בימים עברו, כשהתחבורה המצויה היתה סוס ועגלה וגם זה רק לבעלי אמצעים, היו אנשים שנדדו רגלית חודשים ארוכים. הנסיעה של חסיד אל הרבי שלו היתה נערכת בזמנים מיוחדים, ואם כבר היו יוצאים לדרך, היו שוהים שם פרק זמן ארוך. היו יהודים שנסעו אל הרבי שלהם פעם בשנה או שנתיים וזה נתן להם חיות למשך הזמן.
מספרים על שני חסידים שהיו חברים טובים. האחד היה חסיד של האדמו"ר הזקן והשני של רבי חייקל מאמדור, מתלמידי המגיד ממעזריטש. כמובן, כל אחד מהם התנהג כפי שהרבי שלו הדריך אותו. החב"דניק נהג ללמוד חסידות בהתבוננות כל יום לפני התפילה, ולפעמים הדברים שלמד האירו והשפיעו לו על הלב יותר ולפעמים פחות. לעומת זאת אצל חברו, החסיד של ר' חייקל, היו 'קולות וברקים' דבר יום ביומו. כל יום הוא היה נלהב ונרגש.
החב"דניק ראה את תפילת חברו וקינא בו.
לימים, הגיע אותו חב"דניק אל האדמו"ר הזקן ונכנס ליחידות. הוא סיפר על החבר שלו, כיצד הוא בוער מהתלהבות בתפילה בכל יום ועל ההרהורים שעלו בו: אולי לפעמים עדיף להתפלל כמו חסידי ר' חייקל…
האדמו"ר הזקן ענה לו: "מה אתה חושב, איך נראה לך שהחבר שלך מצליח להתלהב במידה שווה מדי יום? זה לא הוא שבוער ומתלהב, אלא הרבי שלו, ר' חייקל, הוא שמשפיע עליו וגורם לו לבעור ולהתלהב"…
האדמו"ר הזקן התכוון לומר לאותו חסיד, שההתלהבות של החבר אינה פנימית. זה לא הוא שהצליח בכוח עבודה אישית להגיע לאותה התלהבות מרוממת, אלא זה נעשה בסיוע 'מקיף' מלמעלה של הרבי שלו.
הדרך שבה אדמו"ר הזקן הדריך את החסידים היתה לעבוד בכוחות עצמם. על ידי עבודה של התבוננות אישית ויגיעה מתמדת, הם יצליחו להגיע לרגש של אהבה ויראה בכוחם שלהם. המעלה של עבודה בצורה אישית מתבטאת לא רק בתוצאה, שהדברים נכנסים בצורה פנימית ועמוקה יותר, אלא המעלה כאן בעיקר טמונה בגודל העניין המושג – הדבר שמשיגים בעבודה אישית הוא עצמו יותר פנימי ונעלה.
אצל חסידים, אחד מכינויי הגנאי הכי גדולים היה שאמרו על מישהו שהוא 'חיצון'. כלומר, אדם שמתעסק בדברים חיצוניים ולא במהות ובעיקר. על פניו זה לא מובן: הרי יש הרבה מידות רעות, אז למה דווקא חיצון נחשב לגנאי מיוחד? הסיבה לסלידה העמוקה דווקא מחיצון, נובעת מכך שלשאר המידות יש תקנה, אדם גאוותן או כזה שממהר לכעוס, יכול על ידי עבודה לתקן את המידה. אבל אדם שהוא חיצון, חסידים נהגו לומר שהבעיה איתו היא שאין לו תקנה, כי גם אם יורו לו דרך תיקון, גם אותה הוא יעשה בצורה חיצונית…
כדי שדברים ישפיעו ויחלחלו דרושה יגיעה ורצינות, שום דבר אחר לא יועיל, אחרת הכל הופך לחיצוניות אחת גדולה. יש בדיחה ששמעתי פעם על בני קורח. הרי כתוב שבני קורח לא מתו ונתבצר להם מקום גבוה בגיהינום, והם חוזרים בהם ואומרים "משה אמת ותורתו אמת ואנו בדאין". לכאורה החטא שלהם היה בכך שחלקו על משה ואילו כעת הם חוזרים בהם, אז למה מקומם בגיהינום? מסבירים על כך, שמכיוון שהם אומרים "ואנו בדאין", הם מעידים על עצמם שהם שקרנים, ואם כן, גם ההודאה שלהם "משה אמת" היא שקר.
כשישיבת תומכי תמימים היתה בקרמנצוג, אחד הבחורים שלמד שם היה מה שנקרא בימים ההם קצת 'שקוץ'. הוא היה בחור ברוך כישרונות, אבל עצלן גדול ולא למד. נגלה הוא אהב ללמוד, אבל חסידות כמעט ולא למד. באחד הימים הנהלת הישיבה אמרה לו, שהם מעבירים אותו מהחדר שלו בפנימייה לחדר אחר שבו הוא יישן יחד עם בחור בשם זלמן דוד. הם נתנו לו איזה הסבר למה מעבירים אותו, אבל הוא הבין שזה רק תירוץ. אותו זלמן דוד היה בחור עובד ה' וההנהלה קיוותה שהשהות עם זלמן דוד תשפיע עליו.
לאחר שהוא עבר חדר, פתאום גם המשפיע של הישיבה ר' שילם קוראטין קרא לו במהלך הסדר. אותו בחור חשב שר' שילם בטח רוצה לצעוק עליו על זה שהוא מתבטל ולא לומד, אבל הוא הופתע כשהוא דווקא התחיל לדבר איתו בחסידות. עד אז, הוא לא תפס שחסידות זה דבר עמוק, הוא חשב שהכל אותו דבר שחוזר על עצמו בצורה כזו או אחרת. ר' שילם הסביר לו על מהות המושג 'חכמא סתימאה'. עברו כמה ימים, ר' שילם קרא לו שוב וחידד שמה שהוא הסביר לו קודם על 'חכמא סתימאה' זה לא לגמרי הדרגה המדוברת, והעמיק עוד יותר.
התקופה החדשה הזאת בחיי אותו בחור עוררה בו משהו. הדיבורים של ר' שילם הזיזו אצלו משהו בהבנה שלו מה זה חסידות, וגם השינה בחדר החדש עם זלמן דוד פעלה עליו. כל לילה הוא שמע את זלמן דוד קורא קריאת שמע שעל המיטה בכוונה ובדמעות. זלמן דוד לא עשה הצגות, הוא לא חיפש שיהיו דמעות.
זלמן דוד היה כזה סגנון של בחור, מיוחד ועדין מאוד, הוא לא בלט בהנהגות שלו והרגיש מישהו מיוחד. הוא לא נהג בדרך של 'הצנע לכת'. לרוב כשאומרים על מישהו שהוא הצנע לכת, מתכוונים שיש לו משהו גדול מאוד והוא מחביא אותו… אבל זלמן דוד לא הרגיש גדול, הוא נהג כך בפשטות.
מספרים שהיתה כת של 'הצנע לכת', והחסיד הרשב"ץ שאל על הכת שלוש קושיות: א. איך מתארגנת כת של הצנע לכת, אם כולם צנועים ונסתרים? ב. מהיכן כלל יודעים עליהם? ג. מה יש להם להצניע?…
בכל אופן, באחד הלילות אותו בחור דיבר עם זלמן דוד. השיחה ביניהם התנהלה כמו שיחת חברים ולא כשיחה של משפיע או בחור מבוגר. זלמן דוד דיבר איתו על חסידות ורצה לקרב אותו. אותו בחור אמר בתגובה: "מה אתה מבלבל את המוח? אתם כל העובדים (עובדי ה' בתפילה) שקרנים!". הוא בכוונה דיבר בצורה כזאת, כדי לראות מה תהיה התגובה של זלמן דוד, הוא לא התכוון באמת. הוא התריס בפני זלמן דוד: "אני רואה אותך שר באמצע התפילה, כאילו שאתה נמצא בדרגה כל כך נעלית שאתה לא מסוגל להכיל ואתה מוכרח להתפרץ ולשיר".
זלמן דוד נהיה אדום והתחיל להתנצל. הוא אמר לו: "אתה צריך להבין גם אותי, סוף סוף לכל אחד יש נשמה. כשלומדים וחושבים, הנשמה קשה לה להתאפק". לימים הבחור הזה סיפר, שההתנצלות של זלמן דוד עשתה עליו רושם יותר מהכל.
צריך לדעת שהיו יהודים כאלה. בפועל רואים איך שהחסידות לא פועלת על האדם להרגיש שהוא משהו מיוחד, אלא בדיוק להיפך, אדם שלומד חסידות מבין עד כמה הוא שפל.
האמת היא שזו ההגדרה של ביטול אמיתי. בעולם יש עיוות מושגים. הרבי מלובביץ' דיבר על כך, שבעולם נהוג להגדיר בעל גאווה כאדם תקיף שעושה דווקא ועומד על שלו, לעומת זאת אדם עם ביטול נחשב לרכרוכי ויעשה מה שיאמרו לו.
החסידות גורסת בדיוק להפך: אדם שכל התוקף שלו נשען על עצמו, על הגאווה שלו, יש לכך הגבלה. ואילו אדם שבטל אל האמת האלוקית, הוא יידע לעמוד בתוקף לנצח ולא יישבר, מפני שזה לא תלוי בו אלא כך העניין דורש. דווקא אדם שבטל לאלוקות לעולם לא ייכנע ויישבר.
מי שמחובר אל האמת, הוא זה שבטל ותקיף, דווקא אצלו יש עקרונות נצחיים שלא מתחלפים.
