כבר שמונה שנים בכל אלול היא עוצרת, והחיים חולפים מול עיניה. כבר שמונה שנים היא מבקשת לספר ולשתף את העולם בניסים שנעשו לה, אבל כל פעם המניעות מתגברות. הפעם זה קורה.
"הבטחתי להשם פרסומי ניסא, לעשות קידוש השם", אומרת לילך חופי מפתח תקווה, שאת הטייטל המקצועי שלה נשאיר לסוף. "הסיפור שלי יכול להצית את אש האמונה אצל אנשים ולחבר אותם מחדש. הכל קרה באלול, ולכן זה הזמן המושלם לספר אותו".
שמענו ונדהמנו. עכשיו התור שלכם. מוכנים? יש למה לצפות.
הלב יבש, הפה אטום
"לפני שמונה שנים בדיוק", פותחת לילך, "אני ואייל בעלי היינו כבר ארבע עשרה שנים ללא ילדים. התחתנו צעירים, אני הייתי בת עשרים ואחת, הוא בן עשרים ושלוש. המון ציפיות, אפס דאגות. אבל הילדים לא הגיעו. לא אחרי שנה, לא אחרי שנתיים, וגם עשר שנים חלפו ואנחנו עדיין בעמדת ההמתנה. הפכתי לאישה שחוקה. עברתי בלי סוף טיפולי פוריות שאולי יהפכו אותי לאם, עד שבמהלך הטיפול האחרון הרופאים נאלצו להנשים אותי. הייתי בסכנה ממשית. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. מבחינתי, אם הגעתי לסכנת נפשות זה סימן שמשמיים לא רוצים כזו השתדלות…
"חשבנו לעצמנו: אולי פשוט נאמץ או נחפש פתרונות אחרים… נוותר על החלום להיות הורים לילד משלנו, בעצם כמעט נוותר", מדייקת לילך, כי על חלום כזה אי אפשר לוותר גם בתוך ים של כאב…
כמו שאתם ודאי מבינים, להמתין כל כך הרבה זמן, להתפלל ולא לקבל, לייחל בלי סוף ולהישאר בעמדת המתנה – זה לא דבר פשוט, גם לא לסביבה. "הרגשתי שגם האנשים בסביבה שלי כבר לא מצפים שנזכה לילד. הם התייאשו מאיתנו. אני כבויה וכל הסביבה כבויה. אף אחד לא מאמין שזה יקרה לי. אחד הרופאים הבכירים אמר לי ברגע של גילוי לב: 'אני לא חושב שאת תלדי'. הלב נטרק לי סופית. הרופאים הרי יודעים הכל, אז אחרי מה אני רודפת?… ייאוש".
בתוך ביצת העצבות והייאוש, פתאום הפציעה קרן אור. חבר ילדות עודד את אייל לטוס לאומן. "הצדיק מחכה לכם שם", אמר. "מה אכפת לכם לנסות? הרי ניסיתם כל כך הרבה".
"הוא לא היה היחיד", אומרת לילך. "כבר קודם לכן יעצו לנו ללכת להתפלל על ציונו של רבי נחמן, אבל משום מה, אפילו שעשינו הכל – לנסוע לאומן היה יותר מדי בשבילנו. וכשאני אומרת 'ניסינו הכל', זה הכל. לא היה דבר שלא עשינו – טיפולים אלטרנטיביים, טיפולים פסיכולוגיים, שתיית מיצויים שונים, סגולות, רבנים, שיטות לפתיחת חסימות… ברוב ייאוש הלכתי אפילו לאיזו מכשפה שרקחה לי תרכובות מבעיתות. הייתי מוכנה להכל. הרצון היה בשמיים והייתי אובדת עצות, ואף על פי כן לנסוע לאוקראינה הרחוקה – לא נסענו".
"כשמצפים כל כך הרבה שנים, יכולת ההבחנה בין טוב לרע מיטשטשת", מתארת לילך את ההרגשה הפנימית באותם ימים חשוכים שמסבירה לנו את הבלבול. "את פונה לכל מי שמציע מרכולת שאולי מתאימה לבעיה שלך. הרגשתי בהסתרה שבתוך ההסתרה – המקום הזה שאתה מסתובב סחור סחור, וגם אומרים לך שאין באמת סיבה לקושי שלך. הרופאים לא מצאו משהו שאפשר להצביע עליו. זה פשוט לא הלך, וזהו.
"בכל אופן, כשחברים אמרו לנו פעם אחר פעם על אומן, בסוף משהו בתוכי הבשיל. הסכמתי, אבל לא בלב שלם. 'בסדר, ניסע לאומן, אבל תראה שזה לא יעזור!' זרקתי לעבר בעלי. לא האמנתי שאני אומרת דברים כאלו, הרי קברי צדיקים זה קודש. איך אני מדברת?! הייתי במקום אמוני מאוד נמוך. הנשמה הייתה פצועה. לא הרגשתי כלום. הפה והלב היו אטומים לחלוטין. אמרתי לעצמי: אסע, אסמן וי, העיקר שיעזבו אותי כולם… לא האמנתי שזה באמת יעזור".
בח' אלול תשע"ו יצאו אייל ולילך לארבעה ימים של מסע טיפולי אצל רופאי הנפשות מאוקראינה, יחד עם הרב רוני ונורית איילון־הירש ממרכז 'אשירה שמיים'.
כשהציניות מתקלפת, הנשמה מאירה
"הגענו אחרי נסיעה ארוכה לציון של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב", משחזרת לילך. "פגשנו בית עלמין גדוש מצבות אפורות. מה אני עושה כאן? שאלתי את עצמי. הצטמררתי. רק רציתי לברוח משם. אבל באותו רגע ראיתי את הנשים סביבי מתפללות בדבקות, ושמעתי ניגון חסידי מדהים שהכרתי מילדות.
"הרב רוני התחיל לנגן, ותוך כמה דקות הרגשתי שאני מתפרקת. בום. בבת אחת נפלו חסימות של שנים. כל החומות שסבבו אותי – נעלמו. החיים עברו מולי כמו סרט. פתאום כל הציניות התנדפה, והיה רק אין עוד מלבדו. ידעתי שקרה לי בדיוק מה שהיה צריך לקרות. הכל מדויק לחלוטין. הייתה לי תחושה כזאת של סליחה. מין הרגשה של משהו שמתחיל להתנקות מבפנים. הניגון הזה היה החייאה לנשמה. ובתוך כך בעלי ואני בוכים ובוכים כאילו אין עולם… יצאנו משם אנשים אחרים.
"כשהגענו למז'יבוז', הרב רוני הציע לערוך לנו פדיון נפש – דווקא אצל הבעל שם טוב שנולד להוריו בגיל מבוגר. בכיתי ובכיתי, ומבעד לדמעות שמעתי את קולו של הרב רוני אומר: 'יש עניין להגיד לצדיק את החיסרון שלך. תגידו מה אתם רוצים!' עמדנו שנינו ולא היינו מסוגלים לומר שום דבר. הצער אטם אותנו לחלוטין. ואז נורית הציעה לרב רוני: 'תעשו אתה ואייל תקיעת כף ותבקשו מהצדיק שבעוד תשעה חודשים ייוולד בן!'. 'בשבועות!' הריע הרב רוני, 'בשבועות ייוולד לכם בן', ונורית הוסיפה: 'תקראו לו ישראל, על שם רבי ישראל בעל שם טוב, ורוני יהיה המוהל בברית!'…
"לא האמנתי למשמע אוזניי. מה אני עושה כאן? כולם כאן חיים בסרט! הם חושבים שאם הם יגידו מה שהם רוצים ויתקעו כף, ייוולד לי בן? מסכת הברכות והסגולות שעברתי צפה במוחי וסחררה אותי. פשוט סירבתי להאמין. אבל סביבי אנשים המשיכו להאמין בכל הכוח, כשמילים מלאות אמונה יוצאות מפיהם. 'ארבע עשרה שנה נגמרו, זהו! עכשיו אתם תזכו לילדים', הם חזרו ואמרו בקביעה שאין לערער עליה.
"הסתכלתי עליהם, העיניים שלהם נצצו. היה שם אור. אמרתי לעצמי: עד עכשיו ראית כל הזמן סביבך אנשים כבויים, אבל כאן כולם מאמינים שיכול להיות לך ילד! אם הם מאמינים, איך את לא מאמינה?! זהו, זה יקרה! השם יעשה לך נס וזה יקרה! הדמעות המשיכו לרדת, לא הפסקתי לבכות, כשאני קולטת שהכל מתחיל ונגמר באמונה. מאה אחוז אמונה ואין מקום לטעויות.
"ממז'יבוז' נסענו לרבי נתן. ישבתי בציון, הוצאתי רשימה של שמות אנשים להתפלל עליהם והתחלתי להתפלל. אני קוראת שמות, זה לזיווג, זאת לרפואה, ועוד ועוד, ופתאום אני אומרת: 'תברך את הילד רועי ישראל בבריאות והצלחה'. אחרי רגע אני עוצרת. מעבירה את עיניי מהר על כל הרשימה ואני רואה שאין שם כזה. מאיפה השם הזה הגיע אליי? נבהלתי. שפתיי אמרו שם של ילד בלי שהוא נכתב בשום מקום. תוך כדי, מבחוץ שמעתי שיר 'תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפניך'. אני מבינה שזה לא סתם ושומרת את הדבר בליבי.
"כך המסע המשיך והאורות איתו. הרב רוני לימד אותנו את עצת ההתבודדות והעביר שיעור ב'ליקוטי מוהר"ן', נורית העבירה לנשים שיעור ב'סיפורי מעשיות', הכרנו את ספר התפילות הגדול של רבי נתן 'ליקוטי תפילות', ועולם חדש של עבודת השם נפתח בפנינו. אנחנו דתיים־לאומים מהבית, ובכל זאת לא היינו חשופים לכל היופי של תורת החסידות. לא ידענו מהי התבודדות, איך בדיוק מדברים עם השם. לא הכרנו את הספרים הקדושים האלו. המסע הזה היה נס. נס גלוי של החיים שלנו.
"הגענו לאומן, ושם שוב נשברתי. ישבתי על כיסא ונתתי לדמעות לזלוג על פניי. פתאום קרה משהו הזוי. משום מקום הגיעה אישה והניחה עליי תינוק. 'זהו! יהיה לך תינוק! השנה יהיה לך תינוק! את תראי שיהיה לך תינוק!' היא קראה בהתרגשות. הכל היה מטושטש לי, אבל הרגשתי עליי משהו חם, מתנועע, פועה. מאיפה הגיע התינוק הקסום הזה? זאת הייתה אישה שלא הייתה בכלל שייכת לקבוצה שלנו. 'התינוק הזה הוא הסגולה שלך!' המשיכה לומר לי האישה הזרה. הרגשתי בתוך סרט, כביכול השם מדבר איתי דרך כל הדברים שם. חזרתי לארץ לילך אחרת".
ניסיון אחרון
"ישבתי עם בעלי לשיחה אחרי שחזרנו לארץ, מלווים במטען רוחני ואורות גבוהים שלא הכרנו כל חיינו. 'ננסה פעם אחרונה?' הוא שאל. הסכמתי. רוח חדשה הייתה בי. למרות שקודם לכן החלטתי שלא אכנס שוב למסכת הטיפולים הכואבת, אולי עכשיו עם המטען הזה נזכה לישועה? 'נשים את כל התפילות שלנו על הניסיון האחרון הזה', אמר בעלי. הלכנו על זה. זה היה ממש לפני ראש השנה, החג נכנס ועדיין לא ידענו אם הטיפול הצליח או לא.
"בליל ראש השנה הרגשתי מאוד לא טוב. מניסיוני המר, ידעתי שזה לא סימן שמנבא טובות. הערתי את בעלי באמצע הלילה. 'אני לא מאמינה ששוב לא הצליח!' בכיתי לו. 'תחשבי מחשבות טובות, יהיה בסדר', הוא מלמל. התחלתי להגיד 'תיקון הכללי', המשכתי לסידור החדש שקניתי, קוראת מתוכו תפילה ועוד תפילה. הגעתי לתפילה של תודה, וזו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהודיתי באמת להשם. לבעלי היה במשך שנים ספר ליד המיטה – 'אמרתי תודה ונושעתי', ואני בציניות הייתי אומרת: 'אמרתי תודה ולא נושעתי'… ופתאום אני מוצאת את עצמי אומרת תודה להשם גם על האתגרים והקשיים.
"ככה ישבתי ואמרתי תהילים, מנסה לסבול את הכאבים שתקפו אותי. 'לילך', חזרתי ואמרתי לעצמי, 'זה 100 אחוז אמונה – אין 99, זה המבחן שלך, אמונה. אל תתני לשום מחשבה רעה להיכנס לך לראש ולהפיל את רוחך', חיזקתי את עצמי. חזרתי על המילים 'ישועת השם כהרף עין' במשך שעתיים תמימות! עד שהרגשתי טוב יותר וחזרתי לישון.
"בבוקר, בבית הכנסת, העלו את בעלי לקרוא את ההפטרה על אלקנה וחנה. אני יושבת בעזרת נשים, בוכה ולא מאמינה. דווקא השנה נתנו לו את ההפטרה הזו? עוד רמז מהשמיים לפקידת עקרות שמתחוללת, מי יודע, אולי ברגעים אלו ממש…
"בין ראש השנה לכיפור, בעשרת ימי תשובה, בימים הקדושים בהם ישראל עמוסים במצוות ומעשים טובים, התבשרנו בבשורה המרגשת: אנחנו בדרך להיות הורים. 'מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון' – זה היה הפסוק שליווה אותי כל הדרך לבדיקה וחזור.
"אבל הדרך עדיין הייתה רצופה מכשולים. בסוכות הרגשתי מאוד לא טוב. היו לי כאבים חזקים, וכאמור, הכרתי כבר את הכאבים האלו ומה המשמעות שלהם. הגענו לרופא, והוא הורה לי להיכנס לשמירה. יש חשש להפלה מאיימת, ועליי לשכב ולא לזוז.
"בבוקר שמחת תורה המצב החריף. התמוטטתי בדרך מבית הכנסת. בעלי ליווה אותי הביתה, ושנינו היינו בטוחים שהכל נגמר. הסתכלתי על המחטים והתרופות שמילאו את המדף וחשבתי לעצמי: 'זהו, אני עם הדברים האלו סיימתי. כנראה זה מה שהשם רוצה. לא יהיו לי ילדים בדרך הרגילה, אולי בדרך אחרת…'. לקחתי את הסידור בחולשה, אמרתי את תפילת התודה, וזו הייתה הפעם הראשונה שהצלחתי להודות גם על מה שאין לי.
"ישבתי שם והודיתי על האין: תודה שאני לא אמא. תודה שלא ילדתי. תודה שאפשרת לי להגשים את התכלית שלי בדרך אחרת. שנים אני תזונאית ועובדת בפגייה. מדריכה הורים, עוזרת לתינוקות וילדים. הוספתי גם על זה תודה: תודה שזיכית אותי לעזור לתינוקות של אחרים, כנראה זאת התכלית שלי… באותם רגעים, הלב שלי היה שלם. אני לא יכולה להסביר את זה, אבל כל הכאבים לא יכלו לאמונה החדשה שנולדה לי שם בקברי הצדיקים באוקראינה.
"חג שמחת תורה כמעט עבר, אבל אני לא הרגשתי בכלל חג. הייתי שרועה על הספה, בעלי בספה השנייה, ושנינו מבואסים על החיים. היינו אמורים לאכול אצל חברים, אבל בגלל המצב שלי נשארנו בבית בלי אוכל לחג, בלי כלום. 'אולי לפחות נשיר שיר של חג?' ביקשתי מבעלי, רציתי להרגיש קצת את החג. הוא התחיל לשיר 'ושמחת בחגך', אבל אני עצרתי אותו: 'לא, אני רוצה שיר של שמחת תורה!' התחננתי.
"פתאום נזכרתי והתחלתי לשיר בעצמי: 'מפי א־ל, מפי א־ל, יבורך ישראל!' אני שרה ושרה, לוקחת את המחזור ומחפשת את המילים, נעצרת. נדהמת! מה כתוב כאן: מפי א־ל, יבורך ישראל! ישראל יבורך! לילך – אמרתי לעצמי – זה סימן מהשם שיש לך בן, הוא חי וקיים ויקראו לו ישראל כמו שהבטחת אצל הבעל שם טוב. תקווה ניצתה בליבי. המשכתי לשיר: 'אין אדיר כהשם', מה אני צריכה יותר מזה? בורא עולם יסדר הכל.
"במוצאי החג נסענו למיון וסיפרנו על המצב הלא פשוט שלי. 'אני רוצה לדעת כן או לא', ביקשתי. לא רציתי לשמוע כלום מכל המלל שהם אמרו לי שם. הכרתי כבר את הכל. הרופאה בדקה אותי ואמרה: 'יש דופק, ואין עדות לשום טראומה!'. 'מה הכוונה?' שאלתי, 'אני יודעת מה עבר עליי בחג ויש לי ניסיון מר'. הרופאה משכה כתפיים. 'הכל בסדר', אמרה בפשטות, כאילו לא כאבתי חג שלם… זה היה נס. באמת, ישועת השם כהרף עין. הרגשתי איך השם חתם אותי לטובה. כל מה שעברתי היה מסע של תיקון וחזרה בתשובה, חזרה לאמת. לצאת מעולם השקר ולדעת שיש מישהו שמנהל את העולם הזה, והוא זה שחותם.
"חזרתי הביתה, ובפעם הראשונה זכיתי לומר תפילה של אישה בהריון. בסוף התפילה היה כתוב: 'כי קרוב השם לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת', ופתאום הבנתי על איזה תשובה הרב רוני דיבר. זה השורש – 'באמת', באמונה תמימה, לחזור לפשיטות ולתמימות, למאה אחוז הקדוש ברוך הוא.
"להיות במקום הזה, זו עבודה קשה. אנחנו רגילים להתבטל בפני הרופאים. הרי הם יודעים, הם מבינים… אבל ההכרה שהם רק בשר ודם ויש מלך כל־יכול שגוזר חיים לכל חי הייתה מטלטלת, משמחת והכי מנחמת בעולם", אומרת לילך.
דופקת על הדלת
"בח' בסיון, יום אחרי חג השבועות, סמוך להילולת הבעל שם טוב ותשעה חודשים אחרי המסע לקברי הצדיקים באוקראינה, ילדתי בן בריא ושלם. המוהל היה, איך לא? הרב רוני, וייקרא שמו של הילד: רועי ישראל. כן כן, זה השם שהשתרבב לי לתוך הרשימה בציון של רבי נתן.
"כשרועי ישראל היה בן שנה ושלושה חודשים נסענו שוב במסגרת מסע לציוני הצדיקים באוקראינה – הפעם כדי להודות. הרגשנו שאנחנו גיבורים בתוך סיפור חסידי מימי הבעל שם טוב. סיפרנו את הסיפור שלנו לחברי הקבוצה, וההתרגשות הייתה אדירה.
"באותה נסיעה הלכתי לציונו של רבי נחמן בשנית וביקשתי תאומים. שהיתי כל הזמן בציון ובכיתי את נפשי. התבודדתי ולא עזבתי. 'תאומים, בבקשה', חזרתי ואמרתי, 'השם הכול יכול, תן לי במתנת חיים עוד שתי נשמות'.
"חזרנו לארץ ונכנסנו שוב למסכת הטיפולים – שהצליחו. והנה, אני נושאת בקרבי תאומים. 'נו, גם ככה רוב הסיכויים שזה לא יישאר…', שמעתי את הפה שלי אומר דיבורים של קטנות אמונה. וכך היה… אחד נפל, אחיו נשאר. ראיתי איך משמיים מחכים לי שאאמין מכל הלב, איך הדיבור שלנו בורא מציאות. התחזקתי שוב לחשוב רק מחשבות טובות, והרביתי בתפילות שההיריון יחזיק, שהעובר ישרוד עד הסוף.
"ברוך השם, נולד לנו תינוק מתוק. הברית שלו התקיימה בהילולא של רבי נחמן בח"י תשרי, ונקרא שמו בישראל: אריאל נחמן. אריאל – ראשי תיבות של הפסוק 'א־ל רחום השם אלוקיך', וזהו אחד משמותיו של בית המקדש. הרי בסוכות, זמן העלייה לרגל, הגעגועים למקדש גואים.
"הגעתי כבר לגיל ארבעים ואחת, ומאוד רציתי בת. באוקראינה הייתה מלחמה וזה הקשה עלינו לנסוע, אבל הצורך להתפלל אצל הצדיקים בער בי. מה עושים? נוסעים לרשב"י.
"זאת לא הייתה הפעם הראשונה שביקרנו שם. אם לחזור אחורה, רשב"י עשה לנו הכנה לנסיעה הראשונה לאוקראינה. זה היה עוד לפני הכל, באותם ימים חשוכים וכאובים. הייתי לפני טיפול כואב נוסף. פורים התקרב ולא רציתי להישאר בבית, בשכונה. פורים זה חג של ילדים, ועם השנים נהיה לנו קשה לראות כל כך הרבה ילדים מתוקים מחופשים. זה הציף את הניסיון בעוצמה. רציתי לנסוע לשבת. נסענו לצפת, ובמוצאי השבת היינו מוזמנים למסיבת פורים אצל חברים. לא רציתי. לא הייתי מסוגלת לשמוח, אני לא שם.
"מצאנו את עצמנו יושבים באוטו ומדממים מנוע. 'מה עושים?' שאל אותי בעלי. 'מה את רוצה לעשות בערב פורים?'. 'אין לי מושג', עניתי לו, אבל לחגוג עם החברים לא הייתי מסוגלת. אנחנו ממשיכים לשבת. אני משוטטת בעיניי על העוברים והשבים, ופתאום אני רואה שלט. 'מירון' כתוב עליו. 'בוא ניסע לרבי שמעון, לשם אני רוצה לנסוע!' אמרתי, כשבעצמי אין לי מושג מדוע. לא היינו אז בקטע של תפילות בקברי צדיקים… 'את בטוחה? 11 בלילה, לשם את רוצה לנסוע בערב פורים?', אייל לא הבין, אבל אני רציתי.
"הגענו. הציון היה ריק. רק אני והצדיק. עזרת הנשים הייתה כולה לרשותי. השתטחתי על הציון, בוכה… 'אני לא יכולה יותר!' שאגתי. 'אני לא יכולה לשים על עצמי מסכה ולשחק אותה שמחה כאילו הכול כרגיל כשכלום לא כרגיל אצלי. אנא, ריבונו של עולם, תסיר ממני את המסכות האלו, אני רוצה ילד! אני רוצה ילד!…' הרגשתי שאני כמו מרדכי בן קיש, דופקת ונוקשת על דלתי רחמים. חצות לילה הגיע. לא ידעתי אז שחצות הלילה של פורים הוא עת רצון גדולה. אני חושבת שהנסיעה הזו הייתה השלב הראשון של ההתקלפות שלנו.
"עכשיו, כשרציתי בת ושערי השמיים נסגרו לטיסות לאוקראינה – זה היה הפתרון. נסענו לרשב"י כשאנחנו מתפללים להצלחת הטיפול, ומגיעים גם אחריו לבקש שוב ושוב. התחננתי לבת, כל כך רציתי בת.
"בחסדי ה', הטיפול הצליח ואני נשאתי ברחמי בת, אבל הרופאים אמרו לי שיש סיבוך שעלול להוביל לכריתת רחם. הם שלחו אותי לבצע ניתוח מורכב. 'אנחנו ממליצים לך לעבור אותו בתל השומר, שם יש אפס אחוז תמותה!' אמרו. רק הביטוי הזה – 'אפס אחוז תמותה' – הוציא אותי מהאיזון. 'עכשיו אנחנו נוסעים לרבי שמעון!' אמרתי לבעלי. נסענו, בכיתי והתחננתי שיפעל למעני בעולמות העליונים ויהיה מליץ יושר, שכל מה שהרופאים אומרים יתגלה כטעות. 'אני מבקשת הריון תקין ולידה קלה, אנא רבי שמעון…'
"בשבוע 24 הגענו לרופא המומחה. הוא עשה הערכה כשברקע אינספור תפילות, וגם באותם רגעים הפה שלי לא הפסיק למלמל. המומחה בודק. מהמהם. בודק שוב. 'למה הגעת אליי בעצם?' הוא שואל. אני מספרת לו על התזה המפחידה של הרופאים. הוא מציץ במסמכים. מצחו מתקמט ממחשבות. 'אני לא רואה שום דבר! הכל תקין…', הוא אומר לבסוף. לא האמנתי שזה יכול להיות. הרי הרופאים אמרו, וזה היה ברור ללא כל ספק שהמצב מסוכן! 'אני לא יודע' אמר הרופא, 'אני רואה את ההפניה, אבל אני לא מוצא שום דבר!'. זה היה ברור. שוב, כוחם של הצדיקים שמר והגן עליי.
"במוצאי ל"ג בעומר, י"ט אייר, ביום הנישואים העשרים שלנו נולדה הנסיכה. הסתכלתי עליה בפליאה, ממששת את הפלא הקטן הזה שקיבלתי במתנת חינם. 'הקב"ה הוא התסריטאי הטוב ביותר', מלמלתי. זה היה מעל כל דמיון. קראנו לה נעמי טליה. חלק מהאותיות של רבי שמעון נמצאות בשם נעמי, וטליה – ראשי תיבות: טוב להודות להשם.
שמחה פורצת גבולות
"היום נעמי טליה כבר בת שנתיים, ועם הלידה שלה נכנסה בי כזו שמחה – שמחה שרציתי להפיץ הלאה. להרים את כל עם ישראל ולהצית את הנשמות. הרגשתי שזו השליחות שלי עכשיו. במקצועי כיום אני מלווה זוגות בטיפולי פוריות ותזונאית לתינוקות והגיל הרך, ובנוסף אני גם דיג'יאית ומתקלטת באירועים וערבי נשים, כשבדרך אני גם מפיצה את בשורת האמונה באמצעות הסיפור האישי שלנו.
"אני מאמינה בכוח של השמחה, הניגון והשירים. לראות נשים שמחות על הרחבה, זה עבורי הסיפוק הגדול ביותר. את רואה את הניצוץ האלוקי מאיר, וזה מדהים. לבורא עולם אפשר להתחבר דרך תפילה אבל גם דרך הניגון והשמחה, וזה כמובן חלק ממה שמלמדת תורת החסידות.
"אני מסתכלת אחורה, על הדמות הכבויה שהייתי, ויודעת שבלי הניסיון הזה שעברתי לא הייתי זוכה לתעצומות הנפש שיש לי כיום. כאמור, כשטסתי לאומן במסע הראשון זה היה בחודש אלול, אבל לא הייתי מחוברת לזמן. ידעתי מה אומר התאריך, אבל זה לא הזיז בתוכי דבר. סתם עוד תאריך… כיום, כשחודש אלול נכנס, הלב שלי מפרפר בהתרגשות. זה וואו! חודש של קרבת אלוקים, של המלך שמגיע לשדה שלי, קרוב ואוהב.
"אני מודה לבורא עולם על כל מה שהוא העביר אותי. אני מרגישה שהוא איתי וממשיך ללוות אותי, ואני יודעת בבירור שכל אחד ואחת שיפנו אליו ויבקשו במאה אחוז אמונה – לא תשעים ותשע – את ההכרה שהוא המלך והוא מזיז את כל המהלכים בשמיים ובארץ, יראו ניסים".
