יש אנשים בעולם שהם אנשים שמחים, פשוט כי אין להם סיבה לא להיות שמחים. אבל יש אנשים שגם בזמנים לא קלים – נשארים שמחים, לפעמים יש להם את כל הסיבות לא להיות שמחים והם בכל זאת שמחים. לעומת זאת, קורה שאדם, בגלל איזו סיבה, איננו שמח, או שאדם נולד כך שהוא לא איש שמח.
פעם כתב מישהו לרבי מליובאוויטש מכתב ארוך שבו הוא מנה את כל הצרות שהיו לו, ובסוף הוא כתב שבגלל כל הצרות שלו אין לו אפילו יום אחד של נחת. ראיתי את התשובה של הרבי, הוא כותב לו: "בתוך מכתבך, עם כל הצרות, אתה מזכיר שיש לך אישה וילדים. אתה יודע שיש אנשים שהיו נותנים את כל מה שיש להם בשביל שיהיו להם ילדים!". האיש הזה פשוט לא שם לב שבתוך הסיפור של הצרות יש גם דברים שמחים.
בוודאי שלא כל אחד יכול לגרום לעצמו להיות שמח, אבל גם אם אדם לא מסוגל לעבוד על השמחה, הוא לפחות יכול שלא להתמכר לעצבות. גם אנשים שיש להם סיבות להיות מרי נפש – צריכים לא לתת לעצמם לשבת בתוך העצבות.
לפעמים אנשים עם צרות הם מומחים גדולים בלחשוב ולהתבונן על הצרות שלהם; יושבים ולועסים את המרור, את הצרות והדאגות, בין שהן אמיתיות ובין שלא. כשאדם יודע לפחות שאסור לשבת עם מחשבות של מרה שחורה, ייתכן שהוא לא יכול לחשוב מחשבות של שמחה, אבל לפחות הוא יכול שלא להשכין את העננה של המרה השחורה בלבו.
מופיע בשם האריז"ל שכל העונשים שכתובים בפרשת הקללות – לא באים בגלל ש"לא עבדת את ה' אלוקיך" – אלא כי "לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה", הכל בנוי על העדר השמחה.
אם לס"מ (כינוי ליצר הרע) יש כלים, אז דכדוך הוא כלי שהוא משתמש בו באופן תדיר. מישהו כתב שכאשר הס"מ מחטיא את האדם, בשבילו זהו הכסף הקטן; הרווח העיקרי שלו זה שבן אדם אחר כך נכנס לדכדוך – מזה הוא מרוויח את הכסף הגדול, עכשיו האיש הזה באמת שלו.
קורה שאדם עובר עבירה ואחר כך עושה תשובה, ועדיין הוא ממשיך לשבת ולחפור בעבירה וכך הוא נכנס לשאול תחתיות, יותר ויותר עמוק. העבירה כבר נשכחה גם בבית הדין של מעלה, הבעיה היא המצב של האיש בעצמו; הוא לכאורה ממשיך לחיות, אבל בעצם הוא "גברא קטילא" – איש הרוג.
יש מחלה כזו – איידס, שגורמת לכשל של המערכת החיסונית. בדרך כלל חולה איידס מת לא מאיידס, אלא מכל מיני דברים אחרים; המערכת החיסונית נחלשת, ואז כל חיידק יכול להרוג אותו, כי כבר אין לו הגנה. מרה שחורה היא סוג של איידס, ואסור להידבק בה. מה הייתה הסיבה הראשונה למרה השחורה – זה לא משנה; מרה שחורה גורמת לכך שהנפש לא יכולה לעבוד.
זה נכון לא רק בעניינים של מעלה, אלא גם בעניינים של מטה. הרבי מפשיסחא, שלפרנסתו היה מנהל עבודה של זוג עשיר מאוד וידוע מוורשה, אמר פעם: "כשמאבדים כסף לא מאבדים הרבה; כשמאבדים את האומץ מאבדים את הכל". אנשים שמתעסקים עם כסף כל הזמן עולים ויורדים, וקורה שהם מאבדים עוד ועוד, אבל כל זמן שנשאר להם האומץ והדחף – הם עדיין מסוגלים להשיג הרבה, אבל אם אדם מאבד את האומץ הוא מתרסק.
באותו אופן קורה גם בסדרי עבודת ה'. כמו שקורה שמישהו מאבד כך וכך כסף, יכול לקרות גם שמישהו מאבד מנה של העולם הבא שלו. הוא יכול להיכנס לדכדוך וייאוש וירידה, ואז הוא מאבד את הכל. לעומת זאת, האיש שלא מאבד את התקווה יכול להתחיל מחדש. מספרים על הבעל שם טוב, שניסה להגיע לארץ ישראל, ואז הייתה לו נפילה והוא שכח הכל, ממש לא ידע שום דבר. והיה איתו הסופר שלו, והבעל שם טוב אומר לו: "אולי תגיד לי דבר תורה". אך הסופר אומר: "גם אני שכחתי". אמר לו הבעל שם טוב: "תגיד לפחות את האל"ף בי"ת". והסופר אמר את האל"ף בי"ת, והבעל שם טוב חזר אחריו בהתלהבות, וכך נפתחו כל שערי השמים. מי שמתחיל מהאל"ף בי"ת יכול לבנות עולם על־ידי האל"ף בי"ת.
קורה שבן אדם נופל והבגדים שלו מתלכלכים בבוץ. העצה הטוב ביותר לאדם כזה היא – אל תנסה לנקות את זה עכשיו, כשהבוץ עדיין טרי, כי ככל שתנסה לנקות את זה יותר – זה יימרח יותר. תן לבוץ להתייבש, ואז תוכל להוריד אותו. באותו אופן קורה שמישהו נופל וחוטא, ואז הוא נכנס לעולם של "חטאתי, עויתי, פשעתי", ומתחיל לנסות לנקות את הלכלוך. בדרך כלל הוא לא מתקן שום דבר, וללכלוך שנשאר – כבר אין תקנה.
חז"ל אומרים שהמלאך שבא להיאבק עם יעקב הוא שרו של עשו, ורש"י מביא שתי דעות: "כליסטים נדמה לו", ו"כתלמיד חכם נדמה לו". מתברר שלאותו שר של עשו, שהוא היצר הרע, יש שתי צורות: באופן אחד הוא תופס אדם כמו ליסטים ומושך אותו – "לך תעשה דבר כזה וכזה"; ואחר כך הוא פושט את בגדי הליסטים, מתלבש בחגיגיות כתלמיד חכם וטוען: "תראה, אתה כזה וכזה, רשע מרושע – תעשה תשובה, תעשה כפרת עוונות; לא מספיק לך שובבי"ם, תתענה מיום זה עד יום זה". הוא מצטט מכל הספרים על חומרת העוון: "אם אתה כזה גרוע – מותר לך לפתוח דף גמרא בכלל?!". הוא יודע לצטט מהמקרא, מהמשנה, מהגמרא ומכתבי האר"י, הוא למדן גדול.
בגמרא יש רשימה של ארבעה מלכים ושלושה הדיוטות שאין להם חלק לעולם הבא, ואחד מהם הוא מנשה, שחטא והחטיא את הרבים. בספר דברי הימים, אחרי שמסופר על צרות גדולות שהיו לו, כתוב: "וייעתר לו ה'", וחז"ל דורשים את הפסוק כאילו כתוב "וייחתר" – כשהוא רצה לעשות תשובה והמלאכים לא נתנו לו, אז הקדוש ברוך הוא "חתר חתירה" ועשה בשבילו חור מתחת כסא הכבוד. מתברר שגם אדם שסגר לעצמו את כל השערים, יכול להיכנס דרך איזשהו חור, אפילו איש כמו מנשה.
כתוב "שבע יפול צדיק וקם, ורשע יפול באחת". לכאורה, איזה מין צדיק הוא זה שנופל שבע פעמים, זה שנופל עוד פעם ועוד פעם?! אלא שהעניין של הצדיק זה שהוא עדיין מנסה לקום.
כשרבי מאיר ניסה לשכנע את 'אחר', אלישע בן אבויה, לחזור בתשובה, 'אחר' אמר: "כבר שמעתי מאחרי הפרגוד 'שובו בנים שובבים חוץ מאחר'". 'אחר' היה בחבורה אחת עם רבי עקיבא, אחד מאלה שנכנסו בחבורה לצפות במרכבה וגם כשחטא הוא עדיין שמע את הקול מאחורי הפרגוד. גם באבות דרבי נתן יש פרק שלם על התורות שלו – הוא היה מגדולי הדורות. אבל כמי שככל הנראה גדל במשפחה מאוד עשירה הייתה לו בעיה שמצויה הרבה פעמים אצל אנשים כאלו: הוא לא למד לזחול. מי שגדל בבית עני יודע שצריך להתכופף, כי לא תמיד מקבלים את פניו ופותחים לו את השערים ואומרים "יעמוד". ולכן על משה רבנו, למשל, ששנים רבות היה עני, מסופר שהוא ביקש מהקדוש ברוך הוא: "אם אני לא יכול להיכנס לארץ בתור משה רבנו, תן לי להיכנס בתור ציפור". הוא היה מוכן לעשות כל עסקה. לעומת זאת, כש'אחר' שמע קול, שהיה לכאורה חד משמעי, שאמר: "שובו בנים שובבים חוץ מאחר", הוא אמר: הקדוש ברוך הוא אמר לי לא – אז לא. אם הוא היה אומר: אולי בכל זאת אכנס – ייתכן שזה היה מסתיים אחרת.
לפעמים נדמה לאדם, בצדק או שלא בצדק, שהשערים נעולים, ואז הוא יכול לומר: אם השערים נעולים אז נכנסים דרך החלון, ואם גם הוא סגור – עושים חור בקיר. מי שלא מסוגל לעשות את זה נשאר בחוץ.
בשיתוף תלמידי ישיבת תקוע
