יכול להיות יהודי עם שלוש כיפות, אבל מתחת להן אין ולא כלום. הוא עושה את מה שצריך לעשות ולא עושה את מה שאסור והלב שלו סתום. אבל הבעיה היא לא רק במסגרת של חובות הלבבות, אלא גם כאשר יש רצון הלבבות: אני רוצה לעבוד את ה', רוצה באמת, מה אני יכול לעשות? אני אקנה אתרוג יותר גדול? אני יכול למדוד את התפילין והריבוע יהיה ממש בסדר גמור, ואז מה? ומהבחינה הכללית יותר – איך אני מתייחס גם לכל הדברים הקטנים? מדברים על זה שיש עבירות שאדם דש בעקבו, אבל יש מצוות שגם האדם דש בעקבו. עם כל ה"צו לצו, קו לקו" האלה, הם הולכים ונעשים מטושטשים.
מספרים על איזה אדמו"ר שתוך כדי הדרוש ציטט שורה מהגמרא, והיה שם למדן גדול שאמר לו שהוא טועה בדברים. אמר לו הרבי: "את המסכת הזו לא למדתי שבע־עשרה שנה, ואני אומר לך שאני צודק. את החתונה שלך אתה זוכר?" הרבי שאל, והלמדן השיב שבוודאי. "תדע לך שכל דף גמרא בשבילי זה חתונה חדשה". אז יש כאלו שיש להם את הכוח והנשמה היתרה, ובכל פרט ופרט ופרט יש להם התעלות אחר התעלות. אבל אצל רובנו הגדול, אכן הדברים הם "צו לצו קו לקו". היה אדם אחד – שאם היו עושים חשבון של צדיקי הדור לא נראה שהוא היה ביניהם – יהודי הגון שהתעסק, כחוקר, בכל מיני עניינים של חוויות מיסטיות. ראיין אנשים וכיוצא בזה. הוא אמר לי: "עשרות שנים אני עוסק בנושא ומעולם לא חוויתי חוויה שכזו. חוץ מאשר אולי דבר אחד – בכל פעם שאני קורא קריאת שמע, הגוף שלי רועד". חוששני שמשפט כזה גם רבנים ואדמו"רים לא יכולים לומר. כל מיני אנשים מקפידים בקריאת שמע "לדקדק באותיותיה", אבל מה עם המשך ההוראה, לומר זאת "ברתת ובזיע"? אולי מדי פעם יבואו לאדם הרטט, האימה והזיע. אולי בפעם הראשונה כך היה. יש אנשים רגשניים יותר ופחות, אבל משהו שעושים תדיר כמעט תמיד ילך וייטשטש.
אני שומר מצוות ומקפיד, וזו עבודה – ואיפה נמצא ריבון העולמים? האם אפשר להגיד על כל אדם מישראל שהוא אוהב את בוראו? אני עושה מה שאני עושה בגלל שאני שייך למסגרת זו וזו. יש אנשים שעברו שלב של התעוררות כשהם חזרו בתשובה, יש כאלו שהתעוררה בליבם תשוקה גדולה בזמן מן הזמנים, ויש כאלה שלא חוו זאת מעולם. יש ילדים שכשהם מגיעים לבר מצווה יש התרגשות וקבלת המצוות בפנימיות – וכמה זמן זה מחזיק? זה מחזיק לזמן מסוים ולאחר מכן אני פחות מודע לזה שיש דבר כזה בעולם. בזמנו באה אלי מישהי שכל זמן השלטון הנאצי חיה לה בברלין. לאחר המלחמה היא הלכה לבעלת הדירה שלה ואמרה לה שהיא יהודייה. בעלת הדירה אמרה לה שהיא ידעה זאת כל הזמן. כיצד היא ידעה? "בגלל שתמיד כשיצאת מבית השימוש היית רוחצת ידיים". זה היה חלק מהחיים שלה, זה יצא מהגדר של לעשות מצווה ונעשה לחלק מהחיים. האם יש בזה משהו לגריעותא? לאו דווקא. אבל השאלה שעומדת כאן כל הזמן היא פשוטה: איפה הקדוש ברוך הוא ואיפה הנשמה שלי?
אני לא שואל מפני שכתוב בספרים על עניינים אלו; גם מה שכתוב בספרים לא תמיד עוזר. אם אדם צריך לקבל כלים ליראת ואהבת ה' הוא לא צריך ללכת לקרוא ספרים; הוא יכול לקרוא סידור. אם זה לא עובד, גם הספר הגדול ביותר לא יעבוד. אני רואה בתים מלאים בספרי יראה, אבל הדברים הרוחניים תופסים הרבה פחות מקום מדברים פרקטיים, וגם פחות קל לפתח אותם. אם יש יהודי למדן, עם הזמן הוא ילך וייעשה עוד יותר למדן; אם יש לו לאדם תשוקת הלב היא לא הולכת וגדלה עם הזמן.
על פניו בשביל קרבת אלוקים אני לא צריך לעשות כלום. אם הקדוש ברוך הוא היה מצוי באיזה קבר של צדיק היו צריכים לנסוע דווקא לשם, אבל קרבת אלוקים היא פה, וזו חוויה מטלטלת בפני עצמה. אחד משירי המעלות מבטא את הדבר הזה: "כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי". כאשר יש ילד קטן, יונק, שנצמד לאמא שלו – הרי שהוא נוגע בדבר: הוא רוצה חלב. גמול כבר לא צריך מהאם כלום, לא בכל רגע. הגמול מתרפק על האמא שלו והוא לא מקבל ממנה דבר – מלבד קרבה. ובכל פעם שמגיעה איזו התעוררות שכזו להתרפק כמו ילד על אמו, בכל פעם שנדמה שניתן להתעלות כאן עלייה אחר עלייה, מה אני עושה, איך אני מתקדם? אני מחפש איזו מצווה אני יכול לעשות, אני "שופך את חמתי" – את ה"חם לבי בקרבי" – על דף הגמרא. אבל מה קורה לכל הדברים הלא מעשיים? אדם אוהב מישהו, ולכן מביא לו מתנות. האם הוא יכול לאהוב מבלי להביא את המתנה? יש בספר תהלים ביטויים של חשק וגעגועים לבית ה', לחצרות ה' – "העומדים בבית ה' בלילות". "נדרי לה' אשלם", "לך אזבח זבח תודה" – כל אלו דברים שאני עושה, ויש את האדם שבא ואומר: אני רוצה להיות בבית ה'. "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי"; מה הוא רוצה? – "כן בקודש חזיתיך". כל הביטויים האלה, "כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלוקים" – מה אני עושה כשיש משהו כזה בתוכי? אני אלך ואסדר עוד פעם את הציציות? כלתה, נכספה נפשי.
אני עכשיו מדבר על פשט הכתוב "התהלך לפני והיה תמים". הקדוש ברוך הוא שולח את אברהם לארץ ישראל, ואז לאן בדיוק הוא מתכוון שהוא ילך? מה זה "התהלך לפני"? זו שאלה מאוד בסיסית שיש כאן: האם אדם יכול להגיע? נכון שאדם יכול להתרומם; עד איפה הוא יגיע? אני ארבה במחשבה, אחשוב על הקדוש ברוך הוא לא חצי שעה ביום אלא שש שעות ביום, אני אגיע למצב ש"כל עצמותי תאמרנה". אקדיש את כל עתותיי לחשוב על הקדוש ברוך הוא, וכמעשהו בשחרית כך בצהריים – ונניח כרגע לשאלה האם טוב לו לאדם לנהוג כך והאם הוא יכול להיות מעורב בדעת הבריות.
כמו שהאדם גדל בעבודת המידות, מגיע למדרגה השלמה של "ואהבת לרעך כמוך", הוא גם יכול לגדול בעבודת הנפש והמחשבה, לחשוב על הקדוש ברוך הוא, להגות בדברים, להרגיש קרבה. אגב, זה לא יותר קל – גם עבודת המידות וגם עבודת המחשבה בוודאי קשות יותר מעבודה מעשית: קל הרבה יותר לשבת שלושה ימים ולמרק את הבית לפסח מאשר למרק את הנפש. בכל מקרה, אני הולך ומתעלה במידות ובמחשבה. נניח שאכנס לזה יותר ויותר, עד היכן אגיע? נכון, אגיע לזה שכאדם – גדלתי, אבל האם במהות העניין התקרבתי יותר לקדוש ברוך הוא?
בעצם, אותו אדם שהתעלה בשלמות המידות ובתיקון השכל, עליו עכשיו אפשר לומר: זהו בן אדם. הקדוש ברוך הוא ברא סוס, היה סייח קטן ועכשיו הוא גדל והפך לסוס מושלם. חוששני שהקדוש ברוך הוא רואה יותר סוסים שהם סוסים בתכלית השלמות מאשר בני אדם שלמים. מה הוא מצפה מסוס? שיהיה סוס. לאדם, להגיע לאנושיות השלמה זה דבר גדול. האדם עובד, עבודה קשה, ועכשיו הוא בדמות ענק, כמו שצריך, עכשיו הקדוש ברוך הוא אומר שיש לו בן יפה – יש לו לא רק סוסים יפים וחתולים יפים אלא אפילו אדם יפה. היו מספרים, בדיחה של יהודים, קצת אנטישמית כדרכן של בדיחות יהודיות: אחד שואל את חברו: "אתה מכיר את ר' יענקל? הוא יהודי יפה, א שיינער ייד". שואל אותו חברו: "איזה ר' יענקל"? משיב: "הצולע, הגיבן, המגמגם, אתה לא מכיר? זה עם העין הדומעת"! "אה, ר' יענקל הזה, הוא באמת יהודי יפה!". יש אנשים יפים, והקדוש ברוך הוא שמח במעשה ידיו. יצא לי להסתכל על פרח, לא יפה? גדי קטן, לא יפה? מתי הקדוש ברוך הוא יכול להסתכל על אדם ולומר, זה יפה? כששאול יוצא למלחמה האחרונה שלו, הקדוש ברוך הוא קורא למלאכים ואומר: תראו איזה בריאה יפה בראתי. שאול יודע שהוא הולך למות, הוא מתלבש בכל הבגדים שלו ורוכב על הסוס, לובש את הכתר, והקדוש ברוך הוא אומר למלאכים: מה אתם שווים? תראו איזה בריאה בראתי.
אבל עדיין השאלה היא – הברואים הללו, בני האדם היפים והשלמים, האם הם מצויים סמוך לקדוש ברוך הוא? האם הם באמת יותר קרובים אליו? זה שכאן מצויים כל מיני שרצים, ויש גם אנשים שנתעלו למדרגה של אדם – זה יפה מאוד; איפה אפשר למצוא כאלו? אבל גם האדם הגדול בענקים נמצא כאן – "הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה" – גם הם, שעשויים בפס ייצור, גם הם שייכים לאותו חלק שלנו, הם לא שייכים לחלק שמעל המסך הגדול שמבדיל בין ה' ובין העולם. יש מלאכים יפהפיים והם עדיין עומדים מתחת. יש ציפור שנקראת ציפור גן עדן, יפהפייה, האם היא נמצאת במדור של מעלה? יגדל עץ, יגיע לגובה של מאה מטר, יגיע לשלוש מאות מטר; האם הוא יגיע לרקיע? בסופו של דבר השאלה האמיתית היא איך אני יכול לנסות ולהיות עם הקדוש ברוך הוא. האם אני יכול לצאת מעבר לסופיות אל האינסוף? השאלה היא שאלה, אבל מבחינת הרצייה וההשתוקקות, האדם יכול לנסות ולבקוע מעלה. לא בטוח שאנחנו יכולים להגיע, אבל להשתוקק ולנסות אנחנו מוכרחים.