גלות
אין ספק בכך שליהודים יש צרות, גם פעם היו צרות ואולי אף יותר ממה שיש עכשיו אך גם כיום לא חסרות צרות. צרותיהם של ישראל בגלות קשורות במידה מסוימת לחורבן הבית, אבל הן קשורות בעיקר לזה שחָיִינו בארצות של שתי דתות ששתיהן לא אהבו אותנו ואף הדגישו זאת ביתר שאת.
לכל מקום היה מנהג מסוים ביחס ליהודים. בעיר גדולה בפרובנס היה מנהג קבוע שיום אחד בשנה, רב הקהילה הלך להביע את רגשות אהבתו והכנעתו לבישוף המקומי. חלק מהטקס היה שהרב קיבל סטירת לחי לעיני כולם, זה סוג של דבר שאולי מבטא באופן מתומצת את חיינו כעם בגלות. את תולדות ישראל בשנים הללו אפשר לסכם כך: פה זרקו את היהודים מהעיר הזו, פה זרקו את היהודים מעיר אחרת, פה העלילו עליהם עלילת דם, פה העלילו עליהם עלילה אחרת, שם היה פוגרום ביהודים וכך זה נמשך הלאה. מבחינה זו, בין שלומדים על תולדות של עיר אחת או של מדינה זה אותו דבר, זרקו אותם ממקום למקום ומקצה לקצה. זה היה המנהג המקובל.
חלק מהדברים שהיו המקור וההתחלה של צרותינו נעלמו כיום מן העולם. אמנם, הסתבכנו פה עם המוסלמים וזה משליך על החיים שלנו כעם בכמה וכמה ארצות, אבל גם אם אדם איננו פטריוט גדול ואיננו תומך נלהב במדינה, עדיין ברור שיש פה סוג אחר של חיים. התרגלנו לסוג מסויים של דברים ולסוג מסויים של חיים. חלקם טובים, וחלקם פחות טובים אבל ככלל התרגלנו. אמנם, מפעם לפעם מתפרצים ויוצאים מאורעות של צרה ויגון, ועדיין הם נותרים בהיקף מוגבל. אז בהחלט אפשר לומר שאנחנו בוכים על הצרות, אבל זהו רק חלק מן העניין של הימים הללו.
בית המקדש
אחת מהקינות של ט' באב עוסקת בזה שהוציאו מהמקדש תשעים ושלושה כלים, יש שם רשימה מסודרת של הכלים האלה, והשאלה היא: האם "על אלה אני בוכיה", על כך שלקחו כך וכך כלים. באופן רחב יותר אפשר לשאול: אנו חיים פה עם יהדותנו, בסך הכול המצב לא נורא, השאלה היא על מה אנו בוכים, מתלוננים ומתאוננים? אם נעמיד את השאלה בצורה פחות יפה: בית המקדש חרב – זו עובדה, כבר הרבה שנים הוא עומד בחורבנו, זה נכון ש"שועלים הילכו בו" ולפעמים דברים גרועים בהרבה משועלים הילכו בו, ואחרי כל זה יש שאלה אמיתית, למי זה חסר?
יש לנו מצוות ודברים ועיסוקים ובוודאי שאם בית המקדש היה קיים – היו לנו עוד הרבה מצוות. כל הבעיות שיש לנו כעת עם בשר חלב וכשרות בכלל הן כאין וכאפס לעומת מה שיש בהלכות טהרות – זה היה עולם שלם של בעיות. ואחרי כל הדברים הללו, לגוף העניין, כאשר חושבים על העניין של בית המקדש, אני לא יודע אם כעת מישהו היה נכנס למקדש כדי לראות דבר שנראה כמו בית מטבחיים גדול: אחד מביא שלמים, אחד מביא חטאת, אחד מביא אשם ואחד מביא עולה, ושוחטים ומפשיטים ומנקים את כל זה. תארו לעצמכם את המקום הזה, והשאלה היא: אם מישהו היה נכנס לשם, מה היה קורה לו?
אפילו מעבר לעניין של כל מה שהיה שם, השאלה היסודית היא: למי זה חסר? אני אומר "ובנה ירושלים" – יפה, ואני אומר "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו" – יפה מאוד, אבל עדיין השאלה היא בעצם למי חסר בית המקדש.
התמונה המלאה
הנקודה היסודית ביחס לכל הדברים הללו קשורה בתמונה הכללית. על מה אנחנו בוכים? אנחנו בוכים על זה ששום דבר איננו כתיקונו, יש לנו עולם שאפשר להסתדר איתו, אבל במובן בסיסי מאוד הדברים אינם כתיקונם. בהיקף כולל, בית המקדש הוא סוג של נקודת ציּון לעולם שלם של הלכות שנעדרות מחיינו, עולם שלם שלא ברור מה יהיה עליו. מדברים הרבה על תרי"ג מצוות, איפה יש לנו תרי"ג מצוות? יש לנו אולי חמישית ששייכת בפועל, וגם החמישית הזו לא תמיד שייכת לעולם של היום יום. המכלול השלם של התורה והמצוות במלוא היקפן הוא המבנה האידיאלי של מלכות ישראל, ואת מלכות ישראל במובן הזה אנו חסרים.
כל עניין האבלות קשור לתמונה הגדולה. האבל קשור לכל הציור הפנימי שלנו כעם, כ"ממלכת כהנים וגוי קדוש", כדבר שיש לו שלמות, לא רק מבחינת החוויות אלא גם מבחינת המציאות – כל זה איננו.
האמת היא שעל זה אפשר לבכות בכל השנה כולה ויש את זה בתפילות, אבל בימים הללו ישנו סוג של התרכזות. בימים הללו אני מתרכז בנקודת ההעדר, בנקודת החיסרון. אנחנו אומנם עושים מצוות ומעשים טובים, אבל אחרי כל זה אנחנו חיים רק בקטע אחד של התמונה. התמונה השלמה היא כל כך רחוקה שכבר שכחנו אותה, שכחנו ולא שכחנו, על זה אנחנו בוכים.
מלכות או ממשלה
התמונה הגדולה, הציור השלם של איך העולם של היהדות צריך להיות, זהו העניין של ביאת המשיח. זו המהות של הצום, של האבלות ושל הבכיות בכל השנה ובמיוחד בימים האלה. אנו רוצים משיח עכשיו – לכל עם ישראל, לכולם, לגרועים ולגרועים עוד יותר, משום שכולם הם חלקים של הגוף היהודי. אני מדבר על הגוף היהודי לא כגוף של אדם מסויים, אלא כגוף של העולם היהודי כמכלול, כגוף אחד. הגוף הזה, המכלול הזה הוא מה שיוצר את – "ושכנתי בתוכם". לא בתוך המקדש לבד, אלא בתוכם – בתוך עם ישראל, משום שעם ישראל בשלמותו הוא הדמות הכללית שבה מתגלה ה' בעולם.
המקדש במהותו שייך למכלול של כל ישראל. המכלול הזה הוא הגוף, וכשהגוף הזה פגום אזי כביכול יש פגם גם למעלה. כתוב בספר ישעיהו: "אתם עדי נאום ה' ואני א-ל" (מג,יב), בזמן שאתם עדי אני א-ל וכשאין אתם עדי אין אני א-ל (ספרי, דברים). מציאותנו, הווייתנו, שלימותנו היא הדבר שכביכול הקב"ה מתגלה בו בעולמו, וכשאומרים שהשכינה עלתה למרום – זו הנקודה הבסיסית של גלות השכינה.
כאשר השכינה בגלות היא נסתרת, ומה שנשאר הוא רק בבחינה של "מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור". לכאורה, "מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור" אלו שני חלקים מקבילים, אך יש הבדל בין מלוכה וממשלה. הממשלה היא מהות השלטון בפועל – השליטה. המלוכה, פירושה שאני מקבל ומרגיש את המלכות והמלך.
הממשלה של הקב"ה לעולם איננה יוצאת מהעולם. לא משנה באיזה מצב, בגלות או בגלות קשה, כשהורגים אותנו וטובחים בנו – הקב"ה מושל העולם ולא משנה מה אנשים יגידו. הוא מושל העולם והוא עושה בעולם כרצונו, אבל אז הוא מושל בעולם בבחינה של דיקטטור, הוא מושל בעולם מפני שיש לו כוח. הוא מסדר את המערכות, הוא מסדר את כל מה שקורה בעולם ואם למישהו יש ספקות בכך – הוא מקבל רעידת אדמה או גל צונאמי… הצד הזה של הממשלה של הקב"ה בעולם קיים תמיד.
לעומת זאת, המלוכה כדבר שמבטא את הרצון שלנו – היא הדבר שחסר, היא הדבר שאנחנו מייחלים לו. בראש השנה אנחנו לא עושים חג על ממשלתו של הקב"ה אלא על מלוכתו, אנחנו מתפללים בראש השנה על המלוכה ולא על הממשלה. מלכות הקב"ה היא "בכל עולמים" (חוץ מאשר קצת בעולם שלנו), אבל "ממשלתך" היא "בכל דור ודור": בדור של כופרים ובדור של מאמינים, בדור של "שומרי אמונים" ובדור של אנשים ששכחו הכול. ממשלתך נוכחת ותקיפה בימי דוד ושלמה, בימי חזקיהו ובימי המבול. גם אם דור המבול לא רוצה – זה לא משנה, הממשלה קיימת. אבל המלוכה לא קיימת בכל דור. היא שייכת לכל העולמות, אבל היא לא קיימת בכל דור.
כשמדברים על מלכות ה', זה אומר שהקב"ה מתגלה בנו, בנו עצמנו, לא רק בבחינת הקודש ששורה עלינו, אלא בנו בבחינת המכלול של כל הווייתנו. זה מה שאנחנו חפצים בו, זהו "האדון שאנחנו מבקשים". אנחנו בוכים על דבר שדיברו עליו כשהתחילו לבנות את בית שני: "הנה מלכך בא לך עני ורוכב על חמור" (זכריה ט, ט), זה מה שאנחנו רוצים – "מלכך בא".
משיח
בצד מסויים, מה שעושים בימי החורבן במידה רבה זה להתפלל על המשיח. אחד מגדולי ישראל שאל: מתי יבוא הקץ? התשובה שהוא קיבל הייתה פסוק: "מישאל ואלצפן וסתרי" (שמות ו, כב). צריך לקרוא את זה כך: מי שאל, וא־ל צפן – סתרי, הוא שאל והקב"ה צפן את התשובה לשאלה הזו וזה סוד של הקב"ה. אולי אותו רב לא היה שבע רצון, אבל הוא על כל פנים קבל תשובה. את השאלה הזו שאל לא רק האיש הזה, אלא בוודאי מיליונים רבים של יהודים ששאלה זו נשאלה על ידיהם. מסופר שפעם שאלו את בעל התניא את השאלה הזו והוא אמר כך: המשיח שיבוא – אתם לא מעוניינים בו, והמשיח שאתם מעוניינים בו – לא היה מעולם ולעולם לא יגיע.
כשאני הולך ברחוב ושואל אנשים מה יהיה כשיבוא המשיח, אנשים אומרים: המשיח ידאג שלא יהיה לי גירעון בבנק, שלא יזלו לי מים מהמרזב הזה, שהבת שלי תתחתן. כשיבוא המשיח הוא יפתור לי את כל הבעיות – בשביל מה המשיח בא אם לא בשביל זה. אנשים מדברים על זה בגדר של משהו שעל ידו יתמלאו כל הציפיות, אבל לא נראה שזהו תיאור שקשור לביאת המשיח.
חכמי ישראל נתאוו לביאת המשיח, לא לשלטון, אלא נתאוו לסוג של תנאי חיים שבהם המהות הפנימית של עם ישראל תתגלה. כאשר יבוא המשיח, התנאים החיצוניים הגדולים יגיעו להשלמה, וכיוון שיגיעו להשלמה יהיה אפשר להמשיך קדימה בדרכים אחרות.
בימים האלה אני יכול לבכות על כל מיני דברים, והשאלה היא אם אני באמת בוכה על הדברים שאני צריך לבכות עליהם. אנחנו בוכים לא על כך שבגלות הרגו כך וכך אנשים, אנחנו בוכים על ההעדר, על החורבן. בימים אלה מדברים על מה חסר, מה צריך להיות, הרבה יותר מאשר השאלה מה קרה כשחרב הבית.
החוסרים וההעדרים הללו הם הנושא שבאמת ראוי לעסוק בהם בימים האלו. זה חשבון נפש על האומה, לא על צרה אחת אלא על החשבון הכולל. המקדש והקרבנות הם חלק מהמכלול, גם דיני טומאה וטהרה ועוד עולמות שלמים הם פרטים בתמונה הגדולה – כל הדברים האלה ועוד דברים רבים אחרים התנדפו. המקדש הוא לא הדבר היחידי שאין לנו, הוא ציר שמסביבו נעים חלקים אחרים של הבניין היהודי והחלקים הללו הם חלק מתמונה שלימה.
להביא לימות המשיח
מה שאני צריך לעשות בימים אלו ביתר שאת זה העניין של לצפות לישועה. זה לא ענין של יום מסויים, הרי שלש פעמים ביום מצפים לישועה, אבל יש זמנים ששייכים לזה, לא מדברים רק על החורבנות שהיו אלא מדברים על "מתי יהיה קץ הפלאות". זה דבר שצריך להטריד ולהעסיק אנשים, מתי בא הקץ? מתי זה מגיע?
כשמישהו מצפה לישועה זה דבר יפה.
הציפייה לגאולה לא הייתה באותו אופן בכל הדורות אבל מזמן האר"י זה נהיה יותר בולט, האר"י הפך את זה לעניין הרבה יותר אקטיביסטי. בעולם שהוא בנה לא נשארים רק פסיביים – צריך לעשות משהו כדי להביא את הגאולה. האר"י טען בספריו שצריך "להביא לימות המשיח", ימות המשיח זה לא כמו שאר דברים שבאים מעצמם – המוות בא ודברים אחרים באים, אז גם ימות המשיח באים. האר"י אמר שלא כך, אני צריך להשתדל, לעבוד ולדאוג – "להביא לימות המשיח". לכן, אם צריך לדבר בימים האלה על משהו זה על איך אנחנו עושים להביא לימות המשיח.
יש אנשים גדולים שיכולים לדפוק על השולחן ולהגיד שצריך שיבוא המשיח… מה אנחנו יכולים לעשות? יש דברים שאנחנו מסוגלים לעשות. גם כשיש תהליך גדול ודברים גדולים, יש דבר קטן שיכול לעשות מישהו שהוא לא אדם גדול, הוא יכול לעשות דבר בתחום שלו, בכסף שלו, בשביל לקרב את הגאולה. כל הבכיות שלנו על העבר זה פחות חשוב מאשר ציפייתנו לעתיד, שזה בעצם התכלית של הימים הללו – לא רק לדבר על העבר אלא לחלום ולהכין את העתיד.
