בימים הגדולים הללו, כשאנחנו בתוך החודש שנהפך מיגון לששון ועומדים בערב חודש הגאולה, אנחנו חוזים בניסים ונפלאות כבירים, כאשר הקב"ה מכה בצוררי ישראל ומפיל אותם לפנינו. הלב מתמלא הודיה והנפש משתפכת בהכרת הטוב לריבונו של עולם, "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם".
זה מזכיר לי את המעשה שסיפר החסיד הנודע רבי אייזיק מהומיל זצ"ל, שהיה בין החסידים הראשונים של האדמו"ר הזקן, ואחריו של בנו האדמו"ר האמצעי. לאחר פטירת האדמו"ר האמצעי, סירב בנו האדמו"ר הצמח צדק במשך זמן רב לקבל את ההנהגה, ובאותו זמן היה ר' אייזיק נוסע מעת לעת אל הצדיק רבי ישראל מרוז'ין זי"ע, כאשר הרוז'ינר מצידו העריך וקירב מאוד את ר' אייזיק בתור תלמיד קרוב לרבנו הזקן.
פעם אחת – סיפר ר' אייזיק – באו שני חסידים לחצר רוז'ין. האחד היה מגדולי הרבנים במחוז בוקובינה, ובידו החזיק כרך חידושי תורה שעמד להדפיס כספר, ורצה שתתנוסס עליו הסכמה מהצדיק. השני היה חסיד פשוט לפי ערך, וגם הוא בא וספרו בידו – ליקוט של סיפורי צדיקים. כך עמדו שניהם בתור המוליך לחדרו של הרבי, הרב הגאון לצד החסיד הפשוט, כשהם אוחזים בחיבוריהם.
כשהגיע תורם, ביקש הצדיק מהגבאי שיקריא לפניו מתוך החיבורים, כשהוא עצמו יושב ועיניו עצומות. הגבאי הקריא מעט מחידושי התורה ומעט מתוך סיפורי הצדיקים, וכשסיים פקח הרוז'ינר את עיניו והתחיל לדבר בשבח סיפורי הצדיקים – כמה הם עושים רושם למטה ולמעלה וגודל הברכה הבאה מהם, ואחר כך הוסיף ופלפל בחידושי התורה של הרב בסוגיות שכתב בחיבורו.
כשסיים לדבר בשבח החיבורים צירף הרוז'ינר את הסכמותיו להם, אך גם הפעם הקדים וכתב תחילה את הסכמתו לספר סיפורי הצדיקים ואחר כך כתב את הסכמתו לחיבור התורני. בעיני ר' אייזיק, שנכח במעמד זה, הייתה הנהגתו של הצדיק פלא פלאים: מה פשר סדר העניינים הזה? למה מנה את מעלת סיפורי הצדיקים לפני חידושי התורה? אבל הוא נשא כמובן את התמיהה במחשבתו בלבד.
מספר ימים לאחר מכן חל ראש חודש, ומנהגו של הרוז'ינר היה לערוך שולחן לרגל היום. ר' אייזיק הוזמן גם הוא להסב לסעודה, ובמהלכה פתח הצדיק ואמר:
"הגאון מליטא [כך כונה ר' אייזיק] התפלא על מה שדיברנו תחילה בעניין סיפורי הצדיקים ורק אחר כך בעניין חידושי התורה, ומכך שמקודם נתנו הסכמה על החיבור מסיפורי צדיקים ורק אחר כך על החיבור מחידושי תורה…
"זאת באמת קושיא חזקה וישנה, שרש"י הקדוש שהיה גאון עולם בנגלה ובנסתר כבר שואל בפסוק הראשון בבראשית: "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החודש הזה לכם', ומה טעם פתח בבראשית? משום 'כוח מעשיו הגיד לעמו…'" – הנשמה שבתוך המעשים, שבתוך הבריאה בכל עת ובכל רגע…
"מבינים אתם – פנה הרוז'ינר אל ר' אייזיק – אנחנו הולכים עם הסדר בו הקב"ה נתן לנו את התורה הקדושה: קודם ספר בראשית – סיפורי צדיקים, כפי שהמדרש אומר "במי נמלך [הקב"ה בשאלת בריאת העולם]? בנשמותיהן של צדיקים", ואחר כך ספר שמות – "החודש הזה לכם".
"שני המחברים – סיים הרוז'ינר – הם חסידים בעלי צורה, שני החיבורים הם חידושים נפלאים. החידושי תורה מספרים את גודל הלמדנות והסברות שהמחבר חידש בתורה הקדושה, וסיפורי הצדיקים מספרים את החידושים הגדולים שה' יתברך חידש ומחדש בעולם. לכן הקדמנו את ההסכמה על הספר של סיפורי צדיקים לפני ההסכמה על ספר החידושי תורה".
כידוע, ישנה מחלוקת בגמרא מתי נברא העולם – בתשרי כדעת רבי אליעזר או בניסן כדעת רבי יהושע. כלומר, האם התחלת הבריאה היא בכ"ה אלול או בכ"ה אדר. ואחת לכמה שנים, כמו בשנה זו, חל כ"ה אדר ביום השבת בו קוראים את פרשת "החודש הזה לכם" – דבר המאחד את יום בריאת העולם, "בראשית ברא", עם דיני התורה "החודש הזה לכם".
בוא נחשוב רגע על המחלוקת הזו של זמן בריאת העולם – ניסן או תשרי, אבל דבר ראשון נשאל: איך אנחנו נוהגים למעשה? נראה שאנחנו תופסים את החבל בשני קצותיו, כביכול אנחנו אומרים "אלו ואלו דברי אלוקים חיים". לעניין התפילות והבקשות לשנה טובה, כולל מצות תקיעת שופר להכתרת הקב"ה מחדש כמלך העולם, אנחנו קובעים ש"זה היום תחילת מעשיך" הוא כרבי אליעזר שבחודש תשרי נברא העולם, ואילו לגבי חישוב השנים במניין התורה, קידוש החודש והמולדות אנחנו נוהגים כרבי יהושע שבניסן נברא העולם.
ולכאורה נשאלת שאלה פשוטה, בה דנים בספרי הפנימיות: איך תיתכן מחלוקת במציאות מתי נברא העולם, אם בניסן או בתשרי, והרי העולם נברא פעם אחת בלבד, ואיך אפשר לומר "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" ביחס לדבר שבוודאי במציאות אירע פעם אחת בלבד? ובכלל, איך אפשר לרקוד על שתי החתונות – במצוות ובתפילות אנחנו מציינים ומתייחסים לראש השנה בתשרי, ואילו לחשבונות של הספירה היהודית אנחנו מכריעים שהבריאה הייתה בניסן?
השאלה הזו מיושבת בספר 'נהר שלום' של המקובל הירושלמי רבי שלום שרעבי זצ"ל, ומתבארת גם בתורת החסידות לפי דרכה. נקודת העניין היא שבריאת העולם מורכבת משני שלבים־מדרגות: א) העולם שנברא במחשבה; ב) העולם שנברא בדיבור. וכל אחד משניהם זמנו אחר.
דוגמה פשוטה לכך, "ומבשרי אחזה אלוקה" – מהדברים כפי שהם באדם למטה בגשמיות נלמד כיצד הם מקבילים למעלה ברוחניות: אדם המתכנן לצאת במסע למשך זמן רב למדינה רחוקה או שמתעתד לבנות לו בית חדש, ראשית הוא עסוק במחשבתו בלבד בחישובים ובתכנונים כלליים ופרטניים, אחר כך הדברים יורדים לעולם הדיבור – הוא מזמן אליו אנשי מקצוע ויועצים, מתמקח איתם ונותן להם הוראות כלליות, ומשם הדברים כבר מתקדמים הלאה עד שיורדים למעשה בפועל ממש.
על דרך זה גם למעלה: ישנה בריאת העולם במדרגת מחשבה בלבד, כמאמר חז"ל "במחשבה אחת נבראו כל העולמות", ואחר כך באה התהוות העולמות בדיבור, "בעשרה מאמרות נברא העולם", "בדבר ה' שמים נעשו".
נו, תשאלו: מהו החילוק בין עולם של דיבור לעולם של מחשבה?
מוסבר בתורת החסידות, שמחשבה זהו לבוש רוחני דק, הדבוק עם הנפש. וכמו האותיות הנמצאות בשכל האדם, שאינן מרגישות עצמן כמציאות נפרדת אלא הן מאוחדות עם הנפש לחלוטין. והראיה לכך, שהן אינן בוקעות ויוצאות אל הזולת ואין אדם יודע מה שבליבו של חברו. לעומת זאת, הדיבור נחשב כבר כדבר נפרד מהנפש, ולכן הוא מורגש ונשמע גם אצל הזולת.
לענייננו, בריאת העולם שמצד מחשבתו של הקב"ה היא בתכלית הביטול והדביקות, ומבריאה שכזו מתהווה עולם גבוה ורוחני המאוחד עם הקב"ה עצמו. אבל בשעה שהבריאה באה מכוח הדיבור והגילוי לזולת – "הוא אמר ויהי" – זו כבר הרגשת פירוד. בעולם פחות מורגש הכוח האלוקי המהווה אותו, ואדרבה הוא חש כמציאות נפרדת.
זהו אפוא ההבדל בין חודש ניסן וחודש תשרי: בחודש ניסן נברא העולם בבחינת מחשבה, ובחודש תשרי נברא העולם בבחינת דיבור. כלומר: בחודש ניסן התקיים ענין בריאת העולם במחשבתו יתברך, ולכן חודש ניסן הוא ממד רוחני ונעלה יותר, כי העולם וכל אשר בו חש ביתר 'ביטול' ופחות מורגש העולם כפי שהוא לעצמו. לעומת זאת, בחודש תשרי נברא העולם בבחינת דיבור, היינו שהעולם כבר מורגש כמציאות ההולכת בדרך הטבע.
לאור זאת מובן שדווקא בראש השנה בא' תשרי אנחנו עושים פעולות הקשורות בדיבור ומעשה – אנחנו מתפללים ומבקשים בפה, תוקעים בשופר וכו'; מה שאין כן בראש חודש ניסן אין בהלכה פעולות מסוימות שיש לבצע דווקא בו ביום, כי זו התחדשות במחשבה וברוחניות.
ובכן, אמנם הבנו כיצד ייתכן שהעולם נברא הן בניסן והן בתשרי, אבל מה משמעות הדבר לגבי כל אדם בעבודתו כאיש פרטי?
אלא שגם בכך אנחנו למדים הוראה מהמחלוקת של רבי אליעזר ורבי יהושע.
אם נחדד את הדברים, נראה שבאמת המחלוקת ביניהם היא בשאלה – מהו עיקר העניין והתכלית בבריאת העולם:
מצד אחד, הקב"ה ברא עולם המתקיים כמציאות עצמאית כביכול, כזו המרגישה עצמה כיֵש ודבר נפרד ממנו יתברך, ולא הכל בטל בגלוי אליו. למה עשה ה' ככה? כי הקב"ה רצה עולם שתהיה בו בחירה חופשית אם לנטות לצד הטוב או להפך. וכמבואר בדברי חז"ל בפרקי אבות "בעשרה מאמרות נברא העולם… והלא במאמר אחד יכול להבראות" – כלומר, אם העולם יעמוד בביטול אלוקי תמידי ל"מאמר אחד" שאינו מורכב מפרטים ומורגשת בו נוכחותו של הבורא, לא יהיו הנבראים בעלי בחירה בטוב ורע, ואילו רצונו של הקב"ה הוא שתהיה העבודה בכוח האדם עצמו ובבחירתו שלו – "כדי ליתן שכר טוב לצדיקים… ולהיפרע מן הרשעים… " – ולכן יש מציאות לעולם שנברא בדיבור, בעשרה מאמרות.
מצד שני, הלא יש לקב"ה כוונה פנימית בבריאת העולם, והיא שעל ידי עבודת האדם הוא יעלה ויזכך וירומם את הארציות, דבר שיגלה כיצד העולם הזה אכן מאוחד עם הקב"ה. ולכן ירדו נשמות ישראל לעולם הזה וקיבלו דווקא בו את התורה והמצוות. כמו שמפרש רש"י על הפסוק הראשון בתורה, "בראשית" – "ב' ראשית, בשביל ישראל ובשביל התורה" ששניהם נקראו "ראשית". דהיינו, על אף שמבחינה חיצונית אנחנו רואים עולם מלא נבראים ויצורים, אבל הכוונה הפנימית של כל הבריאה היא "בשביל ישראל ובשביל התורה", כדי שהם יגלו בעבודתם את הכוונה הפנימית של הביטול וההתאחדות של העולם עם האלוקות.
עכשיו נסתכל מחדש על מחלוקת התנאים: רבי יהושע סובר שהעולם נברא בניסן, כי לדידו אכן עיקר הכוונה בבריאה היא הכוונה הפנימית של גילוי האלוקות בה. לעומתו, רבי אליעזר סובר שכיוון שבפועל נברא העולם כבעל מציאות נפרדת משל עצמו, יוצא שהכוונה העליונה במעשה הבריאה היא שבתוך המציאות הגשמית הזו – על פי גדריה וטבעה וגדרי האדם וכוחותיו – תחדור האלוקות.
כידוע, לכל יום ומועד בשנה יש עניינו המיוחד לו, אותו אנו מעלים על נס ובזמן זה הוא הופך להיות ה'שער' דרכו נכנסים ועולים כל ענייני עבודת ה'. לכן כאשר עומדים אנו בשבת מברכין החודש ניסן המתחברת עם כ"ה אדר – יום בריאת העולם לדעת רבי יהושע – אנחנו כבר מבינים במה צריכה להיות ההדגשה בעבודה שלנו: בניסן נברא העולם, וקריאת פרשת "החודש הזה לכם" היא קריאת השכמה לתפקידנו עלי אדמות: להביא ולגלות את האלוקות בעולם הזה.
אכן כן, אצל יהודים קיימים שני לוחות שנה כביכול, כי מעגל החיים שלנו נע בשני צירים במקביל. ישנו ראש השנה הרגיל החל בחודש תשרי, שמצידו נבראו העולמות בדיבור והם קיימים ועומדים בגדרי הטבע והמציאות הגשמית. ומשכך, עיקר עבודת האדם בימי תשרי כפופה תחת מסגרת הטבע – הוא לא מצפה לניסים ונפלאות, אלא עליו לעמול ולפשפש במעשיו ולהכין את עצמו כהוגן לקראת ימי הדין. הוא עורך חשבון נפש ומבקש על ענייניו הגשמיים, שהרי בימים אלו הקב"ה דן את כל באי עולם ומזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה. ברוח זו נעשית גם העבודה בסדר מסודר, בתהליך שלם של תשובה המתחיל כבר שלושים יום קודם לכן, מראש חודש אלול, כאשר תחילה נדרש הצעד מצד האדם – "אני לדודי", ורק אחר כך יבוא "דודי לי". זהו סדר החיים הרגיל והמוכר.
לעומת זאת, מתהפכים הדברים על פניהם עם בוא חודש ניסן, חודש הגאולה. אז מתגלה שבמציאות הרגילה שלנו מאיר אור אלוקי שלמעלה מטבע הבריאה, ומצדו עבודת ה' של יהודי הולכת ומשתנה תכלית שינוי. התהליכים הארוכים מתקצרים והכל נעשה בדרך פסיחה ודילוג – "דודי לי ואני לו": הן מצד הקב"ה המדלג על ההרים ומחיש את הקץ למען עם קרובו, והן מצד ישראל היוצאים לחירות כהרף עין מהגבלות גופם ונפשם הבהמית. וכל זאת מאחר שבחודש זה מעמדה של הבריאה הוא כמו שהיא במחשבתו של הקב"ה, מדרגה שלמעלה מעלה ממגבלות הטבע וסדרי המציאות.
בעת כזו מתגלה מעלתם של ישראל בתפארתה, כאשר מורגש בכל שפנימיות הכוונה של כל מלאכת הבריאה היא בשביל ישראל ובשביל התורה, דהיינו בשביל החיבור השלם של העולם עם אלוקות על ידי התורה וישראל. ממילא הכל באשר לכל בטל לאלוקות, וכשהדבר מאיר בחייו של יהודי מתבטלים כל ההעלמות וההסתרים ודאגות העולם סרות ואינן.
ויודגש: אין הכוונה ב"החודש הזה לכם" שיהודי בורח ונמלט מן העולם, שהרי "על כורחך אתה חי", ועל פי רצונו של הקב"ה יהודי נדרש לאכילה ושתיה ושאר צרכים ועוסק במשא ומתן על פי תורה, אבל החידוש הוא שביכולתו להכיר בכל מעשיו ובסביבתו שאין זו מציאות הקיימת מכוח עצמה, אלא מחשבתו של הקב"ה היא הנוכחת בכל, וממילא שום דבר אינו יכול להפריע ולעמוד באמת כנגד חיי תורה ומצוות.
לחיים, לחיים ולברכה! שיתחדש עלינו חודש טוב, חודש של גאולה. ונזכה לשנה טובה, שנה של גילוי אלוקות בעולם, ובלשונו של הרבי זי"ע במכתביו לקראת חג הפסח – "חירות מכל העניינים המבלבלים". זאת כיוון שההכרה במציאותו האמיתית של יהודי מביאה למנוחת הנפש ולביטחון גמור בה' גואל ישראל. וכאשר כל אחד מאיתנו יוצא לגאולה פרטית, הדבר מביא את הגאולה הכללית והחירות האמיתית, כמאמר חז"ל "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל", אמן כן יהי רצון.
