היא גדלה בקליפורניה במשפחה לא־דתית לחלוטין. בשנות השישים, בעידן מהפכת הנוער בארה"ב והכמיהה למשמעות בחיים, היא עזבה הכל ונסעה לאירופה, אסיה והמזרח הרחוק כדי "למצוא את עצמה". במשך שנים שהתה במנזרים, אשרמים ומקדשים של דתות הנצרות והבודהיזם. היא התענתה תכופות, עסקה במדיטציה והשתתפה בפולחנים שונים – עד ש…
היהודייה הזו, המתגוררת כיום ביישוב מוכר בארץ, המשיכה וסיפרה את סיפורה המפעים במכתב שכתבה לי.
יום אחד, בעודה עסוקה בענייניה בארצות האלילים, הצליחו בני משפחתה להודיע לה כי אביה חלה קשות. היא שבה לביתה, ולקראת חג הפסח הציעה לה חברתה לבדוק תנועה רוחנית נוספת: הקהילה החב"דית בברוקלין. היא הסכימה, ובימי חג הפסח תשל"ג שהתה ב'מכון חנה' בברוקלין – מוסד לנערות בעלות תשובה. היא התרשמה עמוקות ממה שחוותה, והחליטה להישאר במקום למשך מספר חודשים ולהקדיש את זמנה ללימוד יסודות היהדות שטרם הכירה עד אז. כך, במשך הזמן, הפכה לבעלת תשובה אמיתית.
"החלטתי", כך כתבה לי, "שמחובתי לשתף את הרבי בכל מה שעברתי ולבקש תיקון על חטאיי. התיישבתי וכתבתי מכתב ארוך בו סיפרתי על כל החוויות והגלגולים שלי, על פולחני הדת בהם השתתפתי, כשאינני מכחדת דבר. רציתי תיקון אמיתי ומלא. היו שאמרו לי שבוודאי הרבי יעניק לי סדר ארוך של תיקוני תשובה שיימשך שנים כדי לכפר על כל חטאי הכפירה שהייתי חלק מהם, רחמנא ליצלן, אבל הייתי מוכנה לעשות הכל, כי באמת רציתי תיקון על כל עוונותיי".
למרבה הפלא, הרבי השיב לה במענה קצר ותמציתי וזה תוכנו: אמרו חז"ל "יגעת ומצאת תאמין", וכיוון שכבר התקיים אצלך 'יגעת' – יתקיים אצלך 'ומצאת'".
"במילים אלה", כתבה לי האישה, "ירדה אבן כבדה מלבי. הייתי בטוחה שאצטרך להמתין עשרות שנים עד שהנפש המיוסרת שלי תמצא את תיקונה, והנה הרבי הפך את הקערה על פיה באמרו לי שכל הטעויות שלי – גם הטעויות הגדולות – היו חלק ממסע ארוך ומפרך של 'יגעת'. הרבי כביכול אומר: את התייגעת למצוא את הקב"ה, את האמת, את הנשמה שלך, את הפנימיות של העולם. אלא שבתור 'תינוק שנשבה' נפלת לכת זו או לדת אחרת, אבל בעצם הכל היה חלק מחיפוש הנפש שלך אחרי דרך האמת. במילים אחרות: לא היית יכולה להגיע ל'ומצאת', ליהדות האמיתית, בלי כל היגיעה וחיפוש הדרך".
אכן, כולנו שוגים בטעויות, אבל היכולת לקום מהן טמונה בהבנה הנכונה שלהן.
כשהייתי תלמיד בישיבה בחצר הרבי, זכיתי לשמוע רעיון נפלא מפיו במשמעותן של טעויות. זה היה בהתוועדות שבת פרשת וירא תשמ"ח, ועד היום אני חוזר לדברים האלה בכל פעם שאני שוגה, וזה קורה לעתים תכופות…
חז"ל מפרשים את הפסוק "ואברהם ושרה זקנים באים בימים", שאברהם ושרה "באו" עם כל הימים שלהם בשלימות. כלומר: הם עבדו את הקב"ה במשך כל ימי חייהם בשיא השלימות, וכידוע ששנותיה של שרה "כולן שוין לטובה".
לכאורה – שאל הרבי שאלה גדולה – הרי הרמב"ם כותב ש"בן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו", ואם כן עד לאותה שעה בהכרח שאמונתו לא הייתה שלימה. במדרש רבה נאמר יותר מכך, שבן מ"ח שנה הכיר אברהם את בוראו ועד אז היה תועה בדרכו. ואמנם בגמרא נאמר שבן שלוש שנים הכיר את בוראו, אבל בין כך ובין כך לכל הדעות חלק משנותיו הראשונות הוקדשו לעבודת אלילים יחד עם אביו ואנשי מדינתו. ואם כך, כיצד אפשר לומר שכל ימיו היו שלמים ותמימים?
ההסבר הוא, שהעובדה שאברהם הכיר את בוראו רק בתקופה מאוחרת בחייו היא מפני שהוא הוצרך לחקור ולדרוש ארוכות בכוחות עצמו – עד שגילה שה' הוא האלוקים. אלמלא החיפוש, החקירות והכישלונות, לא היה אברהם מגיע לעולם לדרך האמת. נמצא, אפוא, שגם הטעויות של אברהם לפני שהכיר את בוראו היוו למפרע חלק בלתי נפרד מעבודת ה' שלו, כי רק על ידן הגיע בסופו של דבר לתכלית הרצויה.
להבדיל בין קודש לחול: כל תגלית או תיאוריה מדעית אינה נוצרת בלחיצת כפתור, אלא המדען מבלה חודשים ושנים במחקר, בחוסר ודאות ובכישלונות חוזרים ונשנים עד שהוא מגלה את האמת. ובכן, האם נאמר שמשך כל זמן המחקר אינו נחשב לחלק מהעבודה לחשיפת התגלית? האם זה נתפס כבזבוז זמן חסר תועלת? ברור שלא! זו הדרך היחידה להגיע לכל סוג של אמת.
מספרים שתומס ווטסון, בעליו של תאגיד המחשוב הבינלאומי IBM, הזמין פעם לשיחה מנהל בחברה שטעה קשות בחישוב מסוים, ובגללו הפסיד התאגיד עשרה מיליון דולר. כשהלה נכנס למשרדו של ווטסון, הוא אמר: "אני מניח שאתה רוצה את ההתפטרות שלי, ובצדק. אני מסתלק מכאן ללא שום תביעות, רק עם התנצלות ובקשת סליחה על טעותי החמורה".
ווטסון ענה, "אתה לא מדבר ברצינות, רק עכשיו השקעתי עשרה מיליון דולר בחינוך שלך"…
לענייננו, על פי היסוד האמור הסביר הרבי יסוד גדול ביהדות. איך ייתכן שמדאורייתא אין מצוה מפורשת על חינוך הקטן למצוות? וכי התורה מצפה שבהגיע הנער לגיל 13 שנה הוא פתאום יוכל לקיים את כל תרי"ג מצוות התורה בלי כל הכנה? הרי זה בלתי אפשרי. ללא חינוך ותרגול מוקדם אין מצב שנער בר־מצוה יוכל לקיים את כל המצוות בשלמותן בבוא יומו להיכנס בעול המצוות?
אלא שמכאן למדנו יסוד גדול: התורה לא ניתנה למלאכי השרת. וכיוון שהאפשרות של קיום המצוות כדבעי אינה אלא על ידי הקדמה של לימוד, חינוך והכנה הדורשים זמן מסוים, נמצא שכל ההכנות הנדרשות הן חלק מעצם החיוב.
משל למה הדבר דומה? צעירים המתגייסים לשלוש שנות שירות בצבא, מקדישים את החודשים הראשונים לאימונים והכשרה. האם נאמר שחודשים אלה אינם בגדר שירות? ודאי שלא! ההדרכה וההכשרה הן חלק בלתי נפרד מהשירות בצבא.
כך הדבר גם לגבי חובתו הרוחנית של יהודי. בגיל 13 מגויס הנער לצבא ה' יתברך, הוא נעשה חלק מ"צבאות ה'" – הכינוי המיוחד שניתן לעם ישראל בצאתם ממצרים בהיותם לעם – ועכשיו עליו להתחיל את האימון, כשמטבע הדברים זה אורך זמן. אבל אותו זמן הכשרה הוא חלק בלתי נפרד מעצם המצווה, ואם כן כשהתורה אומרת לנער בן ה־13 להתחיל לקיים את כל המצוות, זה אומר להתחיל את התהליך, כשהזמן בו תצטרך לרכוש את הפריטים שלך, ללמוד את הניואנסים ולשכלל את הביצועים שלך – הכל כלול בחבילה. (עם זאת, כידוע, מדרבנן מתחילה מצוות החינוך כבר לפני בר מצוה, כך שהנער יהיה מוכן ביום הבר מצוה לקיום כל המצוות).
הדברים האלה נכונים לכולנו. רבים מאיתנו גילו את האמת והעומק שביהדות בשלב מאוחר בחייהם, כך שלפעמים אנחנו מתביישים ברקע שלנו ומשתדלים להעלים אותו מתודעתנו. גם אם זכינו לגדול בעולמה של תורה, רבים מאתנו עושים טעויות במהלך החיים, אם בשוגג או ברצון, באונס או במזיד. על הכביש של החיים נתקלנו בבורות ותעלות. מעדנו. נפלנו. לפעמים נפצענו קשות.
לפעמים אנחנו מביטים לאחור על הסיפור שלנו ומרגישים מדוכאים. אנחנו חושבים שבזבזנו כל כך הרבה שנים לשווא. הלוואי שהיינו מגלים הרבה קודם את מה שאנחנו יודעים עכשיו…
אבל כשהתורה אומרת ש"אברהם ושרה זקנים באים בימים", היא מעניקה לנו פרספקטיבה עמוקה יותר. לא צריך לחתוך את החיים בסכין. כל ריקבון יוצר צמיחה, כל טעות מלמדת אותנו על האמת, כל נפילה מעניקה לנו בהירות, כל אלו הן חוויות וימים שאנחנו יכולים "לבוא" איתם ובתוכם בשמחה ובהתרוממות רוח, כי הדרך לשלמות רצופה בחוסר שלמות.
לחיים, לחיים ולברכה.
