אחד ה"חטאים" בהם נכשלים רבים־רבים בזמננו, זהו חוסר האמונה והביטחון ביכולתנו להגשים את שליחותנו עלי אדמות. לצער הלב, החטא הזה שכיח מאוד ומחולל נזק רב. אי אפשר לשער כמה טוב נמנע מהאדם ומהעולם בעטיו. הרי כל כך הרבה אנשים אינם מביאים לידי ביטוי חלק ניכר מהאיכויות הגלומות באישיותם, רק בשל אותה תחושת קטנות וחוסר ערך. כל כך הרבה אנשים חווים תקיעוּת בחייהם וחוסר אונים, רק משום שלא עמדו על העוצמות הטמונות בהם – עוצמות העולות על אתגריהם עשרת מונים…
משל למה הדבר דומה? לנהג משאית העומד להיכנס למנהרה שעליה שילוט המציג את הגובה המקסימלי המאפשר מעבר בתוכה. רואה זאת נהג המשאית ואומר: "חמישה מטרים ועשרה? ברור שהמשאית שלי אינה כה גבוהה ואין מניעה שאעבור במנהרה". אלא שאז, כשהוא כבר באמצעה, מתברר ש"יש בעיה…". המשאית יותר גבוהה משחשב, וניסיונותיו להיחלץ מהמנהרה ללא עזרה – עולים בתוהו. הוא תקוע.
מהו שורש הבעיה ומיהו שגרם לאותה תקיעוּת? אותה תחושת קטנות והערכתו את עצמו הערכת־חסר.
כדברים האלה ממש – כך גם בחיינו אנו. רבים מאיתנו מוצאים עצמם תקועים באמצע הדרך העולה בית א־ל מבלי יכולת להמשיך ולהתקדם לעבר יעדיהם, משום שהם מדמים בטעות שהמשימות שלפניהם עולות על מידותיהם. הם קטנים בעיני עצמם ומשוכנעים שאין להם שום בשורה וייחוד, הם נעדרים תחושת ערך והעתיד נראה להם אבוד.
ובכן, מה ניתן לעשות? כיצד ניתן להתחזק ולהתעודד במשימות חיינו ועבודתנו את השם יתברך?
על המילים "ויבוא נח… אל התיבה מפני מי המבול", כותב רש"י: "אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבא המבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים". פשוטם של דברים הוא, שנח לא היה משוכנע במאת האחוזים שעונש המבול אכן יתרחש במציאות, ולכן הוא לא הזדרז להיכנס אל התיבה עד לרגע שכבר לא נותרה בידו ברירה והמים איימו להטביע אותו. את זאת, לדידו של רש"י, רומזת התורה בכותבה שנח נכנס לתיבה "מפני מי המבול".
אלא שעכשיו יבוא השואל וישאל: כיצד ניתן לכנות את מי שהתורה מתארת כ"צדיק תמים" ומספרת ש"מצא חן בעיני ה'", כאחד מ"קטני אמנה"?! האם ילכו יחדיו 'צדקנות תמימה' וקטנות אמונה?! ובכלל, מהו אותו יצור כלאיים ה"מאמין ואינו מאמין" – איך אפשר להיות בו זמנית "מאמין ואינו מאמין"?
כידוע, לפי רום ערכו וגודל מעלתו – אומר בעל ה'תפארת שלמה' מרדומסק – חטא נח בכך שלא עשה די בשביל לבטל את גזרת המבול ולא התפלל כראוי על בני דורו. כששמע מהקב"ה על גזרת "הנני מביא את המבול מים על הארץ לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים מתחת השמים", מצופה היה שיתחנן לפני הבורא תקט"ו תפילות – כמשה רבנו בשעתו – ולא יחדל מלבקש ולהפציר להסרת העונש הנורא. אולם בפועל, נח קיבל את הגזרה בהשלמה. מטעם זה, מוסבר בחסידות, נקרא המבול בספר ישעיהו "מי נח". אילו נח היה מתפלל ומפעיל את כל כובד משקלו הרוחני כדי להעביר את רוע הגזרה, אולי היה מצליח לבטל כליל את המבול או למצער להמעיט בחומרתו. משלא עשה זאת, ראוי הוא במידה מסוימת להיות חתום על המבול, המכונה "מי נח".
ואם ישאל השואל – הא גופא קשיא: מדוע באמת נח שהיה "צדיק תמים" לא מצא לנכון לנסות לשנות את החלטת קונו להביא מבול על העולם ויושביו? התשובה לכך, יסביר ה'תפארת שלמה', היא מפני שכאשר נח שמע מהקב"ה על רצונו לעשות להפוך את העולם למים לאחר ש"מלאה הארץ חמס", הוא קיבל זאת בהכנעה וענווה ואמר לעצמו: אם זהו רצון הבורא יתברך שמו, מי אני שאנסה לשנות את החלטתו? וכי אני הקטן יכול וצריך לעמוד בדרכו של מי שהמלוכה והממשלה שלו? של מי שהצדק אתו והאמת חותמו?!
גישתו זו של נח מסבירה את הצמד המשונה – "מאמין ואינו מאמין" שנאמר אודותיו, ומצדיקה את כינויו כאחד "מקטני אמנה". כי אמנם, נח היה "מאמין" גדול בקב"ה, אבל בכל הקשור לכוחו וחובתו לפעול לשנות את גזרתו – הוא נמנה עם "קטני אמנה". דווקא אמונתו והכרתו בגדלות בוראו, הביאו אותו להתייחס בביטול ואפסיות לעצמו.
אבל זו טעות. האמת היא שכחלק מהאמונה בקב"ה – על היהודי להאמין במקביל בכוחו ויכולותיו להשפיע על המציאות, ומשלושה טעמים: ראשית, כי יש בו עצמו נשמה שהיא "חלק א־לוה ממעל ממש" – כוחות בלתי־מוגבלים כלל. שנית, כשאדם עושה את רצון ה', הקב"ה נמצא לימינו. ושלישית, אם אתה מאמין בקב"ה ויודע שהוא זה שהוריד את נשמתך לעולם, ולא מדובר ב'תקלה' אקראית ללא כוונת מכוון ח"ו, הרי אין ראיה טובה מזו שיש לך שליחות ויכולת להשפיע, לשנות ולתקן.
היטיב לנסח זאת רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו 'צדקת הצדיק', והורה: "כשם שצריך האדם לאמין בה', כך צריך אחר כך להאמין בעצמו". ומהו היסוד לאמונה בעצמו? האמונה בקב"ה שבראו.
האדמו"ר מבאבוב זצ"ל איבד בשואה את כל משפחתו – מלבד בנו נפתלי שהיה בארץ ישראל – ובשנת תש"ו היגר כפליט לארצות הברית, שם השתכן בדירה בשכונת איסט סייד.
על אף שלכאורה הגיע למקום מנוחה, רוחו של הרבי לא שקטה בזוכרו את אלפי היהודים שעודם באירופה ואינם מקבלים אשרת כניסה לארצות החופש, כמו ארץ הקודש וארצות הברית, בהן יוכלו לחיות את חייהם כיהודים בהשקט ובבטחה.
"הפליטים נותרו מאחור באירופה החרבה, ללא בתים, ללא בגדים ראויים לשמם וללא מזון", התייסר בקרבו. חוקי ההגירה הנוקשים של ארצות הברית הסעירו אותו. אלה נחקקו במטרה לשלול ממאות אלפי פליטים את האפשרות להגיע לחופי ארצות הברית, כיוון שהמחוקקים חששו מהפליטים המגיעים לרוב ללא מקור פרנסה, ומהווים 'נטל' על הכלכלה והחברה.
יו"ר ועדת החוץ וההגירה בבית המחוקקים האמריקני היה הסנטור היהודי סול בלום, שהיה ידוע בהיצמדותו המוחלטת לחוק על סעיפיו ותת־סעיפיו – דבר שמנע למעשה את כניסתם של הפליטים. הגיעו הדברים לידי כך, שכשחבר קונגרס ערך תעמולה למען הבאת פליטי המלחמה לארצות הברית, מיהר בלום להכריז נגדו מלחמה…
הרבי מבאבוב הבין שמר בלום הוא אבן נגף מרכזית בכל הקשור למאמצי ההגירה, והוא גמר אומר לקבוע עמו פגישה ולנסות לרככו ולהשפיע עליו לקבל את הפליטים היהודיים, אודים מוצלים מאש. לאחר בירור שערך, נודע לו שמר בלום מתעתד להגיע מוושינגטון לסוף־שבוע בניו יורק. הוא חשב שזו תהיה שעת כושר ראויה לפגישה, אך מהר מאוד הובהר לו שהדבר בלתי אפשרי וכי "סול בלום נפגש רק במשרדו".
משכך, ביקש הרבי מבאבוב לקבוע עמו פגישה במשרדו שבוושינגטון .ואכן נקבעה לו פגישה, אלא שמועד הפגישה היה חצי שנה מאוחר יותר בשעה תשע בבוקר, לחמש דקות בלבד…
יום לפני מועד הפגישה המיוחל הגיע הרבי מבאבוב לוושינגטון, נכנס לבית כנסת מקומי וישן על אחד הספסלים. עם בוקר הזדרז והגיע למשרדו של סול בלום זמן ניכר לפני השעה תשע – מועד הפגישה. המזכיר שאל לזהותו והוא השיב ששמו הוא שלמה הלברשטאם, יהודי שהגיע לארצות הברית מפולין, ונקבעה לו פגישה לשעה תשע.
הרבי ישב בחדר ההמתנה וכך עברה לה שעה ושעתיים, כאשר בינתיים אנשים נכנסים ויוצאים ללא הפוגה ואילו הוא יושב וממתין. הופעתם של האנשים סביב הייתה אמריקנית טיפוסית ואילו הוא ישב שם מעוטר בזקן, בגדיו פשוטים וניכר היה שמביטים עליו כאל 'שנורר', דבר שמן הסתם לא סייע לתורו להתקדם…
בשעה אחת עשרה, שעתיים לאחר המועד המקורי, סוף־סוף קרא המזכיר בשמו ובישר לו שהוא יכול להיכנס, תוך שהזכיר שהפגישה מוגבלת לחמש דקות. כשנכנס, מר בלום ישב על כסאו המרופד, טיפל בניירת, חתם על מסמכים שונים וכלל לא הרים את עיניו לראות את זהות הנכנס. לאחר זמן מה הרים בלום סוף־סוף את ראשו ושאל לקונית: "מי אתה?"
הרבי מבאבוב שהבין שהזמן הקצר דוחק, ולכן לא השיב באופן הסטנדרטי שבוודאי לא היה עושה על בלום רושם ורק היה מסיים את הזמן הקצר ממילא שהוקצה לפגישה, ובחר להציג עצמו באופן פרובוקטיבי: "אני אדם פורע חוק"!
"מה כוונתך?", שאל בלום כשגבותיו מורמות בסקרנות ובתמיהה, והרבי הסביר:
"אני מגיע ממקום בו היהודים הובלו לאושוויץ ונלקחו לתאי הגזים… החוק אסר עליי לברוח ולהסתתר! החוק אסר עליי לעזור לאחרים להינצל! אדרבה, על פי החוק הייתי חייב להלשין על 'יהודים סוררים' שניסו לחמוק משילוחם למחנות ההשמדה.
"למעשה, עברתי על כל החוקים!", המשיך הרבי בתיאורו המטלטל. "הסתתרתי, ברחתי ואף עזרתי לאחרים להימלט מאימת הנאצים, והנה אני כאן. ועכשיו, אני מפציר בך שתצטרף אליי. יש בארצות הברית חוק אכזר המונע מפליטים יהודיים שעברו את כל תלאות השואה להגיע הנה, ובעצם גוזר עליהם סבל נוסף. החוק הזה עלול להביא למותם מקור ומרעב. הם במצב קטסטרופלי. אני רוצה שתצטרף אליי ונפר יחד את החוק!"
"פרצתי בבכי – תיאר הרבי לימים את מה שהתרחש בחדר בפגישה הגורלית – וכשפקחתי את עיניי ראיתי שגם עיניו של בלום התלחלחו מדמעות. קמתי והושטתי אליו את ידי והוא הושיט לי את ידו בחזרה. סוף דבר, סול בלום עשה מה שעשה ודאג להבאתם של עשרות אלפי יהודים לארצות הברית ששיקמו את עצמם ופתחו פרק חדש בחייהם".
ראו מה כוחו של היחיד להשפיע ולשנות. ניסיונו של הרבי לרכך את הסנטור הנצמד לחוק ככתבו וכלשונו, נראה היה חסר סיכוי. לא היו לו מהלכים בוושינגטון, הוא בקושי ידע את השפה האנגלית, הפגישה הייתה קצרצרה והנתונים כולם היו לרעתו. ובכל זאת, כשיהודי, ובוודאי יהודי כמו האדמו"ר מבאבוב, מבקש לעשות טוב ולהיות לעזר וישועה לאחיו – הקב"ה אתו. ועם הקב"ה, הכל אפשרי!
המבול, כאמור, נקרא בשם "מי נח" כיוון שלפי ערכו, נח פגם בעבודתו כמנהיג לסביבתו ובמקום להתפלל על דורו מבלי לערוך כל חשבונות, נמנע מתפילה בחושבו אותה למיותרת. משכך, לא פלא שהאר"י הקדוש מלמדנו שמי שתיקן את הפגם של נח היה משה רבנו, גלגולו של נח.
אם אצל נח הייתה התבטלות מוחלטת כלפי גזרת הקב"ה להביא מבול על העולם, הרי שאצל משה אנחנו מוצאים תוקף ונחישות כדי לבטל את רוע הגזרה מעל ישראל עדתו. כשהקב"ה אמר למשה לאחר חטא העגל "הרף ממני ואשמידם" – אשמיד את ישראל ואקים מצאצאיך עם חדש – סירב משה רבנו בכל תוקף לקבל את הגזרה והתחנן לקב"ה שיישא לחטאם של ישראל. הוא אף הוסיף והפציר בקב"ה, במה שנראה כעין איום, שאם חלילה לא ימחל להם אזי הוא מבקש שיימחה שמו של משה מספר התורה באומרו "ואם אין, מחני נא מספרך אשר כתבת".
למקרא דבריו החריפים של משה אל ה', קשה שלא לשאול: מניין הרהיב משה רבנו עוז בנפשו לומר לקב"ה "ואם אין, מחני נא מספרך"? האם משה רבנו, המאמין הגדול והענוותן מכל, ראה עצמו כמי שיכול לומר לקב"ה "מחני" וכמו לאיים בהשמטת שמו? מה פשר הדבר?
מסביר ה'מגלה עמוקות': המילה 'מחני' בה השתמש משה רבנו, רומזת להיותו התיקון של נח בהיותה מורכבת מהאותיות 'מי נח'. ובספר 'תוספות השלם' לשמות כותב בדומה לכך, שבמילים "מחני נא" רמז משה – "מנח אני" (שאותיותיהן זהות). ואם כן, כך אמר משה לפני הקב"ה: המבול נקרא על שמו של נח – "מי נח'" משום שהוא לא עשה די למען ביטול גזרת המבול ולא חילה פניך. ועתה, הנה אני נושא תפילתי אליך כדי שתישא את חטאתם ותימנע מהמחשבה לכלותם. אבל אם לא תתקבל תפילתי, נמצא שאין בידי היכולת לבצע את התיקון להנהגתו של נח שהוטל על נשמתי. ואם כן, אפוא, "מחני נא".
אנחנו למדים, אם כן, דבר נפלא מתוך ההנגדה הברורה בין נח למשה: אם אצל נח המחייה מוזכרת בהקשר של הגזרה – "ויימח את כל היקום", הרי שמשה נוטל את המחייה ככלי לבטל את הגזרה – "מחני נא".
אנחנו, תלמידי משה, צריכים ללמוד וליתן אל לבנו מה גדול כוחנו ומה רבה השפעתם של מעשינו ותפילותינו. הקב"ה עצמו מצפה מאיתנו לנסות ולהשפיע על אופן וצורת הנהגתו את עולמו, והוא־הוא שנתן לנו את הכלים והדרכים לכך והאציל לנו מכוחו. כל מצווה ומעשה טוב, כמו גם תפילה זכה, לא שבים ריקם. לעתים אנחנו רואים כיצד נענינו בדבר אותו ביקשנו, ולעתים אנחנו מגלים את השפעתה החיובית של בקשתנו באפיק אחר, כזה שלא שיערנו מלכתחילה…
יהי רצון, אפוא, שנזכור תמיד כי ניחנו בכוחות גדולים ויכולת רבה להשפיע על הסביבה ולתקן עולם במלכות ש־די, עד שאפשר והמעשה שלנו – אנחנו ה'קטנים' – יכריע אותנו ואת כל העולם כולו לכף זכות ולגאולת עולמים.
