבה בשידוכים והיו הרבה הצלחות.
חנה: פשוט אי אפשר לאכול ארוחת ערב עם אסף בלי לעשות שידוכים…
אתם לגמרי מחויבים לזה.
חנה: כן. אסף מאוד מאוד אוהב את זה ונדבקתי ממנו. זה לא קורה לבד, פשוט כל הזמן עסוקים בזה.
יער סבוך ויד מושטת
חנה ואסף, בני כמה אתם היום?
50.
ואתם עם 11 ילדים ונכדים, אז זאת אומרת שהתחתנתם בערך בגיל…?
21.
אז באיזה שהוא מובן זה "לא כוחות". אם הייתם רווקים בגיל 37, אחרי אינספור כישלונות, נפילות, דייטים מביכים, לבבות נשברים, בקיאים ממש בכל הייסורים האלה – אתם חושבים שהייתם מסוגלים לעשות את זה שוב? הייתם מסוגלים להתחתן בגיל 37 עם לב שבור? נסו לחשוב על זה כמו שאדם דתי מדבר עם חוזר בתשובה. לדתי קל, כי הוא גדל בתוך המצב הזה, לעומת יהודי שהכל זר ומאולץ עבורו. אני שואל: האם הייתם מסוגלים להתחתן בגיל 37?
חנה: אני אומרת לכל מתאמנת, שזה היה יכול להיות הפוך: שהיא הייתה מאמנת שלי ואני הייתי מתאמנת. זה היה יכול להיות נכון? הקב"ה זיכה אותי להתחתן מוקדם, והקדוש ברוך הוא נתן לכל אחד את הניסיון שלו. השם נתן לה את הניסיון הזה ואם זה היה הפוך – אז היא הייתה עוזרת לי. אני לא משהו מיוחד.
ברור שהכל יכול להיות, אני שואל איך את יכולה להבין את זה כשלא חווית את זה?
חנה: כן, אני מרגישה שאני מאוד מרגישה אותם. לפעמים שואלים אותי "איך את כל כך מבינה אותנו, אם התחתנת בגיל 21?" אבל אני מבינה אותם. נכון, לא עברתי את זה בפועל וזה לא אותו דבר, אבל עברתי כל כך הרבה סיפורים איתם ביחד, שאני ממש מרגישה עמוק את הייסורים האלה. אני שמחה שאני לא שם ושאני יכולה לתת יד. לעיתים קרובות רווקות נפלאות באות מאוד שבורות, בגיל 37, בגיל 50, וגם הרבה בנות צעירות. הן מאוד מאוד כואבות. אני שומעת אותן אומרות הרבה פעמים "הבעיה שלי מסובכת באמת, לא תצליחי לעזור לי". זה כמו יער מאוד סבוך שהולכים בו לאיבוד, אבל יש דרך לצאת מהיער הזה. אז אני מושיטה יד ממקום בו רואים את הדרך החוצה. הקדוש ברוך הוא זיכה אותנו להיות בחיי נישואין שמחים ובריאים. היד רואה את הדרך, כי באמת יש דרך. ועם זאת אני חושבת שבאמת את עומק הכאב לא מבינים. צריך הרגשה מאוד מאוד עדינה ועמוקה, ועם כל זה – כמה שנתאמץ לא נרגיש ממש את הכאב.
מתי הכי כואב? מה אנחנו לא מבינים ביחס לחברים הרווקים שלנו?
זה לא קשה לראות, הכאב חזק, לא צריכים לחפש אותו. למשל, כשקשר נגמר. כל כך הרבה זמן חיכינו עד שהיה קשר סוף סוף, והיה גם ליווי טוב, הקשר נבנה והתקדם, זה הרגיש מאושר, ואז הקשר נגמר והלבד חוזר. פתאום אין חשק לשום הצעה. יש ייאוש וחוסר חשק.
יש כאב כשאין בכלל הצעות. יכולות לחלוף שנתיים שאין בהן שום הצעות. העצבות והכאב גדולים מאוד. אבל אני לא מתרכזת הרבה בכאב ובעצבות. אני מרגישה את הכואבים, מזדהה ונמצאת איתם, אבל אנחנו פורצים דרך. אנחנו עולים בהר. כשאנחנו טורחים ועמלים, פוסעים ומזיעים, אנחנו מרגישים בכל שבוע את הקשר שלנו לפסגה ואת ההתקרבות אליה.
אין להם בעיות
שמעתי שהגישה שאתם מביאים היא שכל אחד יכול להתחתן. זה טריוויאלי כמו לאכול, כמו לשתות, כמו ללמוד להתקלח או לקשור שרוכים. ואני שואל, אתם באמת מאמינים שכל אחד ואחת יכולים להתחתן, או שיש מקרים מסוימים שאתם חווים ספק ותסכול ואפילו ייאוש?
כל אחד יכול להתחתן וכל אחת יכולה להתחתן. הכל בסדר. אין להם בעיה.
לא יוצא לכם לחוות את הרגשות האלה שאני מתאר? של ייאוש, תסכול? "מה יהיה עם זה?", "זה לעולם לא יצליח!", או שאתם לא מתפעלים מזה בכלל?
אסף: אנחנו פוגשים אותם המון. מאוד מאוד כואב לנו לשמוע כל מיני חכמים מטעם עצמם שמאבחנים בהינף יד שיש לרווקים ולרווקות "בעיות". זה מוציא אותנו מהדעת. אין להם שום בעיות. אנחנו יכולים לפגוש מהנדס ורופאה, מורה, ר"מ והייטקיסט ומה שאתה לא רוצה. אנשים הכי מענטשים, הכי סבבה והכי גזעיים. אלו לא אנשים עם בעיות. לכן יש לנו ודאות גמורה שהם יתחתנו. אולי הם עושים כמה טעויות, לפעמים הטעויות האלה השתרשו והתקבעו בתוכם, וצריך לזהות אותן, לחשוף אותן ולהיפטר מהן. כמו אבן קטנה בנעל: היא יכולה להיות קטנטנה, אבל כמו היתוש של טיטוס – היא תציק לך כל היום ולא תוכל ללכת לשום מקום בלי שתעצור, תמצא אותה ותוציא אותה, ואז תמשיך ללכת ותשכח שהיא הייתה שם.
איזה טעויות טיפוסיות מושרשות אצל אנשים ונשים שתוקעות אותם בדרך אל הפסגה?
חנה: למשל, שהכל צריך לקרות בקלות. ככל שיש יותר עמל, זה יותר אפור ולא רומנטי. כולם רוצים שתהיה התאהבות ושהכל יקרה לבד.
מיתוס ההתאהבות
כלומר, יש איזה מיתוס שבעצם יש התאהבות, מין איזה רגע שמציף באושר, או ש"הוא מציע לי", או "שהיא מגיעה אליי" וזה "סימן משמיים". אתם אומרים שהתקווה הזו היא משהו שתוקע הרבה אנשים, כי האמת שזה לא בא בקלות וזה לא בא מעצמו.
חנה: לגמרי. בדיוק השבוע אמא מדהימה שאלה אותי: "למה אני צריכה לטרוח על הבן שלי? למה אני צריכה לדאוג לו להצעות? הוא כזה מוצלח ונפלא, מה קורה פה? אני לא מסכימה לעשות את זה! שהשם יעשה את זה! הקדוש ברוך הוא אוהב אותו, שהוא ידאג לו להצעה!"
ומה את עונה על זה?
שזה הפוך מהתורה והפוך מהאמת. בניין בית זוגי זה כמו בניין פיזי. כשאנחנו בונים בית חדש במציאות, אנחנו רואים איך כל הנוגעים בדבר עמלים וטורחים. יש מהנדס ואדריכל, אינסוף תוכניות והרבה כסף. אותו דבר בבניית בית בעם ישראל. זה הרבה טרחה של ההורים, של החברה, ואחר כך של הבחור או הבחורה בעצמם.
איזה עוד טעויות יסודיות יש לאנשים?
חנה: אנשים רוצים שבפגישה הראשונה או השנייה יהיו אורות מטורפים. שארגיש חיבור. שאדע שזה זה. שארגיש שהוא ההשלמה של הנשמה שלי… הרגש מאוד חזק בדור הזה. ברוך השם, זה דור גדול, דור נפלא, זו ברכה. צריך לשמוח מהגודל של הרגש, אבל לא לטעות בטעויות של הרגש. אסור לו להיות מלך. אם הרגש הוא המלך – ברגע אני מרגיש 'אם התחבר לי', 'לא התחבר לי'. אבל זה לא עובד ככה.
השדכנים אומרים "אנחנו לא יכולים. אנחנו מציעים הצעה והתגובה היא תמיד: לא מתחבר לי, לא נראה לי. אנחנו לא מצליחים לשדך!" גם הבחורים והבחורות לא יכולים להסביר בשניה אחת למה הם לא רוצים. הם צריכים משהו יותר עמוק, יותר ארוך. הטעות היא 'לא התחבר לי', ולכן 'אני לא נכנס לזה'. זה נכון שאם לא התחבר, בסופו של דבר לא מתחתנים, אבל צריך לדעת שאת הפגישה הראשונה והשנייה צריכים רק לעבור, לא להתאהב. קודם השכל, אחרי זה הרגש.
תהיו בררנים בלי לתת צ'אנס
לא הבנתי איך זה עובד.
אנחנו מסכימים שצריך שיהיה רגש גדול ונפלא. לא מתחתנים בלי הרגש הכי גדול בעולם של האהבה הכי גדולה בעולם, אבל מתחילים מהשכל. יש לנו תרגיל טוב מאוד שנקרא 'תהיו בררנים!' זהו תרגיל בירור שמדייק מה באמת נכון עבורנו. זו הכשרה עצמית עמוקה שלוקחת זמן. כל אחת ואחד בוחר – מתוך הרבה הרבה עבודה – את הדברים שהכי נכונים וחשובים לו. היא רושמת את כל הדברים שהיא רוצה ומתוכם, בתהליך ארוך, בוחרים 4-5 דברים שהם הכי חשובים עבורנו. את כל השאר אפשר לשחרר. אחרי זה – חשוב להיות בררנים ולקחת רק את ההצעות שעונות לנו.
כלומר, לחפש רק הצעות נכונות לדברים שבררנו לנו. ואז, אחרי שההצעות נכונות – לא לפסול מהר. קודם כל תנו לזה להתבסס ואחר כך הלב יפתח.
חנה: אני לא אוהבת את המילה צ'אנס. מציעים למישהו מישהי ואומרים לו "תן לזה צ'אנס". אני אומרת – לא לתת צ'אנס! נסו לראות שהדברים שאתם רוצים בכלל קיימים. 'תן לזה צ'אנס' – זו טעות גדולה מאוד. אנשים יוצאים לדייטים שהם בכלל לא רוצים. הרווקים והרווקות הם גיבורים וגיבורות, אבל הם מגיעים למצב שאין שום חשק ובכל זאת הם נותנים צ'אנס רק כדי 'לא להיות בררנים'. זה כמו להניע אוטו שנעול בהנד־ברקס. אין שום חשק, אין שום רצון, "תן צ'אנס" לא עוזר כלום. את רק נהיית שחוקה. את לא רוצה וזה גומר אותך. את צריכה לראות שמה שאת רוצה קיים ושיש לך הסכמה מסוימת לקשר.
זו אמירה מהפכנית. אני לא יורה לכמה כיוונים ומקווה לפגוע. אם אני בעל עסק, אז אם אצא לרחוב ואפנה לכל אחד "רוצה לקנות? רוצה לקנות?" זה לא שייך. זה יתיש אותי ויבריח ממני את כולם. אני מראש מסנן ומפלטר רק את מי שרלוונטי לפי הדברים החשובים לי. אחרי שברור לי מה חשוב לי, אז בפגישות הראשונות אני לא מחפש להתאהב. אני מחפש לראות שיש באמת את מה שחשוב לי. גם אחרי זה עדיין לא מתחתנים אלא מחכים שהרגש יופיע, שיהיה "רגש גדול של אהבה גדולה".
אבל איך רגש יכול להופיע עם כל התיק הזה?
חנה: הרגש לא מופיע עד הרגע שאנחנו מסכימים לו, אנחנו עוזרים לו, מאפשרים לו להופיע. אם אנחנו מתנהלים נכון, זה לא קשה שיהיה רגש.
אני כל יום אומר תודה להשם שהתחתנתי עם אשתי. כל פעם שאני פוגש נשים בעולם אני חושב לעצמי "וואו! איזה מזל שהתחתנתי עם אילת, לא הייתי מסתדר עם 95% אנשים בעולם. הם לא היו שורדים אותי ואני לא הייתי סובל אותם". אני לא יודע, אולי זו בעיה של מיזנטרופיה עמוקה, אבל את אומרת שרגש זה דבר טבעי שאם לא מפריעים לו הוא מופיע.
חנה: ברוך השם, זכיתם ל"שכינה ביניהם". אחרי שמתחתנים, אין עוד איש או אישה בעולם מבלעדי שניכם. הלוואי ככה לכל זוג נשוי. אבל לפני זה, זה לא 'אחד ויחיד' או 'אחת ויחידה'. התרגיל שאנחנו עושים מייצר 'אזור' שמתאים לי. בתוך האזור הזה יש כל מיני בחורים ואני אבחר את הטוב, אני אעשה דברים נכונים שהטוב יגיע. בשלב זה, זה לא 'אחד ויחיד'. אם אני חושבת שיש רק 'אחד ויחיד' בעולם שמתאים לי – אני אסבול. יש כל מיני אמירות כאלה "הפסדתי אותו", "אולי הוא לא הגיע אליי", זה הרסני. כשהוא יגיע, הוא יגיע.
ארבעים יום קודם יצירת השדה
אגב, איך אתם רואים את העניין של 'זיווג משמים' ו'ארבעים יום קודם יצירת הולד מכריזין בת פלוני לפלוני' (מסכת סוטה ב.) ואמירות דומות?
אסף: אחד התלמידים של הרב מרדכי שטרנברג היה אצלי באימון והתחתן ברוך השם, וכך יצא שנפגשתי עם הרב מרדכי. בשלב מסוים בשיחה שאלתי אותו על המימרה הזו. הוא אמר: "כתוב בגמרא '40 יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני', אז למה אנשים מחכים? למה הם מסתבכים! שיתחתנו!" הוא הציע פירוש חדשני כאילו זה הדבר הפשוט ביותר. הוא הבין בדיוק הפוך מכל מי שלוקח את הציטוט הזה לכיוון של פאטליזם או קבלת המציאות ללא השתדלות: "יש לך זיווג, יש לך שליחות, אז יאללה רוץ תמצא אותה!" הוא לא חשב בפסיביות, אל תחכה או תמתין.
לא דיברתי על פסיביות, אלא על זה שהייתה מישהי שחשבתי שהיא 'האחת', היא 'אהבת נעוריי', היה מישהו שחשבתי שהוא 'האחד' וזה לא קרה. אני מדבר על שברון לב, לא על פסיביות, על בן אדם שהתאהב או מישהי שהתאהבה במישהו ספציפי, וזה לא יצא בסוף. או שהוא מת, או שהוא לא רוצה אותה. סיפור שבור.
חנה: השליחות שלי היא למצוא עכשיו את מה שהשם ייעד לנשמה שלי. יש מישהו שמחכה לי. זה כואב שמישהו אחד לא, אז מישהו אחר כן. זו השליחות שלי.
עדיין הפשט הזה לא מתיישב לי בגמרא.
אסף: כי אתה לא מכיר את הגמרא במקור. באותה גמרא כתוב "אמר רב יהודה אמר רב: ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת: "בת פלוני לפלוני, בית פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני". ראית מישהו שמחפש את הנדל"ן שלו 30 שנה?
התוספת הזאת שציטטת ממסגרת את הכל אחרת. זה פשוט בא להגיד: "אל תדאג אחי. השם דאג לך גם לאישה וגם לקורת גג, ויהיה לך מקום בעולם!" זו הכוונה. "עוד לפני שנולדת כבר השם סידר לך מגרש בפרדס חנה־כרכור. קרקע ירוקה במצבי היתר מתקדמים"…
חנה: אנחנו רואים כל הזמן את היעד. לפעמים אני מתוסכלת ולפעמים לא. לפעמים ההר גבוה מאוד. לפעמים אני רואה שההר שעברתי הסתיר מאחוריו עוד הר, אבל יש יד מלווה. אנחנו סוללים את הדרך לעלייה.
יש לך סיפור שהרגשת שההר ממש גבוה?
חנה: אני רוצה לספר על בחורה בת 40 שעוד קשר שלה כמעט הסתיים, אחרי שהיא הייתה כבר שנה בפנים. אמרתי לה: שימי לב שסוף־סוף היה לך קשר שהיית יכולה להתחתן איתו. נעים להם, טוב להם, הבחור הזה – זה מה שהיא מחפשת, והיא מה שהוא מחפש. הוא רוצה, אבל היא מתלבטת. אצלי יש כלל: ברגע שמתלבטים, עושים חשיבה עמוקה. יוצרים טבלאות, משווים יתרונות וחסרונות ואז מחליטים – או שממשיכים ונותנים גז או שנפרדים.
כאמור, היא הייתה באמצע התלבטות, ובינתיים היא נזכרה במישהו אחר שנפגשה איתו בעבר, שהוא גם אפשרי עבורה. עכשיו היו כאן שניים בשבילה: הוא אפשרי והוא אפשרי. זה היה ערב פסח והיינו צריכים להיות בירושלים. אסף אמר לי "עכשיו הולכים אליה". אמרתי לו: "מה לפני פסח? עוד שניה בדיקת חמץ! למה ללכת דווקא עכשיו?" אסף התעקש: "בואי נזמין אותה ללובי של מלון. אם נשב איתה – היא תצליח להחליט". ישבנו שם ואמרנו לה: "את בת 40, את רוצה להתחתן, את יודעת ששניהם אפשריים, נכון? עכשיו תבחרי אחד מהם". היא בכתה ואמרה "אני לא יכולה!" לאחד מהם היה איזה חיסרון גופני שהיה לה קשה לחשוב עליו, אבל היא אמרה "טוב לי איתו". העצמנו את הטוב הזה: "אם תתחתני איתו, יהיו לך ילדים ויהיה לך בית. נכון, יש חיסרון, אבל יהיה לך כל כך טוב איתו". היא בחרה, והיא התחתנה בגיל 40, ועכשיו היא מאושרת ויש לה ארבעה ילדים. זה מאוד מאוד מרגש. בקלות היא הייתה יכולה לא להתחתן.
עץ האפשרויות והמעגל הפנימי
בואו נשמע גם את אסף.
אסף: לכל בחור או בחורה יש מעין עץ של אפשרויות. השאלה הראשונה היא: 'הוא נפגש או לא?' אם הוא לא נפגש – מה הסיבה? יכול להיות שהתשובה היא 'אין לי הצעות'. אנחנו מתחילים לעבוד עם כל מיני הצעות כדי לעבור לאפשרות של 'נפגש', ואז השאלה היא 'האם ההצעות רלוונטיות?' בחורה יכולה להגיד "אני נפגשת אבל אף הצעה לא רלוונטית". אז בואי נברר – מה ההצעות הרלוונטיות שלך? את כביכול מסכימה ונפגשת אבל זה רק מזיק לך, אני רוצה שתהיי בררנית בדיוק כמו שאמרנו, שתיפגשי רק עם הצעות רלוונטיות. שלא תסבלי משחיקה.
חנה: אם אין לה מושג איך להשיג הצעות רלוונטיות – צריך ללמד אותה.
אסף: אנחנו צריכים להגיע למצב שהיא נפגשת עם הצעות רלוונטיות.
איך מוצאים הצעות רלוונטיות?
חנה: זה לא יבוא מעצמו. צריך להירתם למשימה למצוא אותן. צריכים לעבוד קשה בשביל תוצאות טובות.
עכשיו נגיד שהיא נפגשת, השאלה הבאה היא 'האם נוצר קשר?' זה שבחורה נפגשת כל פעם שתי פגישות זה לא זה.
אין פה קשר.
אסף: היא נפגשת, אבל לא יוצרת קשר. עכשיו היא תלמד 'איך עוברים למעגל הפנימי?' – זה דבר שבן אדם לא ילמד אותו אם הוא חושש או ביישן. אם הוא לא עובר למעגל הפנימי, הוא יפגוש עוד הצעה ועוד הצעה ועוד הצעה ולא יקרה כלום. הוא עוד לא מסכים להתחיל את הקשר, או שהוא מתחיל ולא מסכים שהקשר 'יקרה'.
חנה: לפעמים הוא לא יודע שהוא לא מסכים.
אסף: לומדים את זה, וזה קורה. בשתי הפגישות הראשונות, המשימה היא רק לעבור אותן. שיהיה נעים – זה הכל. לא התאהבות, לא ניצוצות, לא אורות, לא מטורף, רק שיהיה נעים. תעברו את הפגישות האלה בנעימות, בנחת, בלי ציפיות, בלי אכזבות. היה בסדר? לא הייתה דחיה? בואו נמשיך.
חנה: נעימות זו מילה גבוהה מדי. הן אומרות "הלוואי שיהיה נעים".
אסף: שיהיה סביר, רק לעבור את זה. לפגישה הראשונה יש מטרה אחת ויחידה – לעבור לפגישה השנייה.
חברותא שלי בישיבה, שהיה רווק זקן ומתמטיקאי גאון, אמר לי פעם: "מספיקות לי עשרים דקות לפגישה". שאלתי: "מה אתה עושה עשרים דקות?" הוא אמר לי: "בעשר הדקות הראשונות אני בודק היא אם מתאימה לי, ובעשר הדקות הבאות – למי היא כן מתאימה…"
חנה: לבחור כזה אסור להציע הצעות. קודם כל שיגיד לעצמו – מה הוא רוצה? מה הוא מחפש? למה שהוא ייפגש במצב כזה?
הלב המתקשר נפתח לאהבה
אחרי שמצליחים לעבור את הפגישה השניה ורואים שהבן אדם עומד בקריטריונים של ה"בררנות יתר" של הדברים שבאמת חשובים לנו, איך באמת הלב נפתח לאהבה?
אסף: אחרי שתי פגישות, אני עובר אל המעגל הפנימי. זוג בדייט ראשון יוצאים בעצם לפארק ענק. הם הולכים סביבו. בפגישה הראשונה הם הקיפו את הפארק. כך גם בפגישה השניה. מתי הם יגידו "בוא נגלה מה יש בתוך הפארק הזה?" מתי תהיה הסכמה לפתוח? זה לא משהו דרמטי, אבל צריך לפתוח את נבכי הלב. ככל שמישהו משתף משהו פנימי – מהחלומות שלו, מהרצונות שלו, מהשליחות שלו – גם הצד השני יפתח.
בחורה בת 28 אומרת: "מה הסיכוי שאני אתחתן איתו? ברמת הקשר הזאת אני אפתח את הלב בשבילו? לא נראה לי הגיוני". היא לא תפתח את הלב, ממילא לא יהיה קשר. עוד פגישה אחת זה יגמר.
חנה: זה ביצה ותרנגולת: היא לא פותחת את הלב, כי היא לא בטוחה שהוא מתאים. אבל כשהלב לא נפתח לא קורה כלום. בגלל שלא קורה כלום – גם הוא לא פותח את הלב.
כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם.
חנה: השאלה ששאלת יכולה להיות מאוד מלחיצה: "איך האהבה תגיע? מה זו אהבה? איך אני אדע שאני אוהבת? איך אני אדע שזה זה?" – הכל מלחיץ. אבל אם אני יודעת שאני לא צריכה אהבה, אני צריכה קשר, זה לא כזה מסובך. היא יודעת להיות בקשר, היא עם חברות שלה בקשר מאוד טוב וגם עם חלקים במשפחה שלה. הכל בסדר. היא יודעת להיות רגישה, יודעת להיות נותנת, היא יודעת להיות כנה – אז היא מסכימה להיפתח ומפלס הלחץ יורד. גם אם יש חוסר הסכמה, אנחנו משקפים לה את זה: "את מסכימה או לא מסכימה להיות בקשר?". היא רוצה להסכים.
ואז?
מפגישה שלישית לתת גז.
והיא צריכה לחשוב כל הזמן הזה: "אני לא אחראית על האהבה, אני אחראית על הקשר".
חנה: כל הרודף אחר הכבוד – הכבוד בורח ממנו. כך גם מי שרודף אחרי הרגש – הרגש בורח ממנו. אי אפשר לרדוף אחרי האהבה. צריך להניח לה לבוא. שאלו אותי "איך אני אדע שזה זה? איך אני אדע שזה טוב?" אז אני אומרת לה "תראי. תראי איך טוב לכם ביחד. נעים לכם, אתם מתקשרים, רגישים, נפגשים, טוב לכם!" "אבל אני לא יודעת אם אני אוהבת אותו", אני משקפת להם – "תראו איך אתם מסתכלים אחד על השני, זו אהבה". בדורות הקודמים לא התבלבלו. הם התחתנו. היו הרבה זוגות טובים מאוד, הם לא היו חייבים להגיע לרגש גבוה ואהבה עצומה.
רציתי להוסיף לקראת סיום עוד שאלה: כשמישהו עובד את השם, הוא לא רק 'מחפש להתחתן'. זה חלק מהסיפור הכללי של עבודת השם שלו. ובגלל שהסיפור של הזוגיות כל כך כואב וכל כך שובר, ובגלל שאתם מאמנים בגישה אמונית־חסידית, האם תתמקדו בעיקר בחשיבה חיובית או שיש מקום גם לכאב הגדול ולזעקה? האם אתם פשוט יודעים שזה קיים ולא צריכים לחטט בזה עוד?
חנה: האם רופא יעסוק בכאב או יעסוק בתרופה? הוא לא יצלול עכשיו לכאב, הוא פשוט יודע. אם יש תרופה טובה – הוא פשוט ייתן אותה ומהר. בהתחלה מגיעים אלינו כאובים וכואבות, אבל מהר מאוד מתחילים לעבוד. במקום כאב של בדידות יש מאמץ: להזיע ולטרוח ולראות את היעד.
במה בעינייך נבדלת זוגיות מאמינה, חסידית, משל אנשים רגילים?
חנה: הרבה נתינה, הרבה התחשבות, הרבה רגישות. אחד בשביל השני. הרבה עומק. להיכנס פנימה ביחד. אבל קודם כל – נדבר על הפשטות: שנהיה בטוב אחד עם השני, זה לא כזה מסובך. הוא צריך אותה, היא צריכה אותו, וביחד יש גם עומק. יש בנות שהן עמוקות ודורשות אמת וגם הבחורים כאלה, אז אני מדריכה אותם להיכנס פנימה ולצלול לעומק. לדבר על הנפש פנימה, אבל בעיקר גם לקשר הפשוט והטוב, לנתינה אחד בשביל השני.
אסף: אני חושב שהאמנות של חנה זה בעיקר ללמד את המתאמנות שלה ואת המאמנות שעוברות הכשרה – איך לעבור משתי פגישות ראשונות למצב של צלילה לתוך הקשר. אם מישהו יודע לעבור ממעגל חיצוני למעגל פנימי – הוא יתחתן. הוא יפגוש שתיים, שלוש, שמונה וזהו. בסוף זה יקרה. בסוף הוא בן אדם טוב. אולי שתיים לא מתאימות לו, אבל החמישית בטוח תתאים לו.
חנה: זה יקרה גם בגלל ה'להיכנס פנימה', אבל זה גם בגלל שאנחנו מקשיבים טוב 'מה החיפוש?' – מקשיבים טוב מה היא מחפשת ומדריכים איך כן לחפש, ולשמור על אקטיביות. לא לחכות להצעה.
אסף: בכל שלב יש יוזמה.
בכל שלב בעצם אני יכול לבחור בחיים של אושר ואהבה.
כבר לא סופרים
תגידו, כמה זוגות חיתנתם עד היום או שאתם לא סופרים?
חנה: לא סופרים.
אסף: אנחנו היינו שדכנים הרבה שנים, היה לנו גם ארגון שידוכים. אבל לפני 13 שנים, אחרי המון המון עבודה הבנו שזה לא יעזור. שידוכים זו מצווה עצומה ונפלאה, אבל רווק ממוצע היום מגיל 30 עלול להגיע למצב שזה כמו חור בדלי. תשפוך שם כמה שתרצה – זה לא יעזור. אם לא תסתום את החור זה לא ייגמר. מה זה לסתום את החור? "ללמד בני יהודה קשר". בוא נלמד קשר, זה לא כזה מסובך. יש פה משהו מאוד פשוט. אם לומדים קשר – מתחתנים.
המצווה הראשונה בספר בראשית היא 'פרו ורבו'. שולחן ערוך אבן העזר פותח בחובת האדם להתחתן. האם יש מצווה שה' ציווה עלינו והיא לא בידינו? זה לא יכול להיות. שולחן ערוך אבן העזר מאוד אקטיבי: אדם צריך למכור כל מה שיש לו, כולל ספר תורה, כולל לרדת מהארץ – ותתחתן. כל אחד צריך לדעת שיש לו דרך והיא בידיו. יש ודאות לכל אחד להתחתן. יש אפשרות לפעול צעד אחרי צעד. לא לחשוש מלקבל הדרכה, כי הדרכה פשוט פורצת את הדרך. כל אחד יכול להתחתן. זה אמיתי, זה ריאלי, זה תורני, זה חסידי, זה אמוני. הקדוש ברוך הוא נתן לנו דרך להתחתן ולקבל אושר גדול. אין סיבה שיהודי אחד
