אמרת חסידות והתוועדות – אמרת ניגונים חסידיים. אמרת ניגונים חסידיים – אמרת קלרינט. יש משהו בצלילים שמפיק כלי הנגינה הקטן, שנבנה באירופה פחות או יותר סביב שנת לידתו של הבעל שם טוב הקדוש, שמצליחים לקחת אותך לשמחת עולם או ללב נשבר, לניגון התבוננות ועד לשמי שמים.

מאז שהיה ילד קטן, ידידיה קליין נמשך לצליליו של "צינור השפע עם כפתורי הכסף", כמו שהוא מכנה אותו בחיבה, ולא פחות מכך – לשפע העצום של ניגונים מחצרות חסידים שכמו הולחנו במיוחד עבורו. כבר בתור ילד הוא זוכר שעות ארוכות של ניגונים משותפים עם בני המשפחה סביב שולחן השבת. "במשך כל ילדותנו, אני ואחי היינו אוהבים להסתכל על מוסא ברלין, אחד מאמני הקלרינט הגדולים, ולראות איך הוא מנגן. מוסא הוא חבר של סבא שלי, הרב יוסי שריד, מאז שלמדו יחד בישיבה בכפר הרא"ה, ואפשר לומר שממש גדלנו עליו. היינו תמיד פוגשים אותו בחתונות, או בהילולות של משה רבנו בז' אדר במירון, שם הוא גם היה נותן לי לעלות לבמה ולהחליף אותו לכמה דקות של נגינה", הוא נזכר בערגה.

כשהיה בן שמונה שנים בלבד החליט ידידיה שגם הוא צריך "צינור של שפע", אבל ההורים חשבו שזה עדיין מוקדם מדי והוא נאלץ להסתפק בחלילית. זמן לא רב אחר כך, קרוב משפחה נתן לו להתנסות בנגינה בקלרינט. "הוצאתי צלילים ראשונים והתמלאתי בהתרגשות אדירה". ההתרגשות הזו, היא כנראה שגרמה למשפחת קליין להיזכר בקלרינט הישן הזרוק בארון של בני הדודים, שלא נעשה בו שימוש כבר זמן רב, ולבקש מהם לקחת אותו בהשאלה. "הקלרינט הגיע אלי בחג סוכות תש"ע, בדיוק באושפיזין של יוסף הצדיק. שלפתי אותו בזריזות והתחלתי לנגן את הניגון 'רחמנא דעני לעניי, ענינא'", הוא נזכר בהתרגשות, "ומאותו רגע ידעתי שאני לא עוזב אותו לכל החיים".

"התאמנתי המון, 'חפרתי' לכולם עד שלאמא שלי כבר כמעט התפוצץ הראש, ואז אבא היה יוצא איתי החוצה להמשך האימונים. אבא שלי הוא יהודי מלא יידישקייט", הוא מציין בהערכה, "הוא מאוד חי את השירה. בכל הדלקת ל"ג בעומר, פורים או שמחות משפחתיות הוא תמיד היה הזמר, ומגיל קטן היה דוחף לי מיקרופון ומצרף אותי אליו". לאחר תקופת התנסות כאמן אורח, ידידיה הוזמן לראשונה לנגן במופע סולו כשהיה בן 13 וחצי בלבד. "קרובי משפחה הזמינו אותי לנגן ביום הולדת של סבא שלהם שמאוד אוהב כליזמרים. ישבתי אתם במסעדה וחיכיתי כל הערב לתורי, וכשהגיעה העת ניגנתי כמה צלילים בקלרינט. הסבא היה מאושר, וגם אני", הוא נזכר בחיוך.

"כשהייתי בכיתה ח', הגעתי ליום היכרות בישיבת 'נחלת ישראל' במגדל העמק", הוא עובר לצליל הבא בסולם. "בהשגחה פרטית, זה היה בדיוק בזמן שבו נערכה בישיבה התוועדות י"ט כסלו". בפרץ של ביטחון עצמי חריג לגילו הוא החליט להצטרף לנגנים, וההחלטה הזו התקבלה בחום על ידי הקהל. "התקבלתי לשם בזרועות פתוחות, וברגע שנכנסתי לישיבה כבר הפכתי לנגן הקבוע. שם גם הכרתי את עמית חניה, שהוא עד היום המתופף שלנו בלהקת 'אהללה'. "הוא תותח על", מחמיא לו ידידיה, "כל כלי שישימו לו, הוא ידע בדיוק איך הוא צריך להישמע ומה צריך לעשות בו".

מתנחל בתחפושת בתולדות אברהם יצחק

"בישיבה במגדל העמק היינו מנגנים המון", הוא נזכר בגעגוע. "בהתוועדויות, בחנוכה, בפורים ובכל הזדמנות. בנינו הרכבים מוזיקליים שהלכו וגדלו, הישיבה הבינה כמה טוב זה עושה ונתנו לנו הרבה מקום ופרגון, בפרט הרב שניאור זצ"ל, ראש הישיבה. פעם אחת באנו אליו ברוב חוצפתנו ואמרנו לו שבחוץ מציעים לנו תשלום כזה או אחר, והוא אמר: 'אני אשלם לכם, העיקר שתישארו ותנגנו פה'. הרב שניאור תמיד היה דמות מאמינה ודוחפת, ואני יכול להגיד שבמידה רבה בזכותו הגשמתי את החלום".

ההיתקלות שקרתה לידידיה בשנות הישיבה בין הקלרינט לבקבוק היין, הביאה אותו להסיק כמה מסקנות משמעותיות להמשך הדרך בנושא. "כשהייתי בכיתה ט' הייתי אצל הרב שניאור בסעודת פורים. מישהו ניסה לדחוף לי קלרינט ביד בזמן שהייתי בשיא השכרות, וזה לא נגמר טוב…", הוא אומר בחצי צער וחצי צחוק. "אבל זה גרם לי להגיע למסקנה חזקה: בפורים צריך להיות משוחרר מכל החיצוניות, להיות רק מה שאנחנו באמת, בלי אף כלי. מאז אני לא נוהג לנגן ביום פורים עצמו, רק בלילה".

"כשהייתי בכיתה י"א, יום אחד הרב שניאור בא אלינו – החבורה המנגנת של הישיבה – והנחית עלינו פצצה של שמחה: 'הבן שלי התארס, ואתם הנגנים'. הוא לא ויתר לנו, וזה מאוד שימח אותנו. כבר משך זמן הרגשנו שאנחנו רוצים ומסוגלים להקים להקה, אבל לא מצאנו את ה'נחשון' שיקפוץ ראשון ויזמין להקה חסרת ניסיון. הרכבנו צוות, עשינו הרבה חזרות והתחלנו לרוץ. מאז התחילו להזמין אותנו גם חבר'ה מהגבעות ומישיבות נוספות, בהמשך הצטרף אלינו גם אליאסף ניצן, הזמר שלנו, ועד היום אנחנו ממשיכים עם אותה חבורה".

"הפעם הראשונה שהגעתי לנגן בחתונה הייתה בכיתה ט'", הוא חוזר רגע למסלול ההתפתחות המוזיקלית. "זו הייתה חתונה של זוג מהציבור החרדי, שחיפשו בה קלרינט. הצטרפתי לשייע גרוס ויואלי קליין, צמד משמעותי מאוד בציבור החסידי עד היום. הגעתי לבני ברק באוטובוסים, ילד צעיר מיהודה ושומרון, אבל הסתדרתי, ולאט לאט כמות האירועים הלכה ועלתה".

מגיל די צעיר התוודע ידידיה מקרוב לטישים בחסידויות השונות במאה שערים. עם הזמן הוא הכיר שם כל מיני דמויות, ויום אחד מישהו ממכריו באזור הזמין אותו לבוא לנגן בטיש של חסידות 'תולדות אברהם יצחק' במוצאי יום כיפור. "הוא אמר לי להגיע בלבוש חסידי מלא, 'שירגישו שאתה חלק מהם' ואכן כך עשיתי, אבל שטריימל לא היה לי, אז הגעתי בלי… הרב'ה, שחשב שאני חלק מהחסידות, סימן לי עם היד על הראש: 'איפה השטריימל שלך? להיות בטיש בלי שטריימל זה לא שייך'. למזלי החסידים שם הרגיעו את האווירה והסבירו לכולם ש'הוא סתם ברסלבר, זה בסדר…'. אחר כך הביאו אותי לקבל מהרב'ה ברכה, ואז אלתרו לי שטריימל ודחפו אותי לתור, בבחינת 'והמן נדחף'", הוא אומר בצחוק.

"מבחינתי, לנגן בתולדות אברהם יצחק זה היה חלום ילדות. אני זוכר שאבא שלי היה לוקח אותנו לטישים כבר מגיל שנתיים, וזה היה בשבילנו 'אור האורות' וכיף חיים. זכינו שם להרבה ברכות, וזו החממה החסידית הכי בוערת שאני זוכר מהילדות. לפני כמה שנים ניגנתי עם אבא שלי בהקפות שניות ביישוב מלאכי השלום", הוא נזכר בעוד סיפור קטן, "בתקופה שזה עדיין לא היה יישוב אלא חוות בודדים. בשעה די מאוחרת, כשהאירוע כבר היה לקראת סיום, התקשר אליי מישהו מהחסידות ואמר שאם אני רוצה אני יכול לבוא לנגן שם בהקפות שניות, כי הטיש עדיין ממשיך. אבא שלי כבר תכנן ללכת לישון, ורשיון נהיגה עוד לא היה לי אז, אבל כשהוא ראה את גודל הרצון שלי הוא הסכים בשמחה לקחת אותי. נסענו ביחד, ניגנתי שם וזה היה אירוע מרגש מאוד".

כשהקלרינט נשכח בדרך לחתונה

"פעם אחת נסעתי לחתונה ב'בית הברכה' שבגוש עציון", מספר ידידיה על אירוע הממחיש את הגישה של אמונה וביטחון בה' בכל הקשור לעבודה ופרנסה. "יצאתי כרגיל בשעה מוקדמת מביתי בישוב חרשה, עם אשתי והילדות שלנו. כשהיינו כבר ממש קרובים למקום, פתאום אחזה בי בהלה: אני חושב שלא הבאתי את הקלרינט! בדקנו וחיפשנו בכל פינה ברכב, והוא אכן לא נמצא. מה עושים? התקשרתי למוסא ברלין, 'הסבא של כולנו', שגר באלון שבות. אמרתי לו: 'מוסא, אני בדרך לאירוע ואני בלי קלרינט!'. הוא אמר לי: 'תיכנס הביתה ותבקש מאשתי את הקלרינט השקוף'".

ידידיה עשה כהמלצתו, ואכן הקלרינט השקוף והיפה עשה את העבודה, והשמחה הגדולה תועדה בסרטונים שנשלחו למוסא כאות הוקרה. "מוסא הוא איש של ענווה", אומר ידידיה, "הוא כתב לי בתגובה: 'לא ידעתי שהקלרינט מנגן כל כך טוב'… עניתי לו שהוא הצינור של כולנו, והראשון שסלל את הדרך. אני למדתי מהסיפור הזה שאנחנו צריכים תמיד להיות רגועים", הוא מסכם את המסקנות שהסיק, "לדעת שאנחנו בידיים של ה' בכל נושא בחיים".

את המסקנות הללו חשוב לו גם להעביר הלאה, לכל מי שמתעניין בלהקה. "לפעמים יש הורים של חתנים וכלות שאומרים לי שמאוד חשוב להם שנגיע כולנו, כל חמשת הנגנים. זה כמובן התכנון מראש בכל אירוע, אבל בסופו של דבר לא הכל בידיים שלנו ולפעמים יש תקלות. תמיד אני אומר לאותם הורים: 'אם אתם לא מאמינים שאתם בידיים של הקב"ה, אתם תראו שדברים ישתבשו'".

"רואים את זה עין בעין: כשאנשים חושבים שהם מנהלים את העולם, לפעמים הזמר נהיה חולה או שיש כל מיני תקלות. אני עצמי התחתנתי בתחילת הקורונה", הוא מספר, "בהתראה קצרה הקדמתי את החתונה בשבוע, ואחרי כל החלומות שהיו לי כל החיים על 'מי ינגן בחתונה שלי', וההרכב שאספתי בקפידה אחד אחד, בסוף באותו יום הייתי צריך לשלוף את מי שרק היה יכול להגיע. מי שהצליח הגיע לחופה ומי שלא – הגיע אחריה, והחתונה הייתה שמחה עד לב השמיים. צריך פשוט להרגיש בידיים של ה'", הוא אומר. "זה נכון כל השנה, אבל אם כבר מדברים על פורים, אז בעיניי זו ממש המהות של החג".

האמונה והביטחון שידידיה מתאר נדרשים במצבים של תקלות ובלת"מים, אבל הם נדרשים פי כמה במצבים בהם כאב ושבר מתערבבים עם השמחה. במצבים הללו, תפקיד הנגנים הוא להרים את האוירה ולהעלות אותה מעלה מעלה בכל הכוח.

"לפני כמה שנים הייתה חתונה מרגשת מאוד של חבר קרוב מיצהר", הוא מספר, "שאיבד את אשתו כמה חודשים אחרי חתונתם, ולאחר תקופה התחתן עם אחותה. הגעתי לנגן שם עם אבא שלי, התחלנו עם הניגון 'ויהיו זרעי' והצליל פשוט לא יצא. הדמעות שטפו את כל הפנים ולא הצלחנו לנגן".

מאז פרוץ המלחמה, אירועים מהסוג הזה, שמחברים כאב עם ניגון ועצב עם שמחה, הפכו לדבר נפוץ הרבה יותר. "יום אחרי שהתגייסתי", נזכר ידידיה, "חבר סיפר לי שיהונתן לובר, חבר שלנו מהישיבה, נהרג בעזה. לאחר זמן קצר אני פתאום רואה על הצג הודעה מאמא שלו: 'כמו שליווית אותו לחופה, בוא תלווה אותו עכשיו עם אותם ניגונים לחתונה של מעלה…'. הייתי ביום הראשון של הטירונות, ולמרות זאת המפקדים שחררו אותי. הגעתי ישר מהבסיס, עם המדים, והתחלתי לנגן את אותם הניגונים שניגנתי לו בחופה. ניגנו שם 'חמול', 'עוד יזכור' של ויז'ניץ וגם את ניגון הבעל שם טוב. זה היה אירוע מרסק לב. לא הבנתי איך אני בכלל מצליח לנגן, אבל ה' נתן כוחות".

בלי חשבויינעס של עמלק

"אנחנו יודעים הרבה גלים ומשברים", הוא מתאר את המציאות המוכרת לכולנו, "וצריך לדעת לקום מהם, לשמוח ולהתחדש בכל רגע. בכל חתונה שאני מגיע אליה, אני מחפש למצוא את האור המיוחד שלה, של החתן והכלה המסוימים האלה, ולהתחזק ולזכור כמה כל אירוע כזה עושה טוב לעם ישראל. חשוב לי לתת הרבה חיות וכוח לעם ישראל בכל רגע, גם במצבים 'שבורים' כמו בחתונות של אחים של פצועים, של משפחות שכולות או של אלמנות שבוחרות להקים את ביתן מחדש. כל אירוע כזה הוא דבר עצום", הוא אומר, "זה לא פשוט, אבל אנחנו יהודים, ואנחנו לומדים לעשות את זה, וזו זכות גדולה".

"ר' נחמן אומר: 'בעניין השמחה, על פי משל, למשוך את העצבות לתוך המעגל של השמחה'. לדעתי זה ממש העניין של פורים: לקחת את כל העצבות של כל השנה לשמחה של פורים, להתרומם איתה ולהתחיל מחדש. בעיניי, יהודי צריך לדעת להיות כמו הקלרינט: לפעמים בוכה ולפעמים צוחק, ולפעמים גם צריך לדעת לעשות את המעברים האלה מאוד מהר".

למרות הזרימה שהוא חי בה בדרך כלל, בפורים יש לידידיה כללים מאוד ברורים ביחס לזמני הנגינה, כאמור, המבוססים על נסיונות עבר בלתי מוצלחים. "כשהייתי בכיתה י' נסעתי לנגן בישיבה מסוימת בירושלים בליל שושן פורים, וזו הייתה טעות. זה ביאס לי את כל הפורים", הוא נזכר, "כי במהלך כל היום הייתי צריך לחשב כמה לשתות ומתי להפסיק כדי להצליח להגיע לירושלים שפוי יחסית. זה הרגיש לי ממש כמו 'קליפת עמלק', לחשב חישובים בפורים במקום לתת לה' לנהל אותך, ולזרום מסעודה לסעודה בלי לתכנן. מאז אני לא עושה את זה יותר. בשנים האחרונות אני מנגן בליל פורים בישיבה הגבוהה שבה למדתי, ועדיין אני מרגיש חלק ממנה – ישיבת 'רועה ישראל' ביצהר. אני נותן לכל השיכורים לרקוד ולשמוח, וגם לעלות על הבמה ולשיר, ובעצמי אני לא שותה כמעט בכלל. בבוקר אני שם את הקלרינט במקום בטוח ורק אז מתחיל לשתות".

איזה מניגוני פורים אתה הכי אוהב?

"כל אחד מניגוני פורים הוא מאוד מיוחד, ומעניין לראות שהביקוש בפורים לניגונים שקטים לא נופל מהביקוש לניגוני שמחה. זה מאוד מובן, כי אנשים רוצים להתפלל, לבוא אל המלך 'כדת' ו'שלא כדת', ולצפות לישועה הגדולה של היום המסוגל הזה".

"אחרי שהוצאנו את הניגון השקט 'אם מצאתי חן' בביצוע ישיבת רועה ישראל", הוא מספר, "ראינו את זה בצורה הכי פשוטה. הוא הגיע למקום שני במספר הצפיות מבין כל השירים שהוצאנו, למרות שההפקה שם הייתה מאוד זריזה ולא הכי איכותית ביחס לשאר ההפקות, אבל בכל זאת אנשים מאוד התחברו".

"אחד מניגוני הפורים הכי מיוחדים בעיניי זה הניגון 'ויבוא עמלק' של ברסלב", הוא מוסיף לרשימת שירי הדבקות. "הרבה פעמים שרים אותו בלי ההקדמה הקטנה באידיש: 'און דא, און דא, און דא', שזה אומר 'ופה, ופה ופה'. עמלק תמיד רודף אחרינו ומנסה לתפוס אותנו כאן ועכשיו", הוא מסביר את משמעותן הפנימית של המילים. "העמלק של הדור הנוכחי ניסה להשמיד אותנו בגשמיות וברוחניות בשנתיים האחרונות, ואנחנו צריכים להתגבר עליו, להילחם בו עד חורמה ולהינצל ממנו. בעזרת ה' נזכה לנצח את כל הרשעים והזדים", הוא מאחל לעצמו ולכל עם ישראל, "ולהיכנס לפורים בחיות, מתוך שחרור אמיתי".

ידידיה מתאמץ ומצליח 'לרקוד על כל החתונות', ובהחלט לא מפספס את הבוקר של שושן פורים. "בשנים האחרונות מתקיים בשושן פורים בירושלים אירוע נפלא: 'בית דין לגזרות טובות', עם הרב שמואל אליהו. האירוע נפתח בהתוועדות שבה אני מגיע לנגן, ומשם אני ממשיך לכל מיני סעודות פורים מעניינות ברחבי העיר. אני אוהב במיוחד להגיע לביתו של חיליק פרנק ולנגן אצלו. להיות אצל חיליק בסעודות פורים זה משהו געוואלד, 'לעילא מכל ברכתא", הוא אומר ברגש. "מנגנים שם במשך שעות, ותמיד בשלב כלשהו חיליק מתיישב איתי באיזו פינה, פותח ספר של ר' נחמן ומתחיל לבכות, תוך כדי שהוא שיכור לגמרי, ולהגיד כמה הוא רחוק מה', וכמה הוא צריך להתקרב לרבנו וללמוד יותר תורה. מדובר ביהודי שיודע דבר או שניים בתורה", מעיר ידידיה, "בעיקר בברסלב, וזה כל פעם מפליא אותי מחדש".

לך כנוס את כל היהודים

כבן הציבור הדתי־לאומי שאיבד לא מעט חברים במלחמה מצד אחד, וכאורח קבוע בחצרות חסידים ובחתונות חרדיות מצד שני, מעניין אותי לשמוע אם הוא חווה קונפליקט במעבר בין העולמות, או אולי רואה בכך הזדמנות להיות מעין גשר. בימים שבהם יש קושי וכאב רב בין הציבורים, הנושא הופך למאתגר יותר והשאלה מקבלת משנה תוקף.

"אני לא נכנס לזה פוליטית", הוא מקדים, "אני אוהב ומעריך את שני הציבורים. הציבור החרדי הוא ציבור שרוצה להגדיל תורה, קדושה ואהבת ה', וגם הציבור שלנו רוצה בזה. בעיניי, אם נתחבר ביחד זה יעשה הרבה טוב בעניין. אני חושב שכל אחד שנלחם למען עם ישראל זה הדבר הכי עליון והכי נשגב, ומצד שני אני מבין שכרגע הצבא לא כל כך מותאם מבחינה דתית להרבה אנשים שרוצים לשמור על הקדושה שלהם, וזה משהו שאני חוויתי אישית כשהתגייסתי. אני חושב שחייבים למצוא לבעיה הזו את הפתרון הכי טוב שיש. כרגע חטיבת החשמונאים בתחילת דרכה, ואני מקווה שהיא בעז"ה תצליח".

"אני לא מרגיש שנוצר לי קונפליקט כשאני מנגן בחתונות חרדיות", הוא מביא את הצד האישי שלו. "אני שמח לשמח את עם ישראל על כל גווניו וציבוריו. גם אם יקראו לי למקום שהוא הכי שונה ומנוגד לאורחות חיי, אני אבוא בשמחה. לפני כמה חודשים", הוא מספר לדוגמה, "ניגנתי בתפילת הלל מוזיקלית עם הרב אורי סעייד בכיכר החטופים, והרגשתי שם תחושת שליחות. כשהסתיימה התפילה, פתאום הגיע אלי יהודי עם אור בעיניים, אחד כזה שנראה כביכול לא קשור לאירוע, ואמר לי: 'בחיים לא הנחתי תפילין, אתה יכול להניח לי?…'"

"אני אוהב את כל עם ישראל על כל גווניו, ויש לי אין ספור דוגמאות הממחישות כמה העם הזה נפלא, מלא לב וחיבור. כמות התגובות שקיבלתי על הנגינה בהלוויה של יהונתן לובר, לדוגמה, הייתה גבוהה לאין ערוך מאשר כל אירוע אחר שהשתתפתי בו. אני נמצא בקבוצות של כל מיני נגנים וכליזמרים, ויוצא שפעם בכמה זמן מישהו שולח בהתרגשות סרטון מההלוויה, והוא בטוח שזה קרה הרגע. לפני שבועיים הייתי בחתונה חרדית, ואנשים שם באו ואמרו לי: 'אתה ניגנת בהלוויה, נכון? איזה יהודי קדוש הוא היה, איזה יהודי נשגב…'. אני חושב שכל הציבורים מבינים מה קשור לקדושה ומה מתחבר לה', וכולם ימצאו את הדרך המתאימה בעניין".

לדעתו של ידידיה, אין זמן טוב יותר לאותו קירוב לבבות מאשר היום שמאפשר לנו להסיר את המסכות ולהגיע ל'עד דלא ידע'. "פורים זה חג קדוש ונשגב", הוא אומר ממעמקי ליבו, "שבו צריך להשתחרר מכל החיצוניות. אני חושב שביום הזה יהודי צריך לתת ללב שלו להוביל אותו. בשביל זה צריך לאבד קצת את הדעת ולתת ללב לרוץ, אבל מצד האמת", הוא מבקש לדייק, "העיקר זה להאיר את הנשמות, לשמוח ולשמח אחרים".

"פורים עבורי זה גם ממש יום של תפילה", הוא מוסיף. "אני משתדל להיות כל הזמן בתפילה שאזכה לקבל את האור של פורים, וליהנות מכל רגע וכל מצווה. חשוב לי לתת לכל רגע ביום הזה את הזמן המיוחד שלו. להיות עם כל הלב במגילה, ואחר כך גם במשלוחי מנות. בסעודה כמובן לשתות עד דלא ידע, ולהתרגש ביחד עם כולם. למה אסתר קראה להמן ואחשוורוש לעוד משתה?" – הוא נזכר בוורט של ר' מיילך בידרמן, שמבקש לשים זרקור מיוחד על חשיבות השמחה – "כי היא ראתה שהמן שמח, והיא ידעה שככה היא לא תצליח לנצח אותו. רק כשהוא הגיע אבל וחפוי ראש היא הבינה שזה אפשרי. אז אם זה נכון על שמחה של צורר ישראל, על אחת כמה וכמה אפשר להבין כמה גדול כוח השמחה של יהודי, וכמה הוא יכול לפעול בפורים על ידי שמחה וניגונים".