כיהודים, אנו מכירים היטב את המושג 'מסירות נפש', הנלמד גם מפסוקי התורה שאנו קוראים בפרשיות שבועות אלו: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך… ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם", ופירשו חז"ל "אפילו נוטל את נפשך". אבל פעמים רבות נדמה שהמושג הזה בא לידי ביטוי ממשי בעיקר בדורות הקודמים, המלאים היסטוריה של הקרבה למען התורה והמצוות. וכידוע, עם ישראל עבר תקופות נוראות של גזירות שמד, בגוף ובנפש, ובעתים אלו נזקקו למסירות נפש על האמונה בה' ושמירת היהדות.
השאלה הנשאלת היא, האם יש 'מסירות נפש' בזמננו בעבודת ה'? לצערנו, התוודענו למושג הזה בהיקפים נוראים בדמות מותם של הקדושים הי"ד במלחמה הנוכחית. אבל כרגע השאלה שלנו היא – האם גם בחיים עצמם, בבית הכנסת ובבית המדרש ובשגרת היום־יום אנו נדרשים למסירות נפש? הרי בגשמיות יש לנו, ברוך ה', כל מה שדרוש לנו כדי קיומנו ואף הרבה יותר. גם ברוחניות אנו יכולים להתמסר ללימוד התורה כאוות נפשנו, וכמו כן אין כל איום שמרחף על שמירת השבת והכשרות שלנו וכו'. אם כן, האם יש משמעות כלשהי כיום למצוה זו?
מוסבר על כך בחסידות ש'נפש' פירושה 'רצון'. לדוגמה: אברהם אבינו אומר לבני חת "אם יש את נפשכם וגו'", כאשר כוונתו היא "אם יש ברצונכם". ויש לכך עוד דוגמאות והוכחות מהתורה.
ההסבר לכך הוא, שהרצון הוא זה שמביא לידי ביטוי את הנפש עצמה. הנפש כוללת, כידוע, כוחות רבים ובכללם שכל ומידות (רגשות), אבל אין בהם כדי לבטא את מהות הנפש עצמה. למשל, אם הבנת סוגיה, הבנת מאמר חסידות, הבנת רעיון כלשהו – ההבנה שלך היא דבר שהוא נוסף על הנפש. היא לא הנפש עצמה. כך גם כאשר אתה אוהב או לא אוהב דבר מה – אין בכך כדי לחשוף ולגלות את מהות הנפש שלך, כי גם זה עניין שהוא נוסף עליה. לעומת זאת, כאשר אתה רוצה משהו מסוים – פירוש הדבר שהנפש שלך היא זו שנמשכת לאותו דבר. אדם שרוצה ללמוד, משמעות הדבר היא שהנפש שלו נמשכת ללימוד.
בדומה לזה, אדם שרק מבין בשכלו שכסף הוא דבר טוב, אין זה מעיד על מהות הנפש שלו. לעומת זאת אדם שרוצה כסף, זה אומר שהנפש שלו נמשכת לכסף וקשורה לכסף. למעשה, הנפש שלו נמצאת ברצון שלו, כלומר ב…כסף.
לאור האמור ש'רצון' זה 'נפש', מה אם כן הפירוש 'מסירות נפש'? התשובה היא: 'מסירת הרצון'! והדבר הזה בהחלט שייך גם בזמננו. על זה אומרת המשנה "עשֵׂה רצונו כרצונך… בטל רצונך מפני רצונו", כלומר שתבטל את הרצונות שלך מפני רצונותיו של הקב"ה; ויותר מזה – תעשה שהרצונות שלו יהיו גם הרצונות שלך.
במילים פשוטות: במקום "אני רוצה" – "אני רוצה ללמוד", "אני רוצה להתפלל", "אני רוצה לאכול", "אני רוצה לישון" וכו' – יש "הקב"ה רוצה"! אני מבטל את רצוני מפני רצונו של הקב"ה. אני מוסר את רצוני אליו. ומה שהוא רוצה, זה גם מה שאני רוצה.
אם נשווה בין הדברים, לכאורה 'מסירת הרצון' פחות קשה מ'מסירות נפש' כפשוטה. כי כאן לא נדרשים למות על קידוש ה'. להפך, כאן אנחנו ממשיכים ואף נדרשים לחיות!
אבל האמת היא שגם לחיות על קידוש ה' איננו דבר קל ופשוט, ואולי אפילו אדרבה!
אם נשווה בין מסירות הנפש שנדרשה בתקופות הקשות שעברו בעבר על עם ישראל לבין מסירת הרצון הנדרשת מאיתנו כיום – נדמה שבימים ההם מסירת הרצון פחות נדרשה. כי מסירת הרצון פירושה הוא, כאמור, שיש לך רצון אישי משלך, ולקב"ה יש רצון אחר, ועליך לבטל את רצונך מפני רצונו. אבל אז, בשנים ההן, המצב היה שיהודים באופן כללי רצו לעשות את רצון ה'. הם רצו "לעשות רצונם כרצונו". איפה הייתה להם בעיה? בכל מה שנוגע להורדת הרצון הזה לשטח עצמו, למעשה בפועל. כאן היה קושי שדרש מהם מסירות נפש – מסירות נפש כפשוטה על לימוד התורה. מסירות נפש על חינוך הילדים. מסירות נפש על שמירת שבת. מסירות נפש על שחיטה כשרה. מסירות נפש על טהרה במקווה. עם הרצון עצמו לא הייתה כל כך בעיה, שכן המצב עצמו בזמנים ההם גרם ליהודים לחוש כי בלי האמונה, התורה והמצוות, אין להם חיים. כל הבעיה הייתה, אם כן, רק עם היישום של הרצון הזה.
לעומת זאת, אצלנו – כלומר בזמן הזה – המצב בדיוק הפוך. עם היכולת לבצע בפועל – אין לנו כל בעיה. איש לא רודף אותנו בגלל שמירת תורה ומצוות. איש לא מונע מאיתנו ללמוד תורה, ואף אחד אינו מאיים עלינו בגלל הפצת יהדות. איפה כן יש לנו בעיה? עם עצם הרצון. שהרצון שלנו יהיה אכן בהתאם לרצון ה'. שאנחנו נרצה לעשות את מה שהתורה מורה לנו ומדריכה אותנו בעבודת ה'.
נשאל כעת: מה יותר קשה, למסור את הנפש או למסור את הרצון?
נראה לומר, שבהשוואה הזאת בין מי שיש לו רצון אבל קשה לו ליישם אותו, לבין מי שאין לו קושי מעשי לבצע אבל מצד שני אין לו רצון והוא צריך ליצור בתוכו רצון חדש שכלל לא מוכר לו – ייתכן שהאפשרות השנייה קשה יותר מן הראשונה…
חשוב להבין: כשמדברים על מסירת הרצון הפרטי של האדם והביטול שלו מפני רצונו של הקב"ה, הכוונה היא לכך שיהיה לנו רצון אמיתי לכל ענייני תורה ומצוות. שבאמת נרצה ללמוד. באמת נרצה להתפלל. באמת נרצה לקיים מצוות. באמת נרצה לאהוב את ה' ולירא ממנו. שהרצון הזה שלנו יהיה אמיתי! מסירת הרצון זה לא עניין של מה בכך. זה לא תחליף זול למסירות נפש – לא בִּמקום ולא בערך, אלא זה הדבר האמיתי. כל כך אמיתי, עד שמבחינה מסויימת אפשר כאמור לומר שהוא קשה יותר מאשר מסירות נפש בזמנים ההם.
כעת צריך להבין איך מגיעים לעניין הזה של מסירת הרצון…
מילא כאשר יש רצון אלא שקשה לבצע אותו ולהביא אותו לידי פועל, מובן מה אפשר וצריך לעשות, שהרי מדובר במניעות ועיכובים שצריך להתאמץ להתגבר עליהם. אני רוצה ללמוד, רוצה להתפלל, רוצה להיות ירא שמים – אבל יש לי קושי לעשות זאת. אז אני צריך להגביר את המאמץ ולנצח את כל מה שעומד בדרך.
מה שאין כן כאשר צריך למסור את הרצון, כלומר לזרוק את הרצונות שלנו ולגרום לכך שהרצון האמיתי של כל אחד ואחד מאיתנו יהיה רצונו של הקב"ה – כאן, כאמור, אנחנו נדרשים ליצור בקרבנו רצון חדש!
כשיושבים בהתוועדות חסידית ואומרים 'לחיים' ומנגנים ניגון חסידי, קל לדבר על זה. אבל כשזה מגיע למעשה בפועל זה הרבה פחות פשוט… הרי אנחנו מדברים על הרצון, והרצון זה הכול. וכאן רוצים מאיתנו שנשנה את עצם הנפש שלנו… שנהפוך את הרצון – את הנפש – שלנו, כך שהכול יהיה בתיאום מלא עם הרצון העליון של הקב"ה!
אתה יכול לדבר איתי על 'אתכפיא' – את זה אני מבין. כי מה זה 'אתכפיא'? לשבור את הרצון שלי. אז מפעם לפעם אני מסוגל לכפות על עצמי עניין שהוא בניגוד לרצוני. אבל למסור את הרצון שלנו? שמלכתחילה נרצה רק מה שעל פי תורה נכון וצריך לרצות?!…
למשל: כשבחור צעיר בישיבה הולך ללמוד דף גמרא, הוא עלול לשאול את עצמו: למה אני לומד את זה? והוא עונה לעצמו כל מיני תשובות: ראשית, גמרא זה תורה, והקב"ה נתן את התורה לעם ישראל כדי שהם יעסקו בה. אז הקב"ה רוצה שאני אלמד תורה. חוץ מזה, גם ההורים שלי רוצים שאני אלמד תורה. אה, וגם ראש הישיבה רוצה…
כל הדברים הללו הם נכונים. אני מאמין שזוהי תורת ה'. אני מאמין שה' רוצה שאלמד תורה. ואני יודע שההורים וראש הישיבה והמשגיח רוצים שאשב ואלמד. אבל אחרי הכל הבחור עלול לומר לעצמו: אני יודע שהתורה היא האמת. אני יודע שללמוד תורה זה דבר טוב. ואני אפילו הייתי רוצה לרצות ללמוד! אבל מה לעשות שבפועל אין בי הרצון הזה. מה לעשות שאין לי משיכת הלב ללימוד?!…
אם הבחור יבקש עצה מאדם מבוגר, אולי הוא יגיד לו: "תגיד כל יום אחרי התפילה כמה מזמורי תהילים". מישהו אחר יציע: "לך לצדיק ובקש ברכה"… כל העצות הללו הן נכונות. תהילים זה דבר טוב, לקבל ברכה זה דבר מצוין, וכן הלאה. אלא שהן נכנסות כולן תחת ההגדרה של 'עזרה מלמעלה'. אתה תעשה משהו כדי שמן השמים יעזרו לך.
לעומת זאת, חסידות חב"ד מדריכה אותנו לעבוד עם הכוחות שלנו. לפעול במסגרת דרכי הטבע. ופירוש הדברים, שאני צריך לחפש דרך איך ליצור בתוכי רצון אמיתי ללמוד תורה. רצון ללמוד ורצון להבין. שתהיה אצלי 'מסירת הרצון'. כך שבמקום שהרצון שלי יפנה למשחקים, לאוכל, למנוחה, לטיולים – שהוא יופנה ללימוד תורה. לימוד דף גמרא, לימוד מאמר חסידות וכו'.
הנקודה היא כזו: עליך להכריח את עצמך על ידי קבלת עול להתחבר ולהתקשר. למרות שעוד אין לך פרטים שאתה מבין בשכל שלך ושאתה יכול להתחבר ולהתקשר אליהם – אף על פי כן אתה מאלץ את עצמך להתחבר לעניין הכללי של עבודת ה', בלימוד התורה, בתפילה ובקיום המצוות.
יש על זה 'וורט' של ר' יואל כהן ע"ה: מה הפירוש כאן "להתחבר"? שתפעל בעצמך שהתורה והמצוות יהיו עניין שלך. כלומר, התורה נעשית עניין פרטי ואישי ועצמי שלי בעצמי. הלימוד שלי הוא בגלל שזה 'אני'. אני והתורה – חד הם.
מה זאת אומרת "אני לא רוצה ללמוד"?! מה, אני 'שייגעץ'?! אני גוי?! האם התורה שייכת לראש הישיבה?! שייכת לסבא שלי?! שייכת לגדולי ישראל?! האם התורה לא שייכת גם לי?! הרי "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב". האם אני לא חלק מקהילת יעקב?!
אני בעצמי – כלומר, ה'עצם' שלי – קשור ומחובר לתורה. אני בעצמי קשור ומחובר לתפילה. אני בעצמי קשור ומחובר לקיום המצוות, עוד לפני הכל. וכאשר יש לי החיבור הזה, ממילא גם ייוולד אצלי רצון גלוי ללמוד תורה.
כך מגיעים למסירות הרצון.
לחיים, לחיים ולברכה.
