בשום מקום לא כתוב איך היה נראה אדם הראשון, מה היה משקלו או צבע העיניים שלו. הדבר היחיד שכתוב עליו הוא: "בצלם אלוקים ברא אותו". זהו, זה כל התיאור, וכנראה שזה אמור להספיק לנו…
"בצלם" זהו הניצוץ האלוקי שיש בכל אדם, חלק אלו־ה ממעל. כל אדם ובריה בעולם נבראו מכוחו של הקדוש ברוך הוא, אבל עם ישראל קיבל דבר נוסף. הקדוש ברוך הוא אומר לכל אחד מאיתנו: "מעבר להיותך ברוא שלי, אני נותן לך גם חלק ממני". המושג הוא "צלם אלוקים" ולא "צלם ה'". הכוונה בשם ה' היא: היה, הווה ויהיה, ואילו הכוונה בשם אלוקים היא: בעל הכוחות כולם. יש לך צלם אלוקים וזה אומר שיש לך כוחות אלוקיים, הרבה למעלה מכוחות של נבראים אחרים. ה' נתן לך כוחות מהחלק אלו־ה שלך, יש לך כוחות עצומים! מבחינה מסוימת, יש לך כביכול כוחות של בורא.
על הפסוק "לאמור לציון עמי אתה" אומר המדרש "אל תקרי 'עָמי אתה' אלא 'עִימי אתה', שותפי, מה אני בורא שמים וארץ במילולי, אף אתה". הקדוש ברוך הוא נתן לאדם כוחות של בלי־גבול, והוא נעשה שותף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. באיזשהו מקום, לתפילה, ללימוד ולעבודת ה' שלך יש כוח לברוא עולם.
אך מהו הדבר הראשון שצריך לדעת לפני שתוכל לגלות את הכוחות שלך? שאתה בעל כוחות! עליך להאמין ולדעת שיש לך כוחות, משום שאם חס ושלום לא תאמין בזה, גם אם יהיו לך הכוחות הגדולים ביותר, לא יהיה לך בעצם כלום. כולנו רואים סביבנו ילדים ואנשים שיש להם המון כישרונות ויכולות, אך כמה מהם מממשים אותם? מאוד מתסכל לראות אדם שלא מצליח להוציא אל הפועל את הכישרונות שלו, ועוד יותר מתסכל זה לראות שהאדם איננו מודע בכלל למתנות שה' נתן לו. כשאדם לא מאמין שיש לו כוחות כאלה, הוא לעולם לא ידע איך לנצל אותם. לכן הדבר הראשון והחשוב ביותר הוא לדעת ולהאמין שאני בעל כוחות אין סופיים.
כשאירע חטא המרגלים, בני ישראל בכו. הקדוש ברוך הוא אמר להם "אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני אתן לכם בכיה לדורות". מדוע החטא שלהם נחשב חמור יותר אפילו מחטא העגל? במדרש מופיע, שהקדוש ברוך הוא אמר, שעל כך שרצו לחזור למצרים ועל כך שלא רצו להיכנס לארץ – אפשר לסלוח, אך על דבר אחד לא: על כך שאמרו "ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם". זה שהם פחדו – נו, מילא. אבל כשהם הסתכלו על עצמם כחגבים או כנמלים ולא ידעו אילו כוחות יש בהם, כשהם לא הכירו בכוח הגדול שהקדוש ברוך הוא נתן להם – על כך אי אפשר לסלוח. זה שבכיתם ולא האמנתם בכך שיש בכם צלם אלוקים ושמתם עצמכם כחגבים – זה החטא הכי גדול.
זו כוונת המדרש שאומר, שלאחר שבני ישראל עשו את עגל הזהב הם עשו תשובה, והחטא נמחק. אך בחטא המרגלים, כל זמן שעם ישראל לא יכיר בכוחות שהקדוש ברוך הוא נתן ונותן לו בכל רגע – כל עוד לא נתקן את זה, זה לא יעזור – ה"בכייה של חינם" תישאר, ותישאר לדורות.
באמריקה עשו מחקר מעניין: לקחו מאה תלמידים וחילקו אותם בצורה אקראית לשלוש כיתות, ונתנו לכל כיתה מורה אחד. כשהכניסו את המורים לכיתות, אמרו לראשון שהכיתה שלו חלשה מאוד. למורה השני אמרו שהכיתה שלו בינונית ולמורה השלישי אמרו שהכיתה שלו היא של מחוננים. האמת הייתה שלא היו פערי רמות בין הכיתות.
אחרי חצי שנה בדקו את התקדמות הכיתות, ומצאו ביניהן הבדלים עצומים. בכל כיתה הישגי התלמידים היו בהתאם לציפיות המורה, זו הייתה נבואה שהגשימה את עצמה. מדוע זה קורה? משום שהאופן שבו מסתכל המורה על הילדים הוא גם האופן בו מסתכלים הילדים על עצמם. כשמורה מאמין ביכולות של תלמידיו – הם מסוגלים להרבה מאוד, וכשהוא לא מאמין בהם – זה עובר הלאה, הם קולטים את זה ו"עומדים בציפיות" באופן שלילי.
אני מכיר מורה מצוין, אחד הטובים שפגשתי. פעם הוא סיפר לי את סיפור חייו: "כשהייתי נער, חשבתי שאני לא מסוגל ללמוד. ההורים שלי הלחיצו אותי ודחפו אותי להגיע להישגים גדולים, והלחץ הזה השבית אותי. כבר מגיל צעיר ידעתי: משניות – זה לא בשבילי; חומש – קשה לי. כל זה היה עד שעלינו לארץ. כאן קיבלתי מורה חדש, ששידר לי כל הזמן שאני יכול, שאני מסוגל. הרבה אנשים אומרים מילים מעודדות, אבל אצלו הרגשתי שזה לא סתם מילים, הוא האמין בי באמת ובתמים".
"התחלתי ללמוד משניות, הצלחתי והתקדמתי, אבל הגמרא נשארה בשבילי חתומה, לא הייתי מסוגל להבין אותה. ברוך ה', התחתנתי והפכתי בעצמי מורה לכיתות הנמוכות, ושיעור אחד מסרתי גם בכיתה גבוהה יותר. יום אחד קרא לי המנהל ואמר שבכיתה הגבוהה המורה לגמרא מתכונן לעזוב, וביקש שאמלא את מקומו בקביעות. אני? גמרא?? נבהלתי, זה לא בא בחשבון. אך הוא אמר שאם לא אסכים, הוא ייאלץ לקחת מורה אחר שילמד במקומי את שתי הכיתות".
"באתי הביתה שבר־כלי, אפילו לאשתי לא רציתי לספר למה אני ככה. היא לא וויתרה לי, ובסוף סיפרתי לה. התגובה שלה הייתה מדהימה: 'אני לא יודעת על מה אתה מדבר. אתה כזה חכם, אני רואה שאתה מצליח בכל. תגיד לו שאתה לוקח יומיים ניסיון'. לקחתי, ומאז אני גם מורה לגמרא…". הוא באמת אחד המורים המצטיינים שאני מכיר, וה"חולשה" שלו היא כמובן לעזור דווקא לילדים החלשים.
הגמרא אומרת במסכת כריתות שאם אדם יוצא לדרך ורוצה לדעת אם תהיה לו הצלחה, עליו להיכנס לבית שיש בו מעט אור, ולהתבונן בצל שלו. אם הוא רואה שיש לו שתי צלליות, אחת כהה ואחת חלשה יותר, זה סימן שתהיה לו הצלחה, אך אם יש רק צל אחד, לא תהיה הצלחה גדולה. אך הגמרא מוסיפה שאסור לאדם לבצע את הבדיקה הזו, כי אם הוא יכנס לחדר ולא יראה גם את הצל השני אף על פי שהוא קיים, תהיה לו חלישות הדעת, וזה ימעט את המזל שלו. זה שהוא לא יראה את הצל שלו, יגרום לו שלא יאמין שתהיה לו הצלחה, וממילא המזל וההצלחה שלו יתמעטו.
לפי פנימיות התורה, יש חמש דרגות בנשמה: נר"ן ח"י – נפש, רוח נשמה; חיה, יחידה. נר"ן הם הכוחות הנמוכים יותר, אך דרגת ה"יחידה" מתגלית רק במצב של מסירות־נפש. המהר"ם מרוטנברג כותב שאם אדם הולך להישרף על קידוש ה' עם מסירות נפש, הוא לא ירגיש מאומה. הוא הולך בכוח ה"מקיף" שלו עד שהרגשת המציאות שלו מתבטלת, והוא נמצא בדרגה עליונה. גם במצבים פחות קיצוניים ממוות על קידוש ה', כשאדם מאמין בכוחות שה' נתן לו ומרגיש לפתע התעלות, השראה, התלהבות או כוח לפעול ולשנות, זה בגלל שהתעורר בו לרגע אחד הכוח ה"מקיף" ונתן לו חיוּת מיוחדת. דווקא הדברים הגדולים ביותר מתרחשים לפעמים בלי תכנון.  
הצל הרגיל מקביל לנר"ן, ואילו הצל הכפול מבטא את הכוח ה"מקיף", של "חיה" ו"יחידה", והוא שומר על האדם. כשהאדם יוצא לדרך, אם הוא יראה שהכוח ה"מקיף" מגיע איתו, הוא יתחזק מכך. אבל אם הוא יחשוב שהכוח איננו – חולשת הדעת תחליש את מזלו עוד יותר. ההצלחה תלויה בכמה אתה מאמין בצלם אלוקים שבך, בכוחות המיוחדים שה' נתן לך.
הרבי מליובאוויטש אמר שכל אדם צריך להרגיש שהוא חלק אלו־ה ממעל – גם כשהוא נופל וגם כשהוא חוטא, כי בנשמה אין שום פגם. יהודי הוא כמו שמיים מוארים בשמש, הכל טהור ונקי, אלא שלפעמים עננים מעיבים על האור. צריך לזכור שזה זמני בלבד, הרוח תגיע, העננים ימשיכו הלאה והאור יזרח מחדש. אני אחזור להיות מי שאני באמת.
לרב גרונר, המזכיר של הרבי, היה אח שהיה שליח באוסטרליה. פעם האח הגיע לרבי, ולפני שחזר לאוסטרליה הרבי שאל אותו: "מה תעשה בזמן הנסיעה באוניה?". הוא לא ידע מה לענות, והרבי אמר לו: "כשאתה חוזר באנייה דרך כל האוקיינוס עד לאוסטרליה, קח בבקשה את כל המחשבות שלך על כך שאתה לא יכול, לא מסוגל ולא מצליח; את כל המחשבות שמכניסות לך עצבות ואי־הצלחה, תעטוף אותן בשקית וזרוק אותה לאוקיינוס! זאת העבודה שלך לנסיעה הזו". לחיים! שנזכה לעשות כזה "תשליך" בכל יום, שנזרוק את כל המחשבות שמכווצות אותנו ונאמץ את כל המחשבות שנותנות לנו אומץ וכוח!