ברכה: חג גאולה שמח לכל הנשים היקרות שבאו ל'צמאה' כי הן הרגישו שהנפש שלהן חייבת מיגון, חייבת ניגון, קדושה, תפילה. חג גאולה אמרנו? חנה, את חושבת שאפשר בכלל לדבר על גאולה עכשו? ולהרגיש גאולה?
בשבת שמחת תורה כולנו עברנו חוויה מאד מטלטלת. גם מי שהיתה רחוקה מאד מעוטף עזה, ובעלה לא גויס למילואים, והיא לא מכירה ממש אישית אף אחד שנרצח או נחטף – גם היא עברה ועוברת טלטלה משמעותית. על אחת כמה וכמה אלה, שבוודאי גם יושבות כאן אתנו, נשים לביאות, צדקניות, שאיבדו את יקיריהן, שנמצאות כבר שבועות ארוכים לבד בבית, שמודאגות מהמצב הכלכלי הקשה, או 'סתם' שדרותיות שכבר 20 שנה חוות את החיים בצל אזעקות…
חנה, גם את קמת ב-6:30 בבוקר אל הבהלה הזאת, אל פחד אימים. ואני שואלת את עצמי ואותך: איך מתמודדים עם כזאת בהלה? איך מתמודדים עם פחד מוות כשסביבך כל הילדים? את אמא למשפחה ברוכה בעוטף עזה, בשוקדה, סמוך כל כך לבארי ורעים… ואת רוצה לחזק ולנסוך אמונה בהשם בעצמך ובילדים – איך עשית את זה?
רוקדת על חוט
חנה: וואו. תשובה ראשונה, אין לי מושג. ותשובה שנייה, כשאני שוב חושבת על זה, בזכות הילדים שלי עשיתי את זה. יכול להיות שאם הייתי לבד בממ״ד באמת הייתי פשוט מאבדת הכרה, שזה נורא בוגר, אבל היו איתי ילדים שאני כל כך רוצה לתת להם אמונה וביטחון בקיום שלהם ובמשמעות שלהם בעולם הזה.
ובאמת, ככה, כשהבת שלי בידיים שלי רועדת, ואנחנו שומעים טילים שורקים מעל הראש, אופנועים ביערות, ירי מכל כיוון, ומבינים שיש מחבלים ממש מטרים קרובים מאיתנו, אני מחבקת אותה ואומרת לה: היום שמחת תורה. בואי נשיר שירים שאנחנו אוהבות, של ההקפות. התחלנו שנינו לשיר "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו", שרנו "אבינו מלכנו פתח שערי שמים לתפילתנו", והתחלנו לשיר "ואהבתך אל תסיר ממנו לעולמים", וממש הרגשתי שאני רועדת יחד איתה מפחד וקדושה בו זמנית. ואז מהצד השני של הממ״ד הבן שלי צועק: "אמא, אבל אנחנו ספרדים, מה זה כל השירים של האשכנזים האלה?!…" הנה, ממש זה הזמן לריב עדתי… אז הוא מתחיל לסלסל "אין קדוש כה׳", מתחיל "מפי א-ל", לוקח כרית בתור ספר תורה ומתחיל לעשות הקפות בממ״ד. כמובן שהקטן שאל: "מי מחלק שקיות הפתעה?…" ואנחנו רוקדים…
באותו זמן, רועי, האיש שלי, מחזיק את הדלת של הממ״ד, כי אנחנו בכלל לא יודעים מה קורה. זה היה איזה מין רגע כזה, שמצד אחד בפנים אני צורחת, פחד מוות אמיתי, ומצד שני אני רוקדת ושמחה וצועקת "ואהבתך אל תסיר ממנו לעולמים", והרגשתי שזו איזושהי זכות כזו, להחזיק את שני הקצוות שלנו כעם, את החוט הזה שאנחנו נמשכים בו כל הזמן, בין הגאווה והזכות שלנו על ארץ ישראל, על היותנו יהודים בעם ישראל, לבין הפחד שלנו.
כשיעקב הולך לפגוש את עשו הרשע, כתוב ״ויירא יעקב מאֹד״, הוא מפחד מאוד. התורה אומרת לנו: מותר לפחד, זה בסדר. אבל אז הפסוק ממשיך ״וייצר לו״. דע לך שגם מהפחד הכי גדול אתה הולך ליצור תפילה חדשה, דרך חדשה. ואני מרגישה שבאמת מה שקורה בחודשיים האחרונים בעם ישראל יוצר פה קומה אחרת של תפילה.
תקשיבו, אני גרה בבית מלון כבר חודשיים, מפונה מהבית שלי. זה לא קל, באמת. אנחנו לא מנקות, לא מכבסות, לא מבשלות, זה לא פשוט בשבילנו… אתן יודעות מה זה שעון חורף? את קמה ביום שישי, שבת ב-16:00, ואיך את ממלאת את היום? נוטלת ידיים בבוקר ומדליקה נרות בכניסת שבת… פתאום אני לא צריכה לעשות שום דבר, עושים בשבילי הכל. הבת שלי מאוד מתרגשת מחדר האוכל. למה? כי יש לנו ברז של מיץ בחדר האוכל. בבית אין מיץ, מסכנה… אז יש ממש כזו ׳באר תפוז׳ – ככה היא קוראת לזה – והיא הולכת לשאוב מיץ מבאר התפוז.
באחת הארוחות היא באה לבאר התפוז, מסובבת ולא יוצא מיץ. מתברר שיוסוף לא שם תרכיז ומים במכונה – וזהו, הבאר התייבשה. כמובן, הילדה הקטנה מיד מתחילה לבכות, ואני כאמא מכילה, באמת, מלאת אמפתיה לילדה שעברה מלחמה ומפונה מביתה, מגיבה לה: "אז אין", ומתרכזת בעיקר, שזו הצלחת שלי… כי בן אדם בעולם הזה, כדי לשרוד, צריך לאכול. זה חשוב… אני ככה מתרכזת בפחמימות שבצלחתי, והיא בוכה וצורחת – ואני מתעלמת. ואז היא אומרת לי: "הבת שלך בוכה, את לא שמה לב?!…" מעבירה אותי סדרת חינוך. עכשיו אני מתחילה לצחוק ממנה, לא יודעת מאיפה היא קיבלה את הגנים האלה. ואז, תוך כדי שאני צוחקת, פתאום אני מתחילה לבכות.
גם את שמת לב בחודשיים האחרונים שאת צוחקת-בוכה-בוכה-צוחקת? את רואה חייל עם במבה, את בוכה. ״גם בשעות החשוכות של הלילה״. בכל אופן, רועי אומר לי, "מה קרה?". אני אומרת לו: "אתה מבין על מה אני בוכה פה עכשיו? כמה פעמים בחודשיים האחרונים אני צועקת לה׳: הבת שלך בוכה, אתה לא שם לב?׳׳. כי זאת באמת ההרגשה, שנעשה לנו כזה חושך. "איך אפשרת לזה לקרות?!". פתאום מצאתי את עצמי, מהרגע הכי פשוט הזה בחדר האוכל, מבינה את היבבה האמיתית שאנחנו נמצאים בה. "איך נתת כזה כוח לרשע להשחית?!". ופתאום זה נתן לי תשובה. הוא אומר: "אני מנהל ולא את, אני יודע מה אני עושה". וכמה שזה קשה וכואב לנו, זאת האמונה הכי חזקה.
כשיעקב קם בבוקר, אחרי שישן על אם הדרך לחרן, הוא אומר ״אכן יש ה׳ במקום הזה ואנכי לא ידעתי״. הוא לא אומר ׳לא הרגשתי, לא חשבתי, לא התחברתי׳ – ״לא ידעתי״, הוא משתמש במושג של ידיעה שכלית. אנחנו, כנשים מאמינות, צריכות לפני הכל "מוח שליט על הלב", להפנים את הידיעה הברורה שיש ה׳ בעולם, וגם אם אני לא מבינה-מרגישה-מתחברת באותו רגע, אני יודעת שהוא מנהל את העולם הזה.
אוצרות בתוכנו
ברכה: חנה, אני מסכימה עם כל מילה שלך. וחייבת לשתף אותך ואתכן. גם אני עצמי עברתי סוג של טראומה, שלא ניכנס כעת לפרטיה. נותרתי מכווצת בכל גופי במשך ימים ארוכים, ברמה של כאבים חזקים וקושי בתפקוד. שבועיים תמימים לא הוצאתי את האף מהבית. לא פתחתי תריסים. לא הצלחתי לדמיין איך אצא לעבודה. ואז אחרי שבועיים שלא הכרתי את עצמי, אמרתי לעצמי: ברכי, איפה החינוך שגדלת עליו? איפה כל האמונה והביטחון שאת תמיד מדברת עליהם? שאת מלמדת את כולם? איפה הסידור? איפה ספר התהלים?
לאט אבל בטוח לקחתי את ספר התהלים, והוא לא זז ממני. הרגשתי שכל מילה שדוד המלך אמר, במלחמותיו שם בעזה בפלישתים, הוא מדבר אותי, אותנו, את התחושות הקשות, את הפחד.
כל הניגונים ששרנו כאן, מבוססים על פסוקי תהלים – נכון שפתאום הם קיבלו משמעות אחרת? תפילות הכי פשוטות ובסיסיות הפכו להיות כל כך אקטואליות.
תראו את ה"יהי רצון" שאנחנו אומרים בוקר-בוקר, כלאחר יד – כמה פתאום הוא מקבל משמעות:
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱ-לֹהַי וֵא-לֹהֵי אֲבוֹתַי, שֶׁתַּצִּילֵנִי הַיּוֹם וּבְכָל יוֹם, מֵעַזֵּי פָנִים וּמֵעַזּוּת פָּנִים. מֵאָדָם רָע, וּמֵחָבֵר רָע, וּמִשָּׁכֵן רָע, וּמִפֶּגַע רָע. מֵעַיִן הָרָע, מִלָּשׁוֹן הָרָע, מִמַּלְשִׁינוּת. מֵעֵדוּת שֶׁקֶר. מִשִּׂנְאַת הַבְּרִיּוֹת, מֵעֲלִילָה, מִמִּיתָה מְשׁוּנָּה, מֵחֳלָיִם רָעִים, מִמִּקְרִים רָעִים וּמִשָּׂטָן הַמַּשְׁחִית. מִדִּין קָשֶׁה, וּמִבַּעַל דִּין קָשֶׁה. בֵּין שֶׁהוּא בֶן בְּרִית וּבֵין שֶׁאֵינוֹ בֶן בְּרִית, וּמִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם.
גם ברכת "השכיבנו" שאומרים בתפילת ערבית ובקריאת שמע, כשאנחנו כבר חצי רדומות ועכשיו כשאנחנו מתקשות להירדם, זו תפילה שהכוונה בה יכולה לעזור:
הַשְׁכִּיבֵנוּ אָבִינוּ לְשָׁלוֹם, וְהַעֲמִידֵנוּ מַלְכֵּנוּ לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם, וְתַקְּנֵנוּ בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ, וְהוֹשִׁיעֵנוּ מְהֵרָה לְמַעַן שְׁמֶךָ וּפְרוֹשׂ עָלֵינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ וְהָגֵן בַּעֲדֵנוּ. וְהָסֵר מֵעָלֵינוּ אוֹיֵב דֶּבֶר וְחֶרֶב וְרָעָב וְיָגוֹן. וְהָסֵר הַשָּׂטָן מִלְּפָנֵינוּ וּמֵאַחֲרֵינוּ. וּבְצֵל כְּנָפֶיךָ תַּסְתִּירֵנוּ. וּשְׁמוֹר צֵאתֵנוּ וּבוֹאֵנוּ לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. כִּי אֵ-ל שׁוֹמְרֵנוּ וּמַצִּילֵנוּ אָתָּה מִכָּל דָּבָר רָע וּמִפַּחַד לַיְלָה. בָּרוּךְ אַתָּה ה', שׁומֵר אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לָעַד אָמֵן:
ואז אחרי שהתחזקתי, שהתפללתי, שדליתי מתוכי את מאגרי האמונה, מצאתי את עצמי בהודיה גדולה להוריי על כך שחונכתי על ברכי האמונה והתפילה, ושהאוצר הזה קיים בתוכי.
הבנתי שהמתנה הכי טובה שאני יכולה לתת לסביבה שלי, לילדים שלי, בימים אלה היא – מתנת האמונה והתפילה. ללמוד אמונה. ללמד תפילה. פשוט, להתחבר אל המקורות שלנו ומשם לשאוב כוחות והשראה.
השמח מנצח
עכשיו, אחרי שדיברנו על האמונה והתפילה, בואו ננסה לעלות מדרגה ולדבר על שמחה.
יש תופעה מדהימה שאנחנו רואים אותה דווקא במלחמה. שימו לב מה קורה עם החיילים בשדה הקרב. דווקא מהחיילים שנמצאים הכי קרוב לאויב, הכי מאויימים, הרבה יותר מאשר אנחנו בבית, אנחנו מקבלים כל הזמן סרטוני מורל גבוה. החבר'ה עוד שנייה נכנסים לשטח אויב, והם עפים באוויר עם חנן בן ארי ויעקב אסרף הבימאי שלנו שהוא גם הגיטריסט של חנן, או עם ישי ריבו ועוד אמנים רבים אחרים. גם הסרטונים הכי מצחיקים הגיעו דווקא מלובשי המדים. איך זה?
התשובה היא, שמי שהוא לוחם מבין את העניין הבסיסי שבעל התניא מסביר בתחילת פרק כ"ו בתניא. השמח – מנצח!
כדי לנצח במלחמה, אתה צריך להיות קליל, זורם, בכושר. אם אתה כבד – אתה מיידית נופל. בעל התניא מסביר את זה כמובן בהקשר של מלחמת היצר, ומביא את החיילים בשדה הקרב כמשל. אבל אנחנו יצאנו מהמשל ועברנו למציאות. אלה הם חיינו. אנחנו ב-מ-ל-ח-מ-ה. אמיתית. לא חשבנו שכך יהיה, שכך נגדל את ילדינו – אבל זה המצב.
וזאת המשימה שלנו עכשיו! יותר מכל דבר אחר. ונקרא מתוך מילותיו הקדושות של בעל התניא: "כִּי כְּמוֹ שֶׁנִּצָּחוֹן לְנַצֵּחַ דָּבָר גַּשְׁמִי, כְּגוֹן שְׁנֵי אֲנָשִׁים הַמִּתְאַבְּקִים זֶה עִם זֶה לְהַפִּיל זֶה אֶת זֶה, הִנֵּה אִם הָאֶחָד הוּא בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת, יְנֻצַּח בְּקַל וְיִפֹּל, גַּם אִם הוּא גִּבּוֹר יוֹתֵר מֵחֲבֵרוֹ. כָּכָה מַמָּשׁ בְּנִצְחוֹן הַיֵּצֶר, אִי אֶפְשָׁר לְנַצְּחוֹ בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת הַנִּמְשָׁכוֹת מֵעַצְבוּת וְטִמְטוּם הַלֵּב כָּאֶבֶן, כִּי אִם בִּזְרִיזוּת הַנִּמְשֶׁכֶת מִשִּׂמְחָה וּפְתִיחַת הַלֵּב וְטָהֳרָתוֹ מִכָּל נִדְנוּד דְּאָגָה וָעֶצֶב בָּעוֹלָם".
שמחה עכשיו זה לא מותרות. השמחה תשנה את התמונה! כשאנחנו נוסיף שמחה, ה' גם יוסיף שמחה עלינו. אתן יודעות, אחד הפרקים בתהילים שהכי שגורים על פינו בימים אלה הוא פרק קכ"א: "שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים…", ושם הוא אומר: "ה' שׁמְרֶךָ, ה' צִלְּךָ, עַל יַד יְמִינֶךָ". הבעל שם טוב מסביר: "ה' צלך" – כמו הצל שמשקף את תנועותינו, כך בדיוק כל תנועה שאדם עושה למטה מעוררת תגובה מקבילה במידות העליונות, אם לחסד אם לדין. את תהיי בתנועה של שמחה, כך יהיה גם ה' כלפייך.
מתביישת בלי בושה
חנה: יש תורה מדהימה של הבעל שם טוב, שפגשתי אותה לראשונה בתור ילדה-נערה בבני עקיבא: ״עצבות נועלת שערי שמים, תפילה פותחת שערים נעולים, והשמחה בכוחה לשבר חומות״. בסדר, אתן יודעות, היה נדמה לי שהבנתי. אבל ככל שהעמקתי יותר בלימוד תורה עם השנים, הבנתי כמה אני לא מבינה כלום, והחודשיים האחרונים בכלל האירו לי את התורה הזאת באור יקרות.
הבעל שם טוב אומר: תקשיבי, "עצבות נועלת שערי שמים". יודעים האויבים שלנו – אלה שגרים פה בירושלים, בעזה ובכל מקום, אוחזי המוות והחושך – הם יודעים שכשאנחנו עצובים שערי שמים נעולים בפנינו. שאלו "מה, לעשות צמאה השנה?". או כמו שאומרים לי, "תגידי, את לא מתביישת? איך את הולכת ערב-ערב ומצחיקה ומשמחת נשים בתקופה כזאת?". ברור שאני מתביישת, אבל אין לי בושה… אני אומרת: יש לנו בכלל את הפריווילגיה לא לשמוח עכשיו ולא לצחוק ולא לחייך?
אז לכן אנחנו צריכות, קודם כל, ממש לברוח מהעצבות. מותר להיות בשברון לב ובצער, אבל לא בעצבות, כי עצבות זה ייאוש ואז הלך עלינו. אסור לנו להניח לדבר הזה לחדור ללב שלנו. הקב״ה מבטיח ליעקב שכשהוא יחזור לארצו ״היטב איטיב עמך״. אז זו התפילה שלי בימים האחרונים. כל היום אני מנופפת ככה עם האצבע לה׳… ״ואתה אמרת היטב איטיב עמך״, ״היטב איטיב עמך״ – אתה חייב לנו את זה.
ומוסיף הבעל שם טוב: ״והשמחה בכוחה לשבר חומות״. מה זה חומות? אלה לאו דווקא שערים נעולים. זה כל מה שמקיף אותנו, המחשבות והדאגות, הכל-הכל-הכל, כל מה שהולך איתנו כל הזמן. כל פעם שאני עולה על במה ואני רואה שמישהי ברוך ה' צוחקת, אני מרגישה שפשוט אנחנו ממיסים את הרשעה הזאת, את החומה שאומרת ׳הנה, ה׳ רחוק מאיתנו, אנחנו לבד, אין לנו השגחה׳.
תרופה לכאבי הדור
ברכה: כל כך נכון. אני כל כך מתחברת לדברייך, והשמחה בעזרת ה' תוביל לגאולה.
אחד הפסוקים שהכי מזוהים עם חג הגאולה של בעל התניא הוא הפסוק "פדה בשלום נפשי" מפרק נ"ה בתהילים. פרק נ"ה הוא בתהילים של יום שלישי. ובשנת תקנ"ט, השנה שבה אירע סיפור המאסר והגאולה של בעל התניא, י"ט כסלו היה ביום שלישי. אדמו"ר הזקן היה באמצע לומר את התהלים היומי כשנתבשר על שחרורו, כפי שהעיד: "וכשקריתי בספר התהלים בפסוק 'פדה בשלום נפשי', יצאתי בשלום מהשם שלום".
הפסוק "פדה בשלום נפשי", מעבר לזה שהוא רלוונטי כל כך במציאות שלנו – מעולם לא היינו בסיטואציה שבה כל כך הרבה יהודים שבויים במרתפי אויב… – הוא גם רלוונטי לכל אחד ואחת מאתנו. אנחנו מבקשים: פְּדֵה בשלום נפשנו, ממה ששמענו, ממה שראינו, ממה שדמיינו, מהסרטים שרצים לנו בראש. פדה אותנו. החזר לנו את שלוות הנפש, את הרוגע, את השמחה הפנימית. ובשביל זה אנחנו כאן, למגן את הנפש… בניגון.
אני חייבת לשתף אותך ואתכן כולן: היו לנו המון התלבטויות האם לקיים השנה את 'צמאה'. המון פגישות טלפוניות ופנים אל פנים, עשרות שיחות ודיונים. מצד אחד אנחנו יודעים ש'צמאה' זה לא מופע. 'צמאה' זה מרפא לנפש. זה חסידות. חסידות היא הההההתרופה שהגיעה לעולם בשביל הדור שלנו, ומי יודע אם לא במיוחד בשביל התקופה הקשה הזאת. אנשים משוועים לעידוד ולנחמה לנשמה, ומי אם לא צמאה ייתן את זה?? מי?
מצד שני – אין 'צמאה' בלי שמחה. בדרך כלל 'צמאה' זה חדשנות, תאורה, במה מרהיבה. מה קשור כל זה עכשיו. אז אולי לדחות?… לאט לאט גיבשנו הבנה ומוצר שהוא 'צמאה', אבל מותאם למצב. יש בו ניגון, כמיהה, חיבור לה' וחיבור לעם ישראל, וחיבור לנשמה שלנו עצמנו.
אז ברוך השם שזכינו, ואני מקווה שזכינו לדייק ולכוון. ומעבר לניגונים, בואו ניקח דקה לתפילה. כי אנחנו בהתוועדות חסידית! ומה שהתוועדות חסידית מסוגלת לפעול, אפילו המלאך מיכאל, סנגורן של ישראל, לא יכול לפעול. התוועדות זה תדר אחר, גבוה. והתוועדות ב'צמאה' זה תדר גבוה פלוס…
יש עכשיו עשרות רבות של יהודים מעם ישראל, שכבר שבועות ארוכים אין לנו שום תקשורת איתם. אין תדר. אבל זה רק בתוך מגבלות הגוף והתקשורת הפיזית. בתדר של הנשמה יש תקשורת, יש אנרגיה, יש כוח שאפשר לשלוח. הנשמות יודעות לדבר גם בלי ווצאפ.
אז אנחנו נעצום עיניים ונשים יד על כתף רעותה. ונשלח תדרים של הנשמה. אהבה, ברכות, תפילות. כל אחת מאיתנו תגיד את השמות של היקרים לה, בתוך שאר פצועי וחטופי עם ישראל. ונתפלל גם אחת על השנייה, נברך אחת את השנייה – גם אם אנחנו לא מכירות את מי שיושבת לימיננו או לשמאלנו – שנזכה לצאת מהצער, מהשבר, ולראות בשמחת עם ישראל בארץ ישראל, שנזכה לחיים. שיהיה "פדה בשלום נפשי" – שהנפש שלנו תתחזק אחרי כל מה שהיה.
כגודל הזוועה – גודל השעה
חנה: יש תורה מדהימה של הבעל שם טוב, שאומר ״בזכירה סוד הגאולה״. ובאמת, בימים האלה אני מרגישה שאני כל היום מחפשת לדלות תורות שיחזיקו אותי, והמשמעות הזו של ״בזכירה סוד הגאולה״ ממש החזירה אותי לנקודה הזו שהייתי שם בממ״ד והרגשתי לרגע את הפחד שאנחנו לבד. וזו אשליה, כי אנחנו אף פעם לא לבד. כי מה זו זכירה? לזכור מה? לזכור מאיפה באתי, מי אני, לאן אני שייכת, מי האבות והאמהות שלי, ובאיזו זכות אני גרה כאן בעוטף.
לילדים לא קל מהסיפור הזה שאנחנו לא בבית, מהפינוי וגם הטראומה של מה שהם עברו. הייתי מצפה מהילדים שברגע האמת יתגייסו ויתנהגו מדהים, יחזיקו את עצמם. והם מהממים, באמת. ילד אחד חונק את השני, ותוך כדי אומר ׳אם חמאס לא הרג אותו אני אהרוג אותו׳… ממש אווירה של קדושה… אני גם חולקת את החדר עם הבת שלי המתבגרת, זה כיף… כל 45 שניות היא אומרת "אמא, אני צריכה מרחב". אין מרחב, חיים, אין!
בקיצור, באמת, המצב לא פשוט. תבואו לחדר אוכל בבית מלון עם ילדים מפונים, אבות מגויסים, ותראו ילד אחד רק לועס-יורק, ואתה רואה את עובדי הניקיון צריכים טיפולי חוסן אחרי שנצא… אלה רגעים באמת מאוד מאתגרים, ואני מזכירה לעצמי דווקא ברגעים האלה שנורא קל ליפול לייאוש ולעצבות ו׳לאן נלך׳ ו׳מה יהיה איתנו׳, ואני אומרת לעצמי ״בזכירה סוד הגאולה״. כן, אפילו ברגע הזה שהמתבגר חוטף את הקריזה… יעקב אומר ״אתנהלה לאטי״, בנחת, בקצב, "לרגל הילדים". אז גם את תסכימי לקצב הזה של עכשיו.
דעו לכן, כל מי שיש לה בעל מגויס, ילד מגויס, או כל אחת שמתגייסת בעשיה שלה, בכל רגע שהיא שמחה – היא משפיעה על החזית. ״השמחה בכוחה לשבר כוחות״ בחזית. זה נותן כוח לחיילים שלנו לפעול. אני אפילו מאמינה שזה איכשהו, אמן, ייתן גם תבונה למנהיגים שלנו… זה הכוח שלנו. כולן אומרות "מה אני יכולה לעשות?". כל דבר קטן טוב שאת עושה, משפיע שם. זה ״זכירה סוד הגאולה״, לזכור מי אני.
ביום ראשון, למחרת שמחת תורה, בתוך הפחד-פחדים כשהיינו בבית, התחלנו לכתוב בקבוצה במושב ׳מה עושים׳, ׳לאן הולכים׳, ׳מי הולכים׳. כולן מפחדות, והרגשתי שאני פשוט הופכת להיות חלק מההיסטוריה של עם ישראל, ואני מוצאת את עצמי כותבת לחברות שלי שם הודעה כזו: תקשיבו, כגודל הזוועות שמתרחשות כאן, קילומטר מאיתנו, וכגודל הזוועה שמתרחשת בכל עם ישראל בדבר הזה, כך גודל השעה הזו. כמה שהיא כואבת לנו, היא שעה גדולה שהולכת לקלף קליפה ענקית, שהולכת לרומם אותנו ולהביא אותנו לקומה הבאה. כי זו הדרך, ירידה זו צורך עלייה.
המשכתי וכתבתי להן: אנחנו פה לא לבד. אנחנו בזכות שרה, רבקה, רחל ולאה האמהות שלנו, שנתנו לנו כוחות לדעת מה זו אמהוּת ומה זה חסד ותפילה, ובזכות מרים הנביאה, שהנה, עכשיו כשאנחנו עוזבות את הבית שלנו ואנחנו לא יודעות לאן אנחנו נוסעות, ואפילו אין לנו תוף פיזי, יש לנו תוף בלב.
אני אומרת גם לכן: בעזרת ה׳, על הבמה הזו עוד נחגוג מלא ׳צמאה׳ות, ׳צמאה׳ות של משיח ושל גאולה, של ניסים ונפלאות. בזכות חנה, אמו של שמואל, ויהודית ויעל ואסתר המלכה, ובזכות נשות ישראל בכל הדורות שחירפו את נפשן על הבית היהודי ועל החינוך היהודי ועל אהבת הנפש של הילדים שלהן, בזכות נשות השואה והתקומה, נשות העוטף של מאורעות תשפ״ד ונשות עם ישראל של מלחמת העצמאות השניה, נזכור שאנחנו חלק משרשרת של נשים מופלאות. אנחנו מופלאות, והפלא הזה ילך ויהדהד הלאה לדורות הבאים.
לא יעזור כלום, את תחיי
ברכה: אנחנו חייבות לסיים. אבל רק שיתוף אחד אחרון. לפני שבוע בדיוק, בתי הגדולה ילדה למזל טוב. הייתי איתה בלידה, לידה ארוכה מאד שנמשכה כ-18 שעות. היו רגעים שכבר הייתי מאוד עייפה, שלא לדבר על היולדת עצמה… וכל הזמן אמרתי לעצמי: תראי איזה תהליך זה… זה לוקח זמן ואי אפשר להאיץ בכוח. זה קשה, זה מעייף, אבל זה תהליך. יש כאלה שזוכות ואצלן זה מהיר וקצר, אבל לרוב זה לא כך.
גדולי כל הדורות דיברו על חבלי משיח בדומה לחבלי לידה. חלקם התפללו שלא יהיו חלק מהתהליך הקשה הזה, והנה אנחנו חלק מזה. אין שום ספק. בשנים האחרונות עברנו סיטואציות הזויות שבמשך דורות העולם לא ראה כמותם. אם זו הקורונה שאתגרה אותנו כל כך, ואם זו המלחמה הנוראית הזאת שראינו בה מראות כל כך קשים. אנחנו עושות היסטוריה! לא כמליצה. אנחנו נבחרנו לגדל את הילדים שלנו לאמונה בתקופה מאוד לא פשוטה, בתקופה של חבלי משיח.
מצד שני, כששומעים את הסיפורים אי אפשר שלא להאמין. שומעים על אנשים שיצאו מהתופת בדרכים לא דרכים, כנגד כל הסיכויים. אנשים שכבר היו בצד השני של הגדר… וחזרו. אנשים שכבר ראו ושמעו את המוות, ופתאום באורח נס ניצלו. כל כך הרבה סיפורים שמעתי וקראתי, כמו זו שהייתה כבר בבגז' בדרך לעזה כשפתאום חיילים ירו ברכב ובנס היא לא נפגעה. אנשים שישבו בבית בוער והאש נעצרה, רצו או נסעו בין עשרות כדורים שורקים, והאישה שצעדה עם המחבלים כששני ילדי השכנים איתה… ולפתע המחבלים שחררו אותה, והיא סבה על עקבותיה וצעדה את כל הדרך חזרה ללא פגע. עשרות סיפורים כאלה שממחישים דבר אחד ברור: יש מי שמנהל את העולם, יש מי שחותך חיים לכל חי. ואם הקב"ה החליט שאת תחיי, כלום לא יעזור. את תחיי! אז בואו נגיד לא לפחד, וכן לאמונה.
נסיים בסיפור מימי מלחמת העולם השנייה, על הרבי הריי"צ – רבי יוסף יצחק, האדמו"ר השישי בשושלת חב"ד, חותנו של הרבי מלובביץ'. יהודי אמר לו בכאב: "רבי, שנזכה לישועות ונחמות". הרבי ענה לו: "לא לישועות ונחמות אנחנו זקוקים. לא ישועות ונחמות אנחנו מקווים. אנחנו צריכים ישועה אחת, נחמה אחת – אבל זו האמיתית". זה מה שאנחנו מבקשים ממך, ריבונו של עולם. את הגאולה האמיתית והשלמה, עכשיו. די לחבלי הלידה, משיח עכשיו.
