"התגוררנו בצפת שלוש שנים כחלק מקהילת האברכים של ישיבת ההסדר, והשנה זו השנה השביעית שלנו בקיבוץ ראש הנקרה", מספרים שאולי ושיראל זקון. "יש כזה מקום", שיראל אומרת בחיוך, "זה לא רק אתר תיירות עם רכבל. הגענו לכאן לגמרי בהשגחה אחרי שחבר העביר אלינו הודעה שהופצה בישיבות ההסדר, שמחפשים זוג צעיר עם רוח טובה שיעבור לגור בקיבוץ, ויוביל את בית הכנסת במקום. אמנם בהתחלה לא חשבנו לעבור מצפת, ובטח לא למקום שהוא כל כך שונה מאיתנו.,אבל משהו בלב גרם לנו בכל זאת בכל זאת למלא פרטים, ומשם זה כבר התגלגל: הזמינו אותנו לביקור ולאחר מכן לשבת. הוקסמנו מהאנשים ומהמקום, ובסוף אותה שנה קפצנו למים ועברנו לשם, בברכת הרב שמואל אליהו שאמר לנו: "רגישות ועוצמה". הרגשנו שהמילים האלה נתנו לנו את הכיוון והיכולת להשתלב בקהילה שונה מאיתנו וגם לתת מהאור המיוחד שספגנו מהשנים בישיבה.
"כיום אנחנו לגמרי חלק מהקהילה פה", חשוב לשיראל להדגיש, "אבל זה לא קרה מיד. בתחילת הדרך הרגשנו המון מבטים ברחובות, תהיות, חששות ושאלות כמו 'מה אבד לכם ולמה באתם לגור כאן?' בכל זאת, אנחנו שונים מאוד מהנוף. כלומר, אנחנו היחידים שנראים כמו שאנחנו נראים…" מספר שאולי בחיוך. "היה חבר קיבוץ צעיר ששאל אותי מה המטרות שלנו כאן ומה באנו להשיג", הוא מוסיף, "ידעתי לאן הוא חותר, אז עניתי לו בצחוק שאני לא הולך לעצור עד שהוא ייראה כמוני. עכשיו אנחנו ידידים קרובים, וכבר מזמן מובן שלא באנו להכריח אף אחד לקיים מצוות או להיות כמונו. האוכלוסייה כיום בקיבוצים הרבה יותר מגוונת מאשר פעם, ואנשי הדור הצעיר יותר פתוחים רעיונית ואידאולוגית מדור המייסדים.
"לפני כארבע שנים", הם נזכרים בתחושת סיפוק, "הוצאנו סיור לחברי הקיבוץ למערת המכפלה וליישוב היהודי בחברון. כמובן זה לא עבר חלק אצל כולם, ובתגובה כמה חברי קיבוץ ארגנו גם הם אירוע שקשור לחברון, אבל בגוון מעט שונה בלשון המעטה… הם הביאו הרצאה שהועברה על ידי ארגון השמאל הקיצוני 'שוברים שתיקה'. התלבטנו מה לעשות והחלטנו לא להגיע, אבל הבענו מחאה בכתב. היו על זה דיונים בקבוצה של הקיבוץ, כמו שגם היו דיונים על הטיול. למחרת נודע לנו שכמה חבר'ה צעירים יחסית, חלקם מילואימניקים, הגיעו עם בוקסות ושירי ארץ ישראל בקול גדול ולא נתנו למרצים לדבר. אחר כך גם ראינו שלטים בכניסה לקיבוץ: 'חברון מאז ולתמיד', שכמה חברים תלו כנגד תגובת הנגד…
"מבחינתנו", מסכמת שיראל, "זה היה מקסים לראות שאנחנו לא היינו צריכים לעשות הרבה, והצעירים אמרו פה את דברם. אני ארגנתי את הטיול הזה בתמימות", היא מוסיפה 'להגנתה', "בעקבות בקשה של הגננת של הבת שלי, שהיא קיבוצניקית שנולדה וגדלה פה, ויום אחד היא שיתפה אותי שהיא מעולם לא הייתה בחברון, ומעניין אותה להכיר. בסוף היה טיול מדהים", היא מוסיפה בהתרגשות. "הגיע מגוון גדול של אנשים, גם כאלה שהם יותר מהצד השמאלי של המפה, אבל יותר פתוחים בנפש שלהם. כשהם חזרו הביתה, הם היו כמו 'עדים' של הטיול הזה, שיכלו להעביר לחבריהם את התחושות החיוביות שחוו שם".
קהילת בית הכנסת שמשפחת זקון מנהלת, היא קהילה מסורתית־חילונית חזקה ומגובשת, אבל הם מרגישים חלק בלתי נפרד מהקהילה של כלל הקיבוץ, שנמצא ממש על הגבול עם לבנון. "אנחנו חלק מהנוף והעשייה החברתית כאן. תמיד כששואלים אותנו: איך אנחנו מסתדרים, אנחנו לא מבינים את השאלה. יש לנו כאן חברי נפש, שהם כמו משפחה. יש כאן אנשים מדהימים ומרגשים, שאוהבים מכל הלב ונותנים את הנשמה ואנחנו לומדים מהם המון.
"לבת שלי הגדולה יש קבוצה של חברות", היא משתפת בעוד סיפור שממחיש את השינויים שהתרחשו ואת הקשר הטוב שנוצר. "יום אחד, אחת האימהות הודיעה בקבוצת ההורים על מסיבת יום הולדת לבתה, כשהתאריך המתוכנן יוצא בשבת. לרגע לא חשבתי לבקש ממנה להזיז את האירוע, רק כתבתי לה: 'גאולה לא תגיע כי זה בשבת', והוספתי סמיילי קורץ עם נשיקה. מיד היא התקשרה אליי ואמרה לי שהיא לא חשבה על זה, ותוך רגע הודיעה על תאריך חילופי. הייתה ילדה נוספת שרצתה לחגוג במקום לא כשר בנהריה, ועוד לפני ששמעתי על התכנון האמא כבר התקשרה אלי מיוזמתה ואמרה לי: 'אל תדאגי, אנחנו נדאג ללשם לאוכל כשר'. זה באמת מרגש, וזה מה שמאפיין את החיים המשותפים כאן, דברים שכבר קורים מאליהם, בלי שנגיד כלום".
תיק לשלושה ימים, עשרים חודשי געגוע
בשבת שמחת תורה תשפ"ד משפחת זקון הייתה כמובן בבית הכנסת בקיבוץ. "אחרי תפילת שחרית עשינו קידוש וסעודה", מספרת שיראל. "אחת הנשים מהקיבוץ רצתה לתרום את הקידוש לעילוי נשמת חייל בודד שלא נשארה לו משפחה, לרגל 50 שנה לנפילתו במלחמת יום כיפור. באופן אירוני, באותם רגעים התחילו להגיע שמועות על אירועים בדרום והקפצות של חיילי מילואים. באותו שלב עדיין לא הבנו את גודל האירוע, חיזקנו את עצמנו באמונה וביטחון וחזרנו להקפות. לקראת שעת מנחה גילינו שהקיבוץ מתרוקן מאנשים, ורק בצאת החג הבנו את חומרת האירוע ואת המשמעות שלו לגבינו. סגרנו את התריסים בבית, ובהתייעצות עם הרבש"ץ החלטנו לצאת מיד למחרת בבוקר. ארזנו תיק לשלושה ימים לפי ההנחיות מטעם המועצה, ויצאנו בחיפזון", היא נזכרת. "באמת לא דמיינו שזה ייקח יותר זמן. מפה לשם, חלפו שנה ועשרה חודשים עד שחזרנו".
"אני זוכר רגעי מועקה כבדים מאוד במהלך החג ובצאתו", מספר שאולי. "תחושה של 'ברגע קטון עזבתיך', ועוד בחג הכי שמח שחותם את כל החגים. לאחר שהתפנינו, התחלתי לחפש תשובות, עידוד ומענה לאנשים שבאו בלב נשבר ורצו לשמוע איפה אלוקים בתוך כל האירוע הזה. לא הרגשתי שהצלחתי באמת לתת תשובות של עומק באותו רגע, אבל עם הזמן וההתעוררות המדהימה של עם ישראל להשיב מלחמה ולעזור איפה שצריך, החלה להתבהר התמונה, והתחלנו להבין שהסיפור הזה נועד לדחוף אותנו קדימה".
"לקח לי זמן לעכל ולהפנים שההקפות השניות מתבטלות", שיראל מוסיפה בצער את התחושות שלה. "זה אירוע מכונן אצלנו בבית הכנסת, זמן מיוחד שהרבה אנשים מכל הקיבוץ באים לבקר ולהשתתף בשמחתה של התורה. רחבת בית הכנסת מפוצצת באנשים, בעיקר בילדים. יש כאלה שמגיעים לבית הכנסת פעם בשנה: בצאת שמחת תורה. אמרתי לה': 'אין סיכוי שאתה מבטל את זה עכשיו!' אחרי כל השיח המפלג שהיה בתקופה הזו, כל הסיפור בתל אביב, הפילוג וההסתה התקשורתית. אבל ביחד עם זה", היא מאירה את הצד השני של המטבע, "לאורך כל הדרך הרגשנו את הקב"ה איתנו. אנחנו לא האנשים שהיינו לפני שנתיים. השתנינו, גדלנו, ונאלצנו למצוא בעצמנו כוחות חדשים".
הלב קרא לראש הנקרה
"כשאנחנו מסתכלים היום על כל התקופה הזאת", הם אומרים בטון מלא אמונה, "אנחנו יודעים לראות את הרחמים והחסדים בתוך כל המלחמה והאבדות, עד כמה באמת היינו במצב של סכנה קיומית. אלפי פעמים לא יספיקו כדי להודות על הנס שקרה לנו. כל פעם מתקלפת עוד שכבה של אשליית ביטחון. בהתחלה התוכנית הגדולה של פלישת חיזבאללה, אחרי כן המנהרות והציוד הערוכים בדיוק לאותו הרגע, וכמובן רגעי ההכרעה הגדולים כמו מבצע הביפרים והחיסולים גורמים לנו להבין כמה ההשגחה על עם ישראל פלאית בכל רגע נתון.
"בהתחלה, כשלא הבנו כמה זמן הפינוי יימשך, החלטנו להיות עם חברים מהקיבוץ. הימרנו שבחנוכה כבר נהיה בבית, מה שלא קרה כמובן גם בחנוכה שלאחריו. היו בתקופה הזו רגעים לא פשוטים והיו גם רגעים קסומים, אור וחושך בערבוביה. הרגשנו את עם ישראל המתוק שנרתם, תומך ומפנק, וזה נתן לנו הרבה כוח".
כשהבינו שהם לא יחזרו הביתה לפחות עד פסח, הם עברו באופן זמני ליישוב מורשת ולאחר מכן למושב שדה יעקב. "התחלנו מההתחלה, בפעם השלישית באותה שנה, מסגרות חדשות לשלוש הבנות שלנו. בכלל לא היה ברור לנו בתחילת השנה שנחזור לקיבוץ. שאולי התחיל עבודה חדשה בישיבת שדה יעקב, והכל היה פתוח. קצת אחרי המעבר, החלה הלחימה עם חיזבאללה. היינו צריכים לתווך לבנות שהמלחמה הגיעה צפונה, והן שמעו והבינו שמדובר במלחמה על הבית שלנו.
"מה שעזר לנו בתקופה הזאת", הם משתפים, "הייתה בעיקר היכולת שלנו להתגמש ולהסתגל מחדש בכל פעם, לראות את ההזדמנות ואת הדברים הטובים שבדרך. החוסן המשפחתי שלנו התחזק, והבנות שלנו נתנו לנו המון כוח כשראינו איך הן מתגברות על הקשיים ונלחמות להצליח ולהשתלב בכל מקום. הנס שקרה לנו בצפון, ההבנה שגורלנו היה כפסע מגורלם של קיבוץ בארי וכפר עזה, ושאנחנו כאן היום בחסד אלוקי, חיזק אותנו במובן של להסתכל על חצי הכוס המלאה, והיא באמת הייתה מלאה. ראינו איך ה' מוביל אותנו במסלול המדויק עבורנו, והשתדלנו לשחרר את האחיזות. בשלב מסוים כבר לא ניסינו לחשוב מה יהיה מחר, היינו ברגע הזה וזו הייתה חוויה עוצמתית מאוד. התחדדה לנו ההבנה שחומר בא והולך, ומה שנשאר בסוף זה אנחנו, היחסים, האנושות, הרוח והאמונה.
"לאחר הסכם הפסקת האש עם לבנון, התחלנו לשמוע שמועות שהולכים להחזיר את מפוני הצפון. ההחלטה הזאת הייתה תמוהה עבורנו, כי היא התקבלה באמצע השנה, כשהילדים היו במסגרות ואנחנו התחלנו עבודות חדשות. זאת הייתה דילמה גדולה מאוד. מצד אחד היו געגועים שלא נתנו מנוח ורצון לחזור לקהילה שלנו ולהיות חלק מההתאוששות והבנייה מחדש. מצד שני, הגבול המאיים והעובדה שלא סיימנו את העבודה מול לבנון, והבנות שגדלו בינתיים ופתאום צריך להחזיר אותן לקיבוץ לא שומר מצוות, כשהן כבר התרגלו לסגנון חיים אחר. היינו אובדי עצות והחלטנו להתייעץ, כדרכנו, עם הרב שמואל אליהו. אחרי פגישה ארוכה קיבלנו ממנו את ברכת הדרך, והוא אמר לנו בקול ברור שכעת אין מקום אחר בעולם שיותר צריך אותנו מאשר ראש הנקרה.
"ברגע שקיבלנו את ההחלטה לחזור, הלב שלנו חזר לפעום. חיכינו לסוף שנת הלימודים וחזרנו הביתה בדיוק כשהמערכה מול איראן הסתיימה. לפני שעברנו היו לנו לא מעט חששות, ולקחנו בחשבון שהמעבר חזרה יהיה עוד התאקלמות חדשה עבור כולנו. להפתעתנו הרבה והמשמחת, החזרה הייתה טבעית ומרגשת. הבנות חיכו מאוד לחזור, וזה היה עבורן כמו חלום שהתגשם. שתי הגדולות התאקלמו במהירות בזק בקייטנות של הקיבוץ שלא הפסיקו לפנק את הילדים, והקטנה השתלבה היטב בגן. הקהילה שלנו גילתה חוסן מיוחד וחזרה כמעט במלואה.
"הרבה שואלים אותנו לגבי החשש מהגבול", ממשיכה שיראל. "אנחנו כבר לא תמימים ומבינים את האיום. החיים לא יחזרו להיות כמו שהיו, אבל איך נסביר את זה? ברגע שחזרנו, לא הרגשנו פחד. להיפך, אחרי כל המעברים, לחזור להיות בבית נתן לנו הרבה רוגע ושלווה, ואנחנו ישנים טוב יותר מאשר בתקופת הנדודים. ארץ ישראל חשובה לנו, ואנחנו מרגישים שליחות לחזור לחיות כאן.
"היום אנחנו כבר צנועים בבקשות שלנו לדעת יותר מדי קדימה, או להתערב בחשבונות שמיים כדי להבין מה יהיה הלאה. אחד השירים שליוו אותנו המון בחזרה הביתה היה 'אנה ה' כי אני עבדך בן אמתך…'. אנחנו מתפללים לה' שנזכור שאנחנו חלק מתוכנית אלוקית גדולה. אחרי שראינו איך החיים יכולים להתהפך בשנייה, ושום דבר לא מובן מאליו, התפילה שלנו היא לזכור תמיד להשקיע בדברים החשובים: להרבות באהבה, להילחם על הבית האישי והלאומי, לצאת מהגבולות של עצמנו ולנסות תמיד לפעול מתוך אמונה. וכמובן", הם מזכירים את השאיפה המרכזית, "אנחנו מתפללים שההפתעה הבאה שתגיע אלינו תהיה בדמות משיח בן דוד".
הריחוק והחשד כבר היסטוריה
ההתעוררות הגדולה שהלכה והתעצמה ברחבי העם והארץ מאז המלחמה, ניכרת היטב כמובן גם בראש הנקרה. "בעבר, כששאולי רצה לארגן שיעור רק לגברים היו מתרעמים על זה. לא הסכימו לתת לנו את בית התרבות של הקיבוץ לשם המטרה הזו, הכלל היה שמפגשים שנועדו רק למגדר אחד לא מתקיימים במקום ציבורי. אבל אחרי המלחמה הקימו פה מועדון נשים, ואנחנו נפגשות גם בבית תרבות וגם בפאב. לאחרונה ראיתי גם פרסום על מפגשים שקשורים למלחמה ולתקופת הפינוי, לגברים בני 65 פלוס. זה מדהים לראות שפעם זה היה חסר סיכוי, והיום זה פתאום קורה. כשאנחנו מפרסמים על אירועים 'חד מגדריים' כבר כמעט אף אחד לא מתרעם, חוץ מכמה תושבים מבוגרים שלא כל כך מכירים אותנו… אנחנו לא מסתירים את הדעות שלנו בכלל", היא מוסיפה נקודה שהיא משמעותית עבורה, "ואני חושבת שהמתכון הכי טוב לחיים ביחד זה לא לוותר על העצמי, ולהפריד בין ייחודיות לאחדות. אני לא רוצה, למשל, שחברה שלי לא תגיד לי באמת מה היא חושבת ומה היא מרגישה בגלל שאני לא מסוגלת להכיל את זה.
"בתחילת דרכנו, תמיד ניסינו לעשות שיתוף פעולה עם התרבות של הקיבוץ, אבל תמיד היה איזה חשש", מספרת שיראל על התקופה שכבר הפכה להיסטוריה. "אמנם יש לנו את האירועים של בית הכנסת, אבל שיתופי פעולה עם הקיבוץ היו ממש מעטים. במשך תקופה, רכזת התרבות כאן הייתה אישה מקסימה שהיא חברה טובה שלי, אבל עם הרבה אנטי ליהדות. 'חודש הגאווה' פה", היא אומרת לשם ההמחשה, "היה ממש מורגש. לעומת זאת, עם האירועים שלנו היא עזרה קצת בפרסום, אבל אף פעם לא ברמת התקציב. ברוך השם, מאז שחזרנו יש שינוי משמעותי. למשל, בחוברת החוגים היישובית נוסף לרשימה 'חוג תורה' של שאולי, ויש לו הרבה ביקוש. אם בכל שנה אנחנו מארגנים סיור סליחות לצפת כשלרוב מדובר בעיקר בקהילה שלנו מבית הכנסת, השנה זה כבר היה מטעם הקיבוץ והגיעו הרבה יותר אנשים, גם כאלה שאף פעם לא באו" היא מספרת בהתרגשות. "אם לפני המלחמה אנחנו היינו אלה שמתאמצים ומגיעים לאנשים ורוצים להשפיע, היום אנשים מגיעים אלינו.
"בערב שבת האחרון הגעתי לבית הכנסת אחרי הרבה זמן שלא הייתי, ופתאום אני רואה אותו מפוצץ!" שיראל מספרת על עוד ביטוי, אחד מני רבים, לשינויים המתרחשים. "מלא נוער וצעירים בגיל 20 פלוס, גם בעזרת נשים. הנוער פה הוא מדהים", היא אומרת באהבה גדולה, ומספרת: "היה איזה סוף שבוע שיצאנו מחמישי עד מוצ"ש, שזה אירוע נדיר, ובחמישי הזה הנוער ממש רצה שיהיו סליחות. ניסינו, ללא הצלחה לצערנו, לעזור להם למצוא מישהו שיוביל את הסליחות, והם נורא התבאסו. הרצון כאן ממש גדול.
"הביקוש הוא לא רק כאן בקיבוץ, אלא בכל האזור. אנשים מזמינים את שאולי שיבוא עם הגיטרה. אם זה בית ספר חילוני בנהריה שרצו גם שיספר להם על השופר, אם זה הנוער של מורשת שזה יישוב דתי, אבל הם מבקשים גם את הניגון והשיח הפנימי של החסידות, ואם זה בעל תשובה טרי שמבקש ליווי וחברותא. השמועה עוברת מפה לאוזן, ומכל הקיבוצים בסביבה מגיעים ילדים לשאולי כדי להתכונן לבר מצווה. אנשים קוראים לו לברית או אפילו לחלאקה, ומכיוון שהוא כהן אז גם לפדיון הבן… יש פה מעטים שלא חוגגים בר מצווה, אבל כשהם מגיעים לבר מצוות של חברים שלהם, זה לפעמים עושה להם חשק", היא מוסיפה בחיוך.
"יום אחד חברים התקשרו אלינו ואמרו שהם רוצים להכשיר את כל המטבח", היא נזכרת בסיפור נוסף, "וביקשו את עזרתנו. בשבוע אחר, שני חברים טובים שיתפו אותנו שהם מתלבטים אם להתחיל לשמור שבת, אנשים שבחיים לא הייתי חושבת עליהם שיש להם רצון כזה. זה אמנם נמצא עדיין ברצון ולא במעשה, כי בסוף זה תהליך, אבל ההתעוררות הזו היא מדהימה. יום אחד, כשהיינו בחתונה של בת של חברים פה מהקיבוץ, פנה לשאולי אחד הנערים כאן ואמר לו: 'אני רוצה להוסיף קדושה בשבת, אני רוצה לשבת איתך!' הלוואי והיינו מצליחים להגיע להכל", היא אומרת במעט צער שמתלווה לתחושת השמחה והשפע, "בסוף אנחנו רק זוג אחד, והביקוש הוא ב"ה אדיר".
היינו צריכים יותר שמיים
את חנה כהן אלורו, שחקנית, קומיקאית ומרצה לחסידות, רוב הקוראים, ובעיקר הקוראות, בוודאי מכירים. היא ובעלה רועי, הגיעו למושב שוקדה שבעוטף עזה (או עוטף ישראל, להגדרתם), כשחיפשו מקום לעבור אליו. הם הגיעו לשבתות לחברים ולהילולה של הבבא סאלי, והרגישו שמשהו באדמה הזו שייך אליהם. "בכל פעם שהייתי באה, הרגשתי שאני מגלה חבל ארץ שלא הכרתי, עד שפעם אחת שכרנו פה קרוואן למשך שבוע, שבמהלכו פשוט התאהבנו באזור הזה, התחברנו לאדמה המישורית. הגענו מהרי הגליל, ופתאום ירדנו לגובה אחר, וזה פתח לנו את הלב". עד כדי כך המישור עשה להם טוב, שכשחזרו לגליל אחרי אותו שבוע נופש, חנה הרגישה שחסרים לה שמיים. "אמרתי לרועי שההרים בגליל לוקחים חלק מהשמיים. הרגשתי שמשהו טוב קרה לנו כאן במרחב הזה, והחלטנו להדרים. יש לנו קשר מיוחד לכאן שאנחנו בעצמנו לא תמיד מצליחים להסביר", היא מספרת ברגש.
"ביום שמחת תורה תשפ"ד היינו בבית עם הילדים הקטנים", היא נזכרת באותו חג שאף אחד מאתנו כנראה לא ישכח לעולם. "הבן הגדול למד במכינה באופקים, והשני נסע לשמוח בהקפות בתל אביב, בשיא תקופת הרפורמה. בשעות הבוקר התחלנו לשמוע ירי מכל הכיוונים, טילים והתרעות על חדירות מחבלים במשך שעות ארוכות. רוב היום היינו נעולים בממ"ד, והיו גם שעות שבהן הייתי לבד כי רועי יצא לתגבר את כיתת הכוננות. אני חושבת שעשינו את הכי טוב שיכולנו", היא משתפת בכנות. "שרנו עם הילדים בממ"ד, רקדנו, שיחקנו וניסינו לספר סיפורים ובדיחות. זה היה מצב שאתה לא יודע אם פתאום זה יגיע אליך. כל הזמן עמדה באוויר התחושה שאנחנו לא יודעים מה יקרה. היה רגע שבו שמענו ירי מאוד חזק מעל גג הבית, ובדיעבד גילינו שזה היה ירי ממסוק של צה"ל, אבל באותם רגעים היה הרבה לא נודע. זו הייתה יממה מבעיתה מאוד, היו גם תחושות קשות של פחד מהגזרה שה' גוזר עלינו ועל כל עם ישראל, ולצד זה גם המון תפילות, ותקווה שנצא מפה בשלום ובחיים.
"באחד הרגעים הכי חשוכים ומפחידים", היא מוסיפה, "כשהירי היה מאוד חזק והייתה ממש תחושה של 'הם עוד רגע נכנסים וזה הסוף שלנו', הרגשתי איך ה' נכנס לממ"ד וממש מחבק אותי, מדבר איתי ואומר לי: 'את חלק מנצח ישראל עכשיו, תבחרי איזה חלק את לוקחת בסיפור הזה'. זה היה רגע חזק מאוד, שהרגשתי שאני ממש מתחברת ואומרת לעצמי: 'קוראים לך חנה הדסה, בת רבקה, בת פנינה, בת דינה, בת רבקה…'. הלכתי אחורה לסבתות שלי וחשבתי מאיפה באתי ולמה אני שייכת, מה המהות שלי ומה זה אומר בכלל 'נצח ישראל'. שאלתי את עצמי במה אני מאמינה ברגעים כאלה. הרגשתי שאין לי עכשיו שליטה במה שיקרה, אבל יש לי בחירה מי אני אהיה עכשיו".
רציתי לבחור בחושך, ה' לא נתן לי
"כשהתחלנו להבין את מספרי החטופים וההרוגים ואת גודל הטבח, זו הייתה טלטלה מאוד קשה, ממש הרגשתי כעס כלפי שמיים. במשך חודשים הלכתי וצעקתי: 'איפה אתה? איך נתת לדבר הזה לקרות, איך נתת לרשע כוח להשחית?'. התקופה הזו לוותה בהרבה בכי וקושי להתפלל. אני זוכרת שחברה צדיקה באה לבקר אותי במלון בימים הראשונים ולחשה לי באוזן: 'התפללת כבר?' עניתי לה: 'לא, ואת?' היא ענתה לי: 'גם לא'… זה היה ממש מסע לחזור לדבר עם ה', לחזור להרגיש אותו. הרגשתי שהיינו ממש בחושך ואני חושבת שזה היה חלק מהקושי, כי כשאתה חי חיים כל כך משמעותיים של עבודת ה', ופתאום אתה מרגיש שאתה פשוט לא יכול לעבוד אותו, אז אתה בחושך. נטילת הידיים בבוקר הראשון למחרת הייתה בשבילי מאבק. לקח זמן לאחות את השבר הזה, את התחושה שה' חלילה לא אוהב אותנו. עדיין יש לי כאן התמודדות", היא אומרת בכנות, "אבל בהתחלה זה היה בעוצמה מאד קשה.
"בהתחלה היה לי ברור שאני בחיים לא אלמד שוב תורה ולא אופיע יותר", חנה נזכרת במחשבות שליוו אותה בימים הראשונים. "היה לי ברור שהחיים שהכרנו נגמרו ולא יחזרו. אמרתי לרועי: ממה נתפרנס? לא יהיו יותר הופעות, אנשים לא יצחקו יותר". אבל התחזיות הקודרות בהקשר הזה, מיהרו להתבדות. "פחות משבועיים אחרי תחילת המלחמה, התקשרה אלי רכזת תרבות מאחת משכונות ירושלים, ואמרה לי: 'אנחנו חייבים שתבואי לשמח אותנו! כולם פה שבורים מהחיים, כל המגויסות גמורות'. אמרתי לה שאני לא יכולה לבוא, 'אין לי שמח לתת' כי אני לא שמחה. היא אמרה לי: 'תבואי, ומה שתגידי זה בסדר'. אמרתי לה שוב שאין לי מה להגיד, אבל היא לא ויתרה לי. היא אמרה שאני אביא גם נגנית שתנגן בזמן שאין לי מה להגיד, 'אני נותנת לך מיקרופון ואני סומכת עלייך'. ניסיתי עדיין לסרב, אבל כשהיא אמרה שהיא תשלם לי אז אמרתי טוב", היא מספרת בחיוך, "כי באמת מה שהטריד אותי באותם ימים זה ממה נחיה.
"הגעתי לשם בדחילו ורחימו והתחלתי לדבר על פרשת נח ועל אברהם אבינו, על התוהו ובוהו, על החושך ועל הבחירה באור. אני ממש זוכרת את התחושה המוזרה של להתלבש ולהתארגן ליציאה בתוך כל הסיטואציה הזו. סיפרתי על המלחמה, על ההלם, על הרגעים בממ״ד, על הפינוי לבית המלון ועל התרומות שקיבלנו. כולם צחקו ובכו, הכל היה מעורבב ביחד. כשירדתי מהבמה, ניגשו אלי נשים ואמרו שהן רוצות להזמין את ההופעה הזאת עוד פעם… ישבה שם אישה שהיא מרכזת בעיריית ירושלים, והיא אמרה שהיא רוצה את המופע הזה בהיכל שלמה עם 700 נשים ועם רוחמה בן יוסף. אני לא הבנתי על מה היא מדברת. אמרתי להן: איזו הופעה? מרוב שהייתי בהלם, ובתחושה שלי פשוט סיפרתי על מה שעובר עלי, לא הרגשתי שזו הייתה הופעה בכלל".
הקהל כנראה חשב אחרת, ואחרי שבועות קצרים המופע המדובר התקיים כמתוכנן, והאולם התמלא ב-700 נשים. "משם השמועה כבר התחילה לרוץ, ושבועיים מאותו ערב התחלתי להופיע כמעט כל יום, או אפילו כמה פעמים ביום. הגעתי למעל 300 הופעות, וזה הציל אותי", היא מודה. "זה כמובן הציל ונתן כוח לעוד הרבה נשים, אבל בסוף זה הציל גם אותי. הרגשתי שה' דוחף אותי ואומר לי: 'את לא נרקבת פה עכשיו בלובי של בית המלון, את מתקדמת'! הוא השאיר אותי בשליחות שלי. הרגשתי שאני נרשמת בספרי ההיסטוריה עם האנשים שהצחיקו במלחמה, וזו הייתה תחושה מדהימה.
"מבחינתי הייתי מגויסת", היא מוסיפה, "הרגשתי שהבגדים שאיתם אני מגיעה להופעה זה המדים, וכל הנשים שמגיעות למופעים הן החיילות שלי. זו הייתה זכות עצומה. נשים באו אליי עם דמעות, כל אחת עם הסיפורים שלה. אחת מספרת שיש לה שבעה ילדים מגויסים, אחת אומרת שעברו עליה התמודדויות מאוד קשות שבעלה לא ידע עליהן בכלל, כי הוא היה בעזה. שמעתי משפטים כמו 'זה פעם ראשונה שחייכתי מאז שמחת תורה', 'פעם ראשונה שצחקתי מכל הלב'. אני מרגישה אחריות גדולה בתפקיד הזה של להביא דיבורים של קדושה ואמונה ושל צחוק. אמנם רציתי בהתחלה לבחור בחושך", היא מודה, "אבל השי"ת לא אפשר לי. היו לא מעט ימים שבהם בבוקר נהרגו חיילים ובערב אני עולה על הבמה", היא משתפת במורכבות העצומה שליוותה את האירוע. "ידעתי שיש לי שליחות חשובה: לשמח, למלא, לרגש ולספר את הסיפור של מה שקרה לנו בעוטף ועל החיים כמפונים בבית מלון. הרגשתי שלמרות תחושת ההסתרה, ריבונו של עולם מחזיק לי את היד ואומר: תמשיכי.
"עם ישראל הרעיף עלינו הרבה חסד בכל תקופת הפינוי, והייתה הרגשה שאנחנו עטופים, מוקפים ומוגנים ברמות מרגשות. פגשנו את עם ישראל בתפארתו, על כל גווניו. תמיד כשאני מספרת על זה אני עם דמעות וצמרמורת, בלתי נתפס כמה חסד עשו אתנו. היו כמובן גם רגעים מאוד קשים של אובדן הפרטיות והשקט – לגור בבית מלון עם שישה ילדים, עם מתבגרים, ובלי רגע של אוויר לנשימה. הייתה תקופה ארוכה שלא ידענו אם בכלל נחזור הביתה, ואם כן אז איך זה יהיה. האם נהיה מסוגלים, האם נצליח לטייל כאן ולחזור לרוץ ביער כמו פעם… זה היה מצב של המון לא נודע. אבל מהרגע שהבנו שחוזרים הביתה, זה קרה נורא מהר. החזרה הביתה הייתה רפואה לנפש ולגוף. היה כיף לשמוע את הבומים של צה"ל, זה נתן לי כוח. פתאום המגורים כאן קיבלו משמעות חזקה, בזה שאתה יודע שהאור של הבית שלך דולק ויש פה חיים ולא הניסו אותנו מפה. אנחנו כאן, עומדים וחיים, וזו זכות גדולה".
האחדות – ריפוי לטבח ולשנאה
"בשמחת תורה היינו בבית חנינא בירושלים", מספרת שיראל רייש ממושב שובה שבנגב המערבי, נשואה לישי ואמא לשלושה. "במהלך החג ישי הוקפץ למילואים, הוא היה מהבודדים מתוך החבר'ה שהיו איתנו שהוקפצו. כך נשארתי שם עם כל החברים שלו, עם הילדים, כשאנחנו נשמעים לאזהרות שלא לצאת מפתח הבניין כי זה עלול להיות מסוכן. במשך היום התחילו להגיע בשורות קשות מהאזור שלנו, אבל אני אישית לא קלטתי את הסיטואציה. שמעתי כל מיני משפטים שנזרקו על כך שבארי נכבשה או שיש מחבלים בשדרות, אבל לא באמת היינו מחוברים למדיה, והייתה אווירה כזאת של להמשיך לרקוד ולשמוח בשמחתה של התורה, בעוצמה ובחיות.
"ביחד עם זה, שמעתי מסביבי המון קולות של 'חיפוש אשמים', וזה חרה לי. אני עוסקת הרבה בקירוב יהודים, והחיבור שלי לעם ישראל הוא משהו מאוד מרכזי בחיים. היה לי מאוד קשה לשים לב לזה שמכל הכיוונים אנחנו לא בעין טובה אחד על השני. איך יכול להיות שכאשר תוקפים אותנו כעם, מה שיש לנו להגיד זה כמה המדינה או הצבא לא בסדר? הרגשתי שזה הסיפור שלנו עכשיו, שצריך ליצור מציאות שבה יש מקום לכל אחד מעם ישראל, כי כולנו אוחזים בנקודת אמת. בכל מקום שאנחנו נמצאים אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו שלא כל האמת אצלנו, ושהצד השני גם רוצה טוב", היא אומרת בלהט. "בעיניי, אנחנו לא צריכים להגיע לתובנות עמוקות על איך כובשים את הארץ. זה קטן על ה', זה לא הסיפור שלנו. הסיפור האמיתי, שאנחנו יכולים לראות אותו בתנ"ך ולאורך כל ההיסטוריה שלנו, הוא להצליח להיות ביחד. אני מרגישה שהקב"ה צורח לנו את הדבר הזה".
בחסדי השם, מחבלי החמאס שדהרו לבצע את זממם ביישובי עוטף עזה, לא חדרו לשובה בזכות שני מסוקים ובהם כמאה חיילי צנחנים שהגיעו ברגע האמת ובלמו את המחבלים בפרדסים הסמוכים למושב, אבל בני המושב עברו טלטלה קשה גם בשמחת תורה ובימים הראשונים בהם עוד התחוללו קרבות של ממש בסביבות המושב.
"בימים שאחרי הייתי בחוויה הישרדותית מאוד, בלי מילים בכלל. הייתה חוויה של 'אין' גדולה מאוד. וביחד עם זה, תחושה שאני מבינה שיש כאן משהו שאני לא רואה, שברור לי שיש פרספקטיבה רחבה יותר שאנחנו לא יכולים לראות כרגע. הרגשתי שהקב"ה מזמין את כולנו להסכים להיות בנקודה הזו של 'לא יודע כלום'. אנחנו מנסים להיאחז בידע שיש לנו על איך דברים אמורים להיראות או מה אנחנו אמורים לעשות, והשי"ת מזמין אותנו לשחרר שליטה. ביחד עם זה, אני מסכימה להיות מטולטלת ולחוות כאב, כשאני יודעת שזה עם ריבונו של עולם. אני עובדת במדרשה במושב, ובתחילת המלחמה כשפונינו מהבית היו בנות שבאו להיות איתנו שם. זה היה אתגר לג'נגל בין הבית לבין הבנות, כשאני כמובן לבד כי בעלי במילואים. היה ערב אחד שהצלחתי להתפנות ולשבת איתן בחוץ, והתחושה הזו שבתוך המציאות ההישרדותית יש לי יכולת להיות בנתינה כלפי אחרים, מילאה אותי באנרגיות של חיים.
"היו כמובן הרבה רגעים לא פשוטים בתוך הימים האלה, בעיקר עם הילדים. הרגשתי שאני לא יודעת להיות אמא בתוך המצב הזה", מספרת שיראל בכאב על הקושי, אבל גם על דרך ההתמודדות שמצאה: "לפני השינה הייתי שרה עם הילדים שירי אמונה ונשמה, שירי סעודה שלישית וניגונים. זה החזיק אותי ושימר לי את הקשר עם ה' בתוך כל הטירוף הזה. זה היה בשבילי סוג של תזכורת לכך שהסיפור תמיד גדול מסך חלקיו, וקורה כאן משהו גדול יותר ממה שאני חווה באותו הרגע. זה היה מעין עוגן ששמר עליי ונתן לי תחושת שייכות, בימים שהרגשתי מאוד לא שייכת לעצמי, כלומר – רחוקה, מבולבלת והישרדותית. היו גם חברות טובות ומתוקות שהיו איתי שם, עזרו לי והזכירו לי את האור שלי, וכך גם כל המטפלים והמטפלות המתוקים מדבש שבאו לעזור. כל אדם שהרגשתי שהוא רואה אותנו ואת הקושי שלנו, גרם לי לתחושה של הארת פנים, ויש לי הודיה עצומה על כך.
"כשחזרנו הביתה אחרי הפינוי, זו הייתה ממש תחושה של שיבה לאדמה שלנו, לבית, לשקט ולמשפחתיות. אנחנו שומעים את המלחמה איתנו כל הזמן, ויש בזה משהו מאד חזק. אני חושבת שאם הייתי עכשיו צריכה לבחור מקום לגור בו", היא משתפת בנתון שיכול להפתיע, "לא הייתי בוחרת להיות במרחב שמנותק מהמלחמה. אני מרגישה כאן שה' שומר עליי, ושאני שייכת לתדר של עם ישראל, למה שעם ישראל עובר עכשיו. יש לילות קשים, ואני רואה גם חרדות אצל הילדים, אבל זה שווה כל רגע של שהות במקום הזה".
להיפתח לתורה החדשה
החיים של משפחת רייש בעוטף לא מסתכמים רק בארבעת קירות ביתם, אלא יוצאים החוצה, תוך שמירה על האיזון הנכון בין השליחות שבבית לזו שבחוץ. כחלק מתפקידי ההשפעה שלה, שיראל מגיעה למרחבי לימוד רבים, מלמדת במכינה ומרכזת תוכנית של סטודנטים במכללת ספיר שבאשקלון, תפקיד שכמובן כרוך באתגרים נלווים בשנתיים האחרונות, ואיתם גם יצירתיות שמתפתחת מתוך הצורך למצוא מענה.
"באחד המפגשים, תוך כדי מעגל של לימוד, הייתה פתאום אזעקה. רצנו למיגונית הקרובה, והיה הרבה לחץ באוויר. כשחזרנו לכיתה עשינו מעגל גדול של ריקוד ושחרור של הידיים והרגליים, כמו שעושים בגן. מצאנו את עצמנו מנערים את כל הגוף ביחד ומתגלגלים מצחוק, וזו הייתה פריקת מתח מאוד חזקה. בכל המרחבים שאני מגיעה אליהם", היא מוסיפה נקודה שהיא משמעותית עבורה, "אני מרגישה שחוץ מבקשה גדולה לאחדות, יש גם בקשה מאוד חזקה של אמונה וקריאה לתורה חדשה, שיש מקום בתוכה. יש כמיהה להכיר, לפגוש וללמוד. זה מדהים כמה אני שומעת את זה בכל מקום. אני מרגישה שמה שאנחנו צריכים לעשות זה פשוט ללמוד ביחד, בצורה הכי פשוטה. להסכים לפגוש עוד סגנונות של תורה, ולהיפתח לתורה חדשה שהקב"ה מוריד עלינו. אני מאמינה שתורה תמיד יורדת מתוך משברים, ואחת הדרכים שלנו לקבל אותה, היא לקבל את המשבר שקורה, לדעת שיש כאן השגחה".
הלימוד ששיראל מדברת עליו הוא הרבה מעבר לספרים ולמפגשים סטנדרטיים. זה לימוד שמחובר לחיים, אלה שבעולם הגשמי, ואלה שבעולמות עליונים. "הקהילה שלנו הולכת בכל יום שישי לעשות מעגל תפילה בנובה שפתוח לכל מי שרוצה להצטרף, ותמיד יש שם חבורה מעניינת. בעצם, יש לנו פה בחינת קברי צדיקים ליד הבית", היא אומרת ברעד, "וביום ההולדת שלי בחרתי ללכת לשם, פשוט הרגשתי שהם קוראים לי לבוא. הגעתי לשם, והיו לי תחושות עוצמתיות. הרגשתי איך הנשמות המדהימות האלה הגיעו לשמיים והן משקיפות משם ביחד עם השי"ת, 'השקיפה ממעון קודשך מן השמיים', ורואות את רוחב הסיפור של מה שמתרחש כאן, כי הן שייכות לגודל הרבה יותר רחב ממה שאנחנו תופסים. הרגשתי שזו הבקשה שלי: להצליח לראות את הרוחב הזה, גם בממד האישי וגם בממד הכללי, לתפוס את התקופה המטורפת הזאת כחלק מההיסטוריה של עם ישראל, כפרק שמפתח ומגדל אותנו".
לתגובות ולסיפורים שלכם: [email protected]
