חודש אלול הקרב ובא הוא זמן לחשבון נפש, גם בעבודת הנפש האישית שלנו וגם כלפי הזולת. אנחנו מנסים לבחון היכן אנחנו עומדים, ואם טעינו – לשנות כיוון.
ובכן, כשאני חושב על החובה והזכות שלנו בכל הקשור לעבודה כלפי הזולת, אולי באמת הגיע הזמן לשנות כיוון.
התרגלנו לכך שיש כמה ארגונים ותנועות שעוסקים בקירוב יהודים ליהדות. כולם משבחים את מפעליהם הברוכים, ויודעים שכתוצאה מהפעילות הזאת התקרבו במשך השנים אלפים־אלפים לתורה ומצוות. אבל שוב ושוב אנחנו נוכחים לדעת שבעת הזו אנחנו זקוקים להרבה יותר. אנחנו צריכים בקרב עם ישראל, לכל גווניו, עוד ועוד אהבת ה', אהבת התורה, אהבת ישראל ואהבת הקודש בכלל, כולל כמובן ארץ הקודש לגבולותיה.
אם כולנו נעשה יד אחת להשקיע בכך, הכל ישתנה. גם אם ישנם חילוקי דעות, ומובן שתמיד יהיו חילוקי דעות, השנאה וההסתה תלך ותתכלה עד שתיעלם לגמרי.
איך זה יקרה? צו השעה על כל אחד מאיתנו להתחיל מיידית לעסוק בעבודה הזו של קירוב הלבבות לאביהם שבשמים, "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל". ואנחנו לא יכולים לשער את התוצאות העצומות של העבודה הזו בטווח הקצר, ועוד יותר בטווח הארוך.
המלחמה הנוכחית, על גילויי האמונה האדירים שהתפרצו בה כמו לבה גועשת, מלמדת שזה הזמן. אנחנו צריכים להפיח רוח חדשה בציבור – מנער ועד זקן טף ונשים – לעידוד העיסוק באופן אישי בהפצת היהדות בכל אופן ודרך. בהכנסת אורחים, בשיעורי תורה, בהגברת המודעות היהודית, הפצת מצוות, חיזוק החינוך התורני, ובעיקר ביסוד התורה כולה – אהבת ואחדות ישראל.
אתם יודעים, כל מי שעסק בקירוב הלבבות מתוך אהבה אמיתית אל הזולת ואכפתיות עמוקה, ובגישה של דרכי נועם ושלום, ראה הצלחה מדהימה. לא שמעתי על יהודי אחד שהתקרב לתורה על ידי צעקות בוז, קללות וכתבות נאצה ח"ו, אבל כן ראיתי ושמעתי על אלפי־אלפי יהודים ברחבי הגלובוס שהתקרבו ליהדות בדור האחרון באמצעות הפצת היהדות והרבצת התורה מתוך אהבת ישראל.
הגישה הראויה היא לפתוח את הלב ולהזמין כל יהודי לחוות את התורה שהוא עצמו קיבל במעמד הר סיני, "מורשה קהלת יעקב". על ידי כך שנטעים אותו עצמו ממנה, נבטל את הפחד וההתנגדות של כל כך הרבה תינוקות שנשבו שפשוט חרדים שהיהדות רוצה להחריב את עולמם חלילה…
איך עושים את זה? פשוט. זה מתחיל באמירת שלום, בהזמנת אורחים לשולחן שבת וחג, בשיחה חמה בעת הליכה ברחוב או בטיול, בבית קפה או באוטובוס. זה ממשיך בשיחות גלויות לב, בשיעורי תורה וחברותות ובשימוש בכל דרך שהיא כדי להגיע ללב כל יהודי. הזדמנויות ישנן בלי סוף: תן ליהודי חלה לשבת, שלח לו סרטון עם מסר שיפתח לו את הלב והנשמה, תקיים שיעור במשרד פעם בשבוע, לצד מגש סושי… – ותראה ישועות.
אל תשאירו את העבודה לחסידי חב"ד, לגרעינים התורניים ולארגוני הקירוב – ברוכים יהיו כולם. לצערנו, יש מספיק עבודה לכולם, ולכן חובת השעה מוטלת על כל אחד מאיתנו.
אולי כל הריבים האומללים שחווינו בשנים האחרונות הם בעצם הזמנה לכולנו להתעורר ולהבין שהגיע הזמן של "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק: פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי, שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה". אבא שבשמים מתחנן שנוציא את השכינה הקדושה, את עם ישראל ואת העולם כולו מהלילה הארוך של הגלות. הוא דופק על הדלת ומתחנן שנצא מהמיטה ונפתח את הדלת ואת הלבבות לגלות את האמת ש"אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר", ולב כל ישראל ער לדבר ה'.
יש כאלה שיגידו שזה לא לגמרי נכון. הרי אלו שמובילים את ההסתות נגד היהדות וכל אלה שמצטרפים אליהם הם שונאי ה' שאין להם תקווה, רחמנא ליצלן. צריך להתרחק מהם, לחתוך את הקשר וזהו…
אבל הגישה הזו נובעת מהעדר הבנה מהו יהודי. הגמרא אומרת על הפסוק "בָּנִים אַתֶּם לַה׳ אֱ־לֹהֵיכֶם" – "בִּזְמַן שֶׁאַתֶּם נוֹהֲגִים מִנְהַג בָּנִים – אַתֶּם קְרוּיִם בָּנִים, אֵין אַתֶּם נוֹהֲגִים מִנְהַג בָּנִים – אֵין אַתֶּם קְרוּיִם בָּנִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אַתֶּם קְרוּיִם בָּנִים".
רבי מאיר לא מסתפק בעצם הקביעה הנחרצת שלו, והוא מביא ארבעה פסוקים מהתנ"ך כדי לבסס את שיטתו: שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו ד): "בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה״, וְאוֹמֵר (דברים לב): ״בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם״, וְאוֹמֵר (ישעיהו א, ד): ״זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים״, וְאוֹמֵר (הושע ב): ״וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵ־ל חָי״.
למה רבי מאיר צריך ארבעה פסוקים? הגמרא מסבירה שכל פסוק בונה עוד נדבך בגישה המקרבת שלו. אני אולי יכול להבין שבן סכל ונבער מדעת הוא עדיין בן, אבל מה תאמר על בן שבגד באביו ואימו וכבר איבדנו את האמון בו? האם גם הוא בן?! וגם אם כן, מה לגבי בן שבעט באביו ואימו וערק לצד השני – הלך לעבוד עבודה זרה ח"ו – גם הוא בן?! ונניח שתאמר שכן, האם בן כזה ייקרא בן חביב ונחמד או בן מושחת ומשוקץ?!…
זהו החידוש של רבי מאיר, שגם יהודים כאלה נקראים "בני א־ל חי"!
איך זה ייתכן? מסביר המהר"ל בספרו נצח ישראל (פי"א), "ההפרש אשר יש בין ישראל לאומות. כי השם יתברך בחר בישראל בעצם, ולא בשביל [=בגלל] מעשיהם הטובים. שלא לומר דוקא כאשר הם עושים רצונו של השם יתברך – אז בחר בהם, ולא כאשר אין עושים רצונו של השם יתברך. ולפיכך כתיב 'והייתי לכם לאלוקים' קודם, ואחר כך 'והמה יהיו לי לעם'. כלומר, מה שהשם יתברך בחר בישראל הוא קודם, ואף כי ישראל אינם מקבלים אלקותו".
אתם מבינים? לכן בני ישראל נקראים תמיד בנים מעולים וטובים. ובלשון המהר"ל: "כיון שהם טובים מצד עצמם, שכך נבראו מן השם יתברך בשלמות, בשביל זה נקראו 'בני מעלי'. ותחלת בריאתם היה בטוב ובשלמות, רק כי אחר כך מצד עצמם נעשו רעים. ואל דבר זה יש סלוק והסרה מן החטא, כי ישובו מדרכם".
כלומר, הבגידה והעבודה זרה אלו דברים חיצוניים שנספחו ליהודי, אבל המהות האמיתית שלו היא בהיותו "חלק אלוקה ממעל ממש". הוא חתיכת אלוקות, ולכן אפשר לכנות כל יהודי – מצד עצם המהות שלו – בתור הבן הכי טוב בעולם, כי הוא מאוחד לחלוטין עם הקב"ה בכבודו ובעצמו.
אם לדבר על ההיסטוריה, נראה שהיא הוכיחה את שיטת רבי מאיר בצורה המובהקת ביותר, וגם העצובה ביותר. היטלר ימ"ש ותלמידיו החמאסניקים הארורים הסתכלו על כל יהודי כיהודי, גם אם הוא מזמן שכח שהוא כזה או שבכוונה תחילה לא זיהה את עצמו כחלק מאלה. הצוררים לא הבחינו בין הכיפות והכובעים, ולא היה אכפת להם אם היהודי שלפניהם מחשיב עצמו כאתאיסט. מבחינתם, אם דם יהודי נוזל בעורקיו, צריך להשמידה אותו. וכל כך למה? בגלל שהרוע מרגיש את הקדושה הייחודית של יהודי שאין לה אח ורע, כשהמדובר הוא על כל יהודי בעולם, יהיה מי שיהיה.
חכמינו קובעים שעכן היה אחד מפושעי ישראל הגדולים ביותר, והם מפרטים את העבירות החמורות שביצע. ובכל זאת אומרת הגמרא, "אף על פי שחטא – ישראל הוא". גם יהודי מרדן שמסרב לציית לדיני התורה, עד כדי כך שבית הדין צריך לכפות אותו באמצעות מלקות לתת גט לאשתו, עליו כותב הרמב"ם בהלכות גירושין: "רוֹצֶה הוּא לַעֲשׂוֹת כָּל הַמִּצְווֹת וּלְהִתְרַחַק מִן הָעֲבֵרוֹת; וְיִצְרוֹ הוּא שֶׁתְּקָפוֹ", ולכן כשכופים אותו – זה נחשב שהוא מגרש כפי רצונו האמיתי, כי המלקות חשפו את הפנימיות שלו שרוצה למלא את רצון ה'.
האם לאור זאת אנחנו מבינים קצת מה זה יהודי, או לפחות מבינים שאנחנו לא מבינים?
ודאי אתם מכירים את האגרת הידועה של הרמב"ם – 'אגרת השמד', שם הוא כותב: "תדע שצריך האדם לידע עיקר מעיקרי הדת, והוא שירבעם בן נבט והדומים לו נפרעים ממנו על עשיית העגלים ועל ביטול ערובי תבשילין והדומה לו… צריך האדם לידע שכל עבירה שיעשה נפרעים ממנה עליה, וכל מצוה שיעשה מקבל עליה שכר".
תשאלו: מה טמון בדברים הללו, ולמה הרמב"ם עושה מהם "עיקר מעיקרי הדת"?
בהזדמנות מסוימת, הרבי זי"ע הסביר שהעניין הוא כך: אנחנו יכולים לחשוב ולתהות לעצמנו, וכי אכפת לה' יתברך שאדם החוטא ומחטיא את הרבים כמו ירבעם בן נבט מבשל קוגל ביום־טוב שחל בערב שבת בלי לעשות עירוב תבשילין?!… זה נשמע לא רציני. האומנם פושע שעובר על כל התורה כולה ייענש על כך שלא הקפיד על דקדוקי דרבנן? אולי תגיד שגם ישאלו אותו בשמיים למה הוא לא נטל ידיו למים אחרונים ולא הניח תפילין של רבינו תם… נו באמת, זו הבעיה שלו?! לכאורה, ירבעם בן נבט כבר נפרד לגמרי מאלוקי ישראל, והוא כמו גוי גמור. ואם כך, שיבשל כמה שהוא רוצה ביום־טוב שחל בערב שבת! מה אכפת לנו? הוא כבר התנתק לגמרי!
אומר לנו הרמב"ם: לא ולא!! מי שחושב כך לא מבין מה זה יהודי. יהודי אף פעם לא נפרד לחלוטין. יהודי לא יכול להתנתק מאלוקים חיים. נשמתו היא "חלק אלוקה ממעל ממש", ולכן גם כשהוא מבשל ביום־טוב קוגל ללא עירוב תבשילין, זה בהחלט נוגע להקב"ה בכבודו ובעצמו! גם הבישול של ירבעם בן נבט, כשאינו נעשה כהלכה, יש בכוחו לפגום בקדושתו של החג!
אלו דברי פלא, אבל כך הם הדברים, והם ממחישים לנו עד כמה הקב"ה מאמין בכל אחד מאתנו, ועד כמה קדושתו של כל יהודי נוגעת בבבת עינו של הקב"ה. גם כשמדובר באנשים שאינם שומרי מצוות, ה'חילוניות' היא רק אורח חיים חיצוני, ואילו העצמיוּת שלהם נשארת קדושה. חילוני הוא מלשון חול, אבל בורא העולם כבר קבע בעת מעמד הר סיני שכל יהודי הוא חלק מ"גוי קדוש". הקדושה היא לא דבר נוסף על יהודי, אלא היא היא מהותו האמיתית. גם אם ירצה לברוח מהזהות הזו, הוא לא יכול להתנער ממנה. "בין כך ובין כך אתם קרויים בנים".
כשילד יהודי מתחיל לדבר מילים ראשונות, הוריו צריכים ללמד אותו את הפסוק "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב". כך נאמר בגמרא. את התורה כולה אנחנו מעמיסים על כתפיו הרכות… והמשמעות היא שקדושתה של התורה שייכת לכל יהודי באשר הוא. הקב"ה קבע במעמד הר סיני שכל יהודי הוא חלק בלתי נפרד מ"ממלכת כהנים וגוי קדוש", והוא זכאי לקבל את תורתו.
כשאנחנו מתבוננים ומנסים להפנים את הנקודה הזו, ההשקפה שלנו הולכת ומשתנה. אין כאן שני צדדים ושני מחנות. יש כאן קרב בתוך כל יהודי עצמו בין צדו החיצוני וצדו הפנימי.
על כולנו מוטל, אפוא, בתקופה הזו להשתחרר מכבלי המגזריות ולהיות עבדי ה' באמת. הקשר בינינו ליהודים אחרים יותר עמוק מכל דבר אחר, ודווקא בעידן הזה צריך כל אחד מאיתנו להיות בצד המקרב, כשהאחריות הגדולה היא על הציבור הדתי שמכיר את התורה. זה הזמן להרבות בקירוב. לראות יהודי אחר כפי מה שהוא בפנימיותו, ולחבק אותו.
אם לדבר על 'רווחים' ממלאכת הקירוב – יש הרבה כאלה, אבל לא בהכרח שהם צריכים לעמוד בראש מעייננו… עם זאת, אזכיר נקודה אחת חשובה: הקירוב של אחרים ליהדות מגביר ומעצים את היהדות שלנו. ברגע שהילדים שלנו רואים שאנחנו מתחברים באהבה עם יהודים שאינם נראים כמונו, הם יבינו את המהות האמיתית של העם שלנו. הם יקלטו את הנחת היסוד שצבע הכיפה או חסרונה לא משנים את המהות, כי היהדות חקוקה בעצם מהותנו ולא בשום פרט חיצוני.
כמובן, יש להדגיש: גישה כזו לא באה להרגיע את היהודי שלפנינו ולעודד אותו להמשיך בחייו ללא תורה ומצוות, שהרי בין ובין כך הוא יהודי… אדרבה, עלינו להיות מתלמידיו של אהרן. נאהב את הבריות – כמו שהן, ללא תנאי, אבל השלב הבא של האהבה הוא כשאנחנו ממשיכים ומקרבים אותן לתורה. מה שטוב לנו – טוב גם להם, וזה שלהם. נפנה ונאמר ליהודי שאנחנו פוגשים: יקירי, יהלום אתה. נקודה. אבל אם אתה יהלום, חבל להיות בלתי מנוצל, עטוף בבוץ של חיי העולם הזה; בוא נלמד תורה, ויחד נלטש את היהלום שלנו. בוא נלמד לקיים מצוות לא תעשה כדי להסיר את הלכלוך מעלינו. בוא נלמד לקיים מצוות עשה, כדי שהן יבריקו ויבהיקו את האור המופק מאיתנו.
ואפרופו יהלומים, אי אפשר לסיים בלי הסיפור הנפלא על האדמו"ר החמישי לבית חב"ד, רבי שלום דובער (הרש"ב):
חסיד גדול, סוחר יהלומים, הגיע פעם לחצרו וראה כיצד הרבי מקרב יהודי כפרי פשוט שלא היה נראה שייך לתורה. החסיד תמה על ההנהגה הזו בפני הרבי, אך הרבי לא הגיב מאומה.
בהמשך היום נכנס החסיד אל הרבי, ותוך כדי שיחתם הרבי שאל אותו אם יש באמתחתו מעט יהלומים שיוכל להציג לו. החסיד הזדרז להציג את סחורתו בפני הרבי ופרס על השולחן יהלומים נוצצים, כשהוא מצביע על אחד מהם ואומר כי זהו יהלום מיוחד במינו.
נטל הרבי את היהלום, קירב אותו מול עיניו, סובב אותו הילך והילך ואחר כך החזיר אותו לשולחן כשהוא מפטיר: "אינני רואה בו איזה דבר מיוחד…"
החסיד נבוך ואמר: "רבי, כדי לחוות דעה על יהלומים צריכים להיות 'מבין'…".
חייך הרבי לעומתו ואמר: "אכן! אבל גם על נשמות אי אפשר סתם כך לחוות דעה, צריכים להיות 'מבין'…".
לחיים, לחיים ולברכה!
