לחיים לחיים ולברכה!
תשמעו סיפור. לפני שנים חי לו בניו יורק יהודי, מתאגרף במקצועו שקטף גביעים ושיאים בזה אחר זה, אבל בכל מה שקשור ליהדות הוא לא היה ממש ספורטיבי. הוא רק ידע שנולד להורים יהודיים, וזהו.
ביום בהיר אחד, הבן שלו – סטודנט מצטיין בקולג' המקומי – נתקל ביהודי מניח תפילין. הבן הסתקרן והתעניין מה פשר הקופסאות השחורות הללו, ולמה אדם מן היישוב קושר אותן על עצמו. היהודי ענה לו בפשטות: "מה זאת אומרת? אני יהודי, ויהודי מניח תפילין!".
אופס, זה היה מעניין. כמו שאתם מבינים, הבן לא הסתפק בתשובה הקצרה הזו, הוא שאל שאלות נוספות והתחיל להתעניין ביהדות. הוא מצא לו רב שילמד איתו עד שהפך לבעל תשובה כשר. כשהרגיש שהוא בשל לכך, הלך ללמוד בישיבה והתפרסם בין התלמידים בהתמדה שלו. הוא הקפיד מאוד על הזמן, וכל רגע פנוי ניצל ללימוד. גם כשהיה מגיע מפעם לפעם לבית הוריו, היה מקדיש את זמנו ללימוד – בניגוד גמור לתקופה בה היה סטודנט, כשרק היה מחפש להשתחרר מהלימוד בבילויים למיניהם.
האבא שהתרשם במבט מהצד איזה מקום של חשיבות תופס הלימוד אצל בנו, התפעל מאוד וגם… קינא בו. באותה תקופה הוא כבר סיים את עבודתו כמתאגרף ונותר חסר תעסוקה, וכך יום אחד הוא ניגש אל בנו, כשהיה בביקור בבית, וביקש ממנו שילמד איתו לכל הפחות דף אחד מ"הספר הזה" – הגמרא.
"בשמחה אבא", אמר הבן, "אבל תדע שזה עלול להיות קשה מאוד בהתחלה. כדי להבין גמרא אתה צריך לדעת שתי שפות: לשון הקודש וארמית, שבהן כתובה הגמרא. וכמו כן, חסרים לך הרבה מושגים בסיסיים וידיעות מקדימות".
"שכחת שאני אוהב מאבקים?!", הזכיר האבא לבנו בחיוך. ואכן, הוא לא ויתר, והתמסר בכל הכוח ללימוד. זה באמת היה מאתגר. המושגים היו חדשים לגמרי, כך שהיה צורך להתעכב על כל מילה וכל שורה, ותוסיפו לכך שהחברותא לא יכלה להאריך כל פעם יותר מדי – הבן למד בישיבה, כאמור, ונעדר הרבה מן הבית. כך יצא שרק לאחר שנה תמימה של לימוד סיימו האבא והבן את הדף הנכסף!
האבא היה מאושר כולו. הוא פנה לבנו ואמר: "הרי אתה עשית כבר כמה סיומי מסכת, ובחלקם גם השתתפתי בעצמי. עכשיו סוף סוף הגיע תורי, אני רוצה לעשות סעודה מיוחדת על כך שזכיתי ללמוד דף גמרא שלם…".
"אבא", אמר הבן במבוכה, "במחילה, אמנם נוהגים לעשות סעודת מצוה לרגל סיום מסכת, אבל אני לא חושב שיש טעם ושבכלל אפשרי לעשות חגיגה כזו על דף אחד…"
האבא – כמו שהספקתם להכיר אותו – המשיך להתעקש לערוך חגיגת סיום על הדף שלמד, ולבן לא הייתה ברירה אלא לעשות שאלת רב.
סמוך אליהם עמד בניין הישיבה של הפוסק המפורסם, הגאון הרב משה פיינשטיין זצ"ל (ז' אדר תרנ"ה – י"ג אדר ב תשמ"ו), והבן הלך לשאול את דעתו.
אם אתם לא יודעים יותר מדי על הדמות של ר' משה פיינשטיין, אזכיר רק בקצרה שמדובר בגדול הפוסקים בארצות הברית בדור שלאחר השואה, מחבר השו"ת 'אגרות משה' וסדרת הספרים 'דברות משה' על הש"ס וספר 'דרש משה' על התורה.
ובכן, יהודי בסדר גודל תורני שכזה, מה אתם חושבים שהוא השיב על השאלה הלא־שגרתית שהגיעה לפתחו? "בוודאי", אמר בעל 'אגרות משה', "זו סעודת מצוה, וגם אני אבוא לשמוח איתכם בשמחה לכבודה של תורה!"
כך היה, הסעודה נחוגה ברוב פאר והדר – שמחת 'סיום הדף', ור' משה פיינשטיין הגיע בעצמו לכבד את המעמד ונשא בו מדברותיו.
הסעודה הזו, אחיי ורעיי, הייתה האחרונה של בעל השמחה. באותו לילה הוא נפטר באופן פתאומי, והרב פיינשטיין שוב הופיע – הפעם כדי להספיד אותו. "יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש קונה עולמו בדף גמרא אחד", ספד באוזני המלווים.
כמה יפה הסיפור הזה משתלב עם הרעיון המתוק שר' משה פיינשטיין מלמד אותנו בספר דרשותיו על הפסוק בסוף פרשת תרומה.
התורה אומרת: "לְכֹל כְּלֵי הַמִּשְׁכָּן בְּכֹל עֲבֹדָתוֹ וְכָל יְתֵדֹתָיו וְכָל יִתְדֹת הֶחָצֵר נְחֹשֶׁת", ורש"י מסביר את הצורך לכל היתדות שהיו במשכן: "כמין נגרי נחשת עשויין ליריעות האהל ולקלעי החצר, קשורים במיתרים סביב סביב בשפוליהן, כדי שלא תהא הרוח מגביהתן". כלומר, היתדות נועדו כדי לאחוז את כל הקלעים, המסכים והיריעות כלפי מטה, כדי שהרוח לא תגביה אותם.
אבל בנקודה הזאת מציג רש"י ספק: "ואיני יודע אם תחובין בארץ או קשורין ותלויין וכבדן מכביד שפולי היריעות שלא ינועו ברוח. ואומר אני ששמן מוכיח עליהם שהם תקועין בארץ, לכך נקראו יתדות".
הבנתם את הספק הטכני? עכשיו – אומר ר' משה – בואו נסתכל עליו במבט פנימי:
ישנן שתי השקפות שונות בחינוך. השקפה אחת טוענת שאדם צריך לחנך את ילדיו בצורה כזו שיהיה בהם תוקף פנימי מספק, כך שבכל מקום שלא יהיו – אף רוח לא תניע אותם ממקומם הרוחני והנפשי. יראת שמים ואהבת ישראל יהיו כל כך תקועות בליבם ובנשמתם, כך שדבר לא יזיז אותם.
לעומתה, שיטה שניה טוענת שהתנהלות כזו בה הילדים מסתובבים להם בעולם כשאנו סומכים על החוסן הנפשי והנשמתי שלהם, עלולה להיות מסוכנת עבורם. צריך לקבוע את היתדות בתוך הארץ – היא אומרת. על הילדים, החניכים והתלמידים להישאר תמיד במקום אחד, בחממה תורנית ובאווירה של יראת שמים. רק במקום כזה אפשר להבטיח שהצעירים הללו יישארו נאמן לה' ולתורתו.
אז מהי הדרך הנכונה? תראו איך מיישב את זה ר' משה בחן: "צריך כל אדם להשתדל שבכח עצמו מצד ידיעתו והבנתו לא יגביהנו הרוח בכל מקום שיהיה. אבל מתחלה יהיה זה על ידי אחרים, היינו על ידי התמדתו בישיבה בין מורים וחברים שישפיעו עליו, עד שמזה יבוא שיהיה חזק בעצמו, שלא יגביהו אותו ויטלטלוהו הרוחות הרועות והכפירה אף כשיהיה לבדו".
אני חושב שבדברים הללו יש מסר רלוונטי מאוד לתקופתנו.
אנחנו חשופים היום להשקפות שונות. מצד אחד, יש אומרים שהדרך הנכונה היא למתוח את החבלים עד הסוף, להיות פתוחים ומכילים כלפי כל יהודי וביחס לכל תופעה – העיקר שתהיה "אחדות" בעם ישראל, גם אם זה אומר בסופו של דבר להיות פחות אדוקים חלילה בתורה ומצוות…
לעומת זאת, שיטה אחרת גורסת שאסור להתכופף בשום כלום. אנחנו צריכים להיות סגורים בקהילה שלנו ולא להיפתח כלל החוצה, כדי להציל את עצמנו מכל השפעה נגטיבית שאינה לרוח מסורת ישראל.
באופן אישי, כמי שזכה לגדול בצלו של הרבי זי"ע, ראיתי בהנהגתו בעניין הזה דבר מדהים, שילוב בלתי נתפס בו־זמנית:
מצד אחד, הרבי התעקש אפילו על קיום דקדוק קל של דברי סופרים, עד למסירות נפש. הוא תבע שבענייני התורה והמצוות יש לנהוג באופן המהודר ביותר, ביראת שמים ובאהבת שמים, וגם לפנים משורת הדין.
מצד שני, כידוע, הרבי דרש שעלינו לאהוב כל יהודי ולהיות באחדות שלימה עם כל עם ישראל, שהרי האמת היא שכל נשמה יהודית היא "חלק אלוקה ממעל ממש", ולכן בפנימיות כולנו מציאות אחת. כולנו בני אב אחד נחנו, ואם ביחס לקשר עם הקב"ה אמר אדמו"ר הזקן "יהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלוקות", כך הדבר גם ביחס לפירוד ח"ו בין יהודי אחד לחברו. פירוד כזה אין לו היתכנות, כי הוא נוגע בשורש האלוקי של כולנו שאנו מחוברים אליו תמיד.
פעם אמר הרבי כך:
העבודה שלנו צריכה להיות בדוגמת עבודת אברהם העברי – "ויקרא שם בשם ה' א־ל עולם", ואמרו בגמרא "אל תיקרי ויקרא אלא ויקריא, מלמד שהקריא להקב"ה בפי כל עובר ושב". וידוע מה שכתב השל"ה ש"אל תיקרי" אינו שולל את הפירוש הפשוט. כלומר – פירש הרבי – מתי יכול להתקיים ה"ויקרא"? רק כשישנו "ויקריא" – אם אתה רוצה שתורגש אצלך קדושת ה' וקדושת התורה, זה דווקא על ידי "ויקריא", בכך שאתה יוצא ומביא את קדושת התורה והמצווה ליהודי אחר.
ברוח זו הסביר הרבי שזהו הרמז במצוות התורה בפרשת השבוע שהבדים, המוטות, לא יסורו מהארון. לכאורה, מה אכפת לנו אם מסירים את בדי הארון? אלא שהקב"ה רצה להראות לנו וללמד אותנו לקח, שבכל רגע ורגע אנחנו צריכים להיות מוכנים להוציא את הארון – את התורה הקדושה, מקודש הקדשים, ולהביא אותו לכל יהודי בכל קצווי תבל על מנת לקרב אותו לאור התורה. לכן אין להסיר את הבדים, כדי שלא יארך אפילו רגע מאז שניקרא למשימה ועד שנוציא את הארון.
הרבי נטל אפוא שני קצוות שנראים הפוכים והידק אותם יחד.
איך עושים זה פרקטית?
כאן אנחנו חוזרים אל הרעיון המכונן של ר' משה פיינשטיין: החינוך הבסיסי לאורך שנות הבגרות צריך להיות תקוע ונטוע באווירה ובסביבה של יראת שמים, כך שהמחונך חדור, מלא וגדוש בתורה שמאירה את המוח והלב. אבל אז מגיע השלב השני, והוא האתגר והשליחות הגדולה של דורנו – להאהיב את שם שמים בקרב כל ישראל, להחדיר את האמונה, התורה והמצוות, מימין, משמאל ובאמצע, כי כל יהודי הוא בנו יחידו של הקב"ה, וגם הוא מתגעגע הביתה לאבא, גם אם הוא טרם מודע לכך, והאחריות שלנו היא לספק לו את האמצעים בהם יוכל להרוות את צימאונו.
אנחנו נמצאים בתקופה היסטורית. מיליונים מאחינו ואחיותינו בני ובנות ישראל משתוקקים וכוספים להתחזק באמונה, להעמיק בתורה ולקיים מצוות מעשיות. המלחמה האחרונה הביאה להתפכחות של רבבות מהבלי השווא, ועכשיו לב ישראל ער, צמא וזועק לאמת טהורה, אמת מוחלטת.
כל אחד ואחת שזכו לגדול בחינוך תורני – דתיים וחרדים כאחד – יש בכוחו כיום להפוך את עצמו למגדלור של אור והשפעה על סביבתו. המהפכה כבר כאן, והיא מחכה לנו – להכין את עם ישראל לעתידו הזוהר.
במקום להסתגר בקונכייה שלנו ולפלפל איזה חוג צודק יותר ולמי נזקף חיסרון פלוני ואלמוני, יש בידינו יכולת והזדמנות פז לשנות את פני העולם היהודי, להחדיר בו אהבת התורה, אהבת ה' ואהבת ישראל בלי פשרות, שכדברי הבעש"ט כולן חד הן.
בלב מלא בשלוש האהבות הללו, אחוזים ביתדות ששום רוח שבעולם לא תוכל להניע, נצא מארבע האמות שלנו כדי להביא את דבר ה' לכל לב יהודי.
לחיים לחיים!
