הסוחר המחייך
וְהַמָּשָׁל בָּזֶה, סוֹחֵר גָּדוֹל שֶׁמּוֹכֵר סְחוֹרָתוֹ בְּהַקָּפָה, הִנֵּה בְּסוֹף הַשָּׁנָה מְעוֹרֵר אֶת הַקּוֹנִים לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן כַּמָּה נִמְכַּר וְכַמָּה שִׁלְּמוּ וְכַמָּה עוֹד חַיָּיבִים לְשַׁלֵּם וּמְעוֹרֵר לְשַׁלֵּם אֶת הַמַּגִּיעַ, וְהַסּוֹחֵר עַצְמוֹ בְּשִׂמְחָה גְדוֹלָה שֶׁמָּכַר סְחוֹרָה הַרְבֵּה וּבְמִקָּחִים טוֹבִים וְהָיְתָה לוֹ פַּרְנָסָה מְרוּבָּה, אֲבָל עִם זֶה תּוֹבֵעַ אֶת קוֹנָיו לְשַׁלֵּם הַמַּגִּיעַ מֵהֶם וּמַזְכִּירָם אֲשֶׁר לְקִיחַת סְחוֹרָה בְּהַקָּפָה בְּשָׁנָה הַבָּאָה תָּלוּי בִּזְרִיזוּת פִּרְעוֹן הַחוֹבוֹת מֵהָעָבָר וְקוֹבֵעַ זְמַן בְּמֶשֶׁךְ כִּשְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת.
שִׂמְחָתוֹ וּצְהִילַת פְּנֵי הַסּוֹחֵר מוֹעִיל לַקּוֹנִים שֶׁעֲמֵלִים בְּעָמָל רַב וּבִיגִיעָה עֲצוּמָה לְשַׁלֵּם חוֹבוֹתֵיהֶם, וּבִכְלוֹת מוֹעֵד הַקָּצוּב בָּא הַסּוֹחֵר הַגָּדוֹל לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן מִכָּל הַחוֹבוֹת, וּכְשֶׁרוֹאֶה עֲמַל הַקּוֹנִים וִיגִיעָתָם הָעֲצוּמָה לִפְרוֹעַ חוֹבוֹתֵיהֶם וּמַכִּיר שֶׁבֶּאֱמֶת חָפְצוּ לִפְרוֹעַ אֲבָל עֲנִיִּים הֵמָּה וְאֵין יָדָם מַשֶּׂגֶת, אֲזַי עוֹשֶׂה חֶסֶד עִמָּהֶם וְסוֹלֵחַ וּמוֹחֵל לָהֶם מַה שֶּׁאִי אֶפְשָׁר לָהֶם לְשַׁלֵּם וּמַגְבִּיל לָהֶם אֵיזֶה זְמַן לְהָכִין עַצְמָם לְהַהַקָּפָה דִסְחוֹרָה חֲדָשָׁה,
וְהֵם יְמֵי הַסְּלִיחוֹת, דְּכַאֲשֶׁר הָעֲבוֹדָה דִימֵי אֱלוּל הִיא עֲבוֹדָה שְׁלֵמָה בִּתְשׁוּבָה מֵעוּמְקָא דְלִיבָּא, הִנֵּה בִּימֵי הַסְּלִיחוֹת מִתְקַבֶּלֶת תְּשׁוּבָתוֹ בְּקַבָּלָה טוֹבָה עַל לְהַבָּא, אֲשֶׁר כְּכָל הַתְּשׁוּבָה דֶאֱלוּל וִימֵי הַסְּלִיחוֹת וְקַבָּלַת עוֹל מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, הִנֵּה לְפִי עֶרֶךְ זֶה נִקְצָב לוֹ הַחֶסֶד בְּבָנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְנֶחְתָּם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.
(אדמו"ר הרש"ב, קונטרס ומעיין מבית ה', מאמר כד)
מנהג ישראל, על פי דברי האר״י הקדוש, לומר בכל בוקר במהלך עשרת ימי תשובה – הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים – את אחד הפרקים היפים והמרגשים ביותר של תהילים, פרק ק״ל: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ״.
בפרק הזה אנחנו מוצאים פסוק חידתי ביותר, שאף חוזר על עצמו פעמים רבות במהלך תפילות הסליחות בימי ראש השנה ויום הכיפורים. הכוונה היא לפסוק הרביעי: ״כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוּרֵא…״.
באופן פשוט, המשמעות של הפסוק הזה היא שהקב״ה כביכול מוכן להציע לנו את סליחתו, זאת כדי שנלמד לפחד ולירא ממנו.
אבל הפרשנות הזו אינה מובנת. כי הלא באופן טבעי ורווח, כאשר אנשים נכונים לסליחה, זה מעיד עליהם שהם דווקא פחות מפחדים, ובוודאי שלא יותר. כך שלפי ההיגיון הזה, אם אנחנו יודעים שהקב״ה הוא ׳סלחן׳, המשמעות היא שיש דווקא פחות סיבה לפחד הימנו ולא ההיפך. אם כך, מה בעצם הכוונה בהדגשה של הפסוק שכל הסליחה באה "למען תִּוּרֵא"?
בתורת החסידות מוסבר העניין הזה באמצעות מטאפורה נפלאה מעולם הכלכלה.
נתאר לעצמנו איש עסקים העוסק באינטנסיביות בעולם העסקי של שוק הנדל"ן. תקופה יפה האירה לו פנים, שוק הנדל״ן פרח ושגשג, עד שפעם אחת הגיעה לשולחנו עסקת ענק, כזו שיכולה באמת לגרום לו להתעשר באופן דרמטי. אבל – על מנת לבצע את אותה עסקה, לא היה מנוס מלקחת הלוואה ענקית של לא פחות מסך 100 מיליון דולר. סכום שכזה אם יינתן לו כהלוואה, יוכל לאפשר לו להגיע לרווח מקסימלי בעסקה זו, של עד כ-500 מיליון דולר.
אכן, ללא ספק הזדמנות פז, אולי חד פעמית בחיים העסקיים. והנה סוף כל סוף ניתנה ההלוואה, והעסקה הפנטסטית יצאה לדרך. אך לא חולף זמן רב, וצרה צרורה ניחתה על ראשו: מסיבות כאלו ואחרות, באופן בלתי צפוי, שוק הנדל״ן פתאום קרס באחת. המשמעות היא נוראה – ערך הדירות העדכני נמוך משמעותית מגובה ההלוואה, וכך לא תהיה עוד בידו האפשרות להחזרת ההלוואה.
בצר לו, מנסה אותו איש עסקים למצוא מסילות לליבו של מנהל הבנק ממנו נטל את ההלוואה, לנסות לרצות אותו שיואיל להגיע עמו להסדר הגיוני כלשהו באופן שיאפשר לו החזרה ולו חלקית של ההלוואה שנטל. למרבה אכזבתו, הוא נתקל בחומה בצורה. "בשום פנים ואופן לא!", אומר המנהל בקול נחרץ, "אתה תחזיר את ההלוואה הזו בדיוק לפי התנאים שנחתמו, ללא כחל ושרק! זאת הדרישה ואין בלתה".
חוזר האיש לביתו אבל וחפוי ראש. הוא יודע שמה שלא יעשה בזמן הקצר שנותר לו, אין כל אפשרות שבעולם שיוכל להחזיר את ההלוואה שנטל לפי התנאים ההם, ובעיקר לא את התשלום הראשון הממשמש ובא.
מה עושה אדם במצב אומלל שכזה? מבחינה נפשית, הוא כבר מוותר. בתחילה הוא מתעלם מהחשבוניות, ההודעות, הזימונים והודעות האזהרה החודשיות. לאחר מכן, הוא מוודא שלא ייוודע שהוא הבעלים הרשמי של הבית שבו הוא מתגורר, ומנסה לעשות הכל כדי לדחות את הדיונים המשפטיים הרלוונטיים הרחק ככל האפשר. במקרים קשים כאלו, נטייתו של האדם היא פשוט לברוח מכול הצרה הנוראית הזו שאופפת אותו מכל צד, ולנסות כאילו לחיות את חייו באדישות והתעלמות גמורה.
לעומת זאת, הבה נניח תרחיש אחר: מנהל הבנק אומר לאותו אדם: "בסדר, כולנו נפגענו קשות. הבלגאן גדול והוא נחלת כולנו, כך שכולנו צריכים לנשוך את השפתיים ולקבל את המציאות המרה כמות שהיא". מכאן כמובן באה גישה פרגמטית ומתחשבת, לקצץ את ההלוואה בכ-30 אחוזים ולנסות ולהגיע להסדר תשלומים הגיוני ואפשרי. הפעם האיש חוזר לביתו לא אבל ומדוכא, אבל מלא אחריות ורטט. עכשיו אני כבר צריך להתייצב עם הדולרים…
באופן פרדוקסלי, דווקא הגישה הזו נושאת בחובה סיבה לפחד, כיוון שמדובר בגישה שהיא אפשרית, כזו שתובעת מהאדם להביא את מה שהוא מסוגל להביא ולעמוד בהסדר הנוח אליו הגיע עם מנהל הבנק.
זו, אומר האדמו"ר הזקן, משמעות הכתוב: ״כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוּרֵא״. אילו הקב״ה היה דורש מאתנו תשלום מלא בעבור כל הטעויות שעשינו, לא היה מקום לפחד, כי פשוט היינו מתייאשים ומוותרים לאלתר. הלא אין לנו באמת סיכוי להצליח לשלם את מלוא התשלומים הללו. תמורת זה אנחנו מתמלאים ציניות, כעס, או סתם מתנתקים מעל האירוע.
אנו יכולים לראות זאת לעתים – לעתים רבות מדי… – בשדה החינוך. ילד שיועמס עליו נטל של הצלחה והישגיות שהוא לא באמת יכול לעמוד בו, פשוט יפרוש. אם לא נחדל לבקר את הילדים שלנו, הם יאבדו תקווה, יחדלו למצוא עניין בלהמשיך ולנסות. זהו מתכון כמעט בטוח לניתוק מן הילד.
זה מה שאומר דוד המלך: העובדה שאתה, ה' יתברך, ברוב טובך סולח לעוונותינו – כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה – היא זו שדווקא גורמת לנו לפחד ממך. הקב״ה ממש לא מבקש מאתנו להיות מושלמים, אך הוא בוודאי כן דורש שניתן בכל זאת דין וחשבון. הוא לא דוחה אותנו על הסף, אדרבה: הוא מציע לנו דרך סליחה וכפרה. הוא קורא ואומר לנו: הבה נסו בכל זאת למצוא מסילות לדרך החיים הטובה והראויה יותר, ומתוך הציפיה הזו נוצר בנו הפחד המיידי והבריא – האם באמת נצליח לעמוד בכך, להגשים את מה שכל כך מצופה מאתנו.
כעת, אם כן, התפקיד שלנו הוא לנסות בכל זאת לשקם את היחסים שהתערערו, ליצור את יחסי הקרבה בינינו לבין הקב״ה, ולהבין כי לא מצופה מאתנו שום דבר שאיננו אפשרי מבחינתנו. ודווקא בשל כך, כמה גדולה המשימה והאחריות המשחרת לפתחנו.
לחיים, לחיים ולברכה. בסייעתא דשמיא נעשה וגם נצליח במלאכת חיינו, ונזכה להיכתב ולהיחתם לחיים טובים ארוכים ולשלום.
