כידוע, מאז ומתמיד בחצרות חסידים הדגישו מאוד את העיסוק בעבודת התפילה בכלל, ובתפילת שחרית בפרט. בתפילת שחרית עצמה היה עיקר המיקוד בהתבוננות בתוכנם הפנימי של פסוקי דזמרה ואחריהם בברכות קריאת שמע, ואילו דווקא תפילת העמידה הייתה בבחינה של אמירת האותיות בלבד.
הדבר הזה הפליא מאוד את המתנגדים, והוא היה חלק מהטענות ששטחו בזמנו בפני אדמו"ר הזקן. את המענה על כך ביאר אדמו"ר הזקן במשל מסעודת חתונה. המנה הראשונה היא פסוקי דזמרה כביכול, ואחריה ישנה המנה העיקרית בברכות שמונה עשרה. ובכן, ישנם אנשים המתאפקים מלאכול את המנה הראשונה כדי להגיע בכרס פנויה למנה העיקרית, וישנם אחרים שכבר ממלאים את כרסם במנה הראשונה, ואין בהם די סבלנות להמתין עד בואה של המנה העיקרית…
שאלה דומה שאלו פעם את החסיד הרשב"ץ – רבי שמואל בצלאל שפטיל. הבחינו בו שהוא מתפלל באריכות ובהתבוננות רק בחלק הראשון של התפילה, ואילו בחלקים הבאים התפלל בקצרה יותר. הרשב"ץ התפרנס מעבודתו והיה נדרש להגיע למלאכתו בזמן, ומשכך מיהר יחסית בחלקים מסוימים מהתפילה. אמרו לו: מה זה? על פי ההיגיון עליך להתפלל בחלקים הראשונים בצורה רגילה, כך שבברכות קריאת שמע ושמונה עשרה תוכל להשקיע יותר…
ענה להם הרשב"ץ: כשאני עומד בהתחלת התפילה ומתבונן בפסוקים הראשונים הנזכרים שם, מתעמק בפירוש "הודו לה' קראו בשמו, הודיעו בעמים עלילותיו" – מה משמעותה של "הודאה", מהי "קריאה", מה ההבדל בין קריאה להודאה, מהו "שמו", וכיצד אני פועל "הודיעו בעמים", שהרי 'עמים' אינם רק כפשוטו דהיינו אומות העולם, אלא גם הנפש הבהמית שלי, וכיצד עלי להתמודד עמה ולהשפיע עליה לרצות בקרבת ה' – הרי אם כבר כל כך טוב לי כאן, בקטע זה של התפילה, בשביל מה אני צריך ללכת הלאה?…
בכך מתבהר פשר המענה שאדמו"ר הזקן השיב לשואלים אותו: יהודי ההוגה ולומד בתורת החסידות נעשה רעב וצמא לאלוקות. וכשמתעורר בו צימאון לאלוקות, הוא אינו עורך חשבונות כדי להמתין למנה העיקרית… וכך גם אנחנו: אם יש לנו הזדמנות להתחבר לקדושה ולקרבת ה' – מיד נתחבר, ומה יהיה אחר כך? זה כבר פחות חשוב כרגע. העיקר הוא להרוות עכשיו את צימאונה של הנשמה.
תורת החסידות מרוממת את מעלת התפילה ככלי העיקרי בעבודת ה', וכדרך הסלולה לעורר אהבת ה' על ידי היגיעה בה. כידוע, אדמו"ר הזקן בצעירותו עמד על פרשת דרכים רוחנית והתלבט להיכן ילך – לווילנה או למזריטש. אלו היו שני המקומות שנודעו באותה תקופה כבתי מדרש ייחודים לעבודת ה', כל אחד בדרכו. ואז התבטא רבנו: "בווילנה לומדים כיצד ללמוד, וללמוד אני כבר יודע מעט – באותה שעה הוא כבר נודע בשערים כעילוי הבקי בכל התורה כולה – לעומת זאת, במזריטש לומדים כיצד להתפלל, וזאת עדיין אינני יודע כלל…". נמצא, כי למעשה מה שהביא אותו לחצרו של המגיד ממזריטש, ואחר כך להפוך לאחד מגדולי תלמידיו ולדמות מרכזית בשיטת החסידות שהשפיעה על העולם היהודי כולו, הייתה העובדה שהוא חיפש וביקש אחר עבודת התפילה, ללמוד כיצד מתפללים.
כאמור, רבות מהטענות על דרך החסידות היו בנוגע לסוגיית התפילה במסגרת כללות עבודת ה' – מפני מה החסידות מניחה דגש מיוחד על התפילה, בה־בעת שמעלת לימוד התורה הרבה יותר גדולה. הרי התורה היא "חיי עולם" והתפילה היא רק "חיי שעה". לימוד התורה הוא מצוה דאורייתא ומצות התפילה היא דרבנן. ואם כן, למה התפילה נמצאת במרכז עולמם של החסידים באשר הם?
לפני יותר משלושים שנה, לאחר נפילת מסך הברזל ברוסיה, נמצא בארכיונים שם תיק החקירות המקורי של אדמו"ר הזקן מעת מאסרו המפורסם, ובו השאלות שהפנו אליו החוקרים המלומדים והתשובות שהשיב להם אדמו"ר הזקן בלשון הקודש ואחר כך תורגמו להם. אלה פורסמו בכמה מקומות, וניתן לקרוא את הדברים ולהתרשם מן העובדה שאכן רבות מהשאלות עוסקות בהבנת מהותה של דרך החסידות ובפרט עיסוקה המוגבר בעבודת התפילה, כאשר אדמו"ר הזקן מבאר את הדברים בטוב טעם ובאופן שיתיישב גם על מוחם של החוקרים גויי הארץ.
כמו כן, בספר 'אגרות קודש' המכיל מכתבים מאת רבנו לחבריו ותלמידיו אנו מוצאים מכתב יסודי בסוגיה זו, וראה זה פלא: שם אדמו"ר הזקן כותב מפורשות "וגם אלו האומרים תפילה מדרבנן, לא ראו מאורות מימיהם", ביטוי מרעיש שכזה. ונשאלת כמובן השאלה: מה פירוש "גם אלו האומרים"? והרי זו שיטת ראשונים מגדולי ישראל, ויותר מכך: אדמו"ר הזקן עצמו פוסק בשולחן ערוך שלו שתפילה היא מדרבנן, בדיוק כשיטה זו!
בהזדמנות מסוימת ביאר הרבי זי"ע את הדברים בהסבר נפלא: יש להבחין בין שני סוגים ומצבים בתפילה. התפילה הנאמרת במצב שגרה על בקשת צרכי האדם, היא אכן מדרבנן. לעומתה, ישנה התפילה הנישאת מקרב לב במצב מיוחד, בעת צרה, ותפילה זו היא מדאורייתא. הרי התורה אומרת לנו "וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם, והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלקיכם, ונושעתם מאויביכם". במצב שכזה של עת צרה, זו מצות עשה מדאורייתא להתפלל אל ה' לישועה.
לאור זאת – הסביר הרבי – מובן שאם יהודי אינו עומד להתפלל מיד עם קומו ממיטתו, אלא הוא תחילה קובע עת כהכנה לתפילה ולומד מאמר חסידות ברצינות, שם הוא מעמיק בטעם ירידת הנשמה לעולם הזה, מהי המטרה בכך ומה הנפש האלוקית רוצה וצריכה להשיג בהיותה כאן, אזי מתעורר בנשמה שבקרבו צימאון גדול להקב"ה, לשוב אל "בית אביה כנעוריה", מאחר שהוא מתבונן בגודל הריחוק שלו מאלוקות ועד כמה הנפש הבהמית עוטפת אותו מכל צד עד שהוא בבחינת "ארץ ציה ועייף בלי מים" – וכך הוא מרגיש שהוא באמת שרוי בעת צרה ובגלות איומה… וממילא התפילה נהפכת ממצוה לדרבנן לחובה דאורייתא, כדי שיפנה אל ה' להושיעו ממצבו זה ולקרבו אליו יתברך.
עכשיו מובן שאין הכוונה של רבנו הזקן באמירה "לא ראו מאורות מימיהם" לרבותינו הקדושים גדולי הראשונים, אלא הכוונה לאנשים כערכנו שלעתים קרובות מתייחסים אל התפילה ביחס צונן ומתון כמילוי חובה או בקשת הצרכים גרידא, בגדר תפילה מדרבנן, שהנוהגים כך "לא ראו מאורות מימיהם", שהרי נעדר מהם המבט העמוק על חייו הרוחניים של האדם, ועל כך שספינת נשמתו היא כטובעת במים הזידונים השוטפים את העולם הזה, ומשכך הוא צועק אל ה' ומייחל לקרבתו, שזו היא מצוה מן התורה.
ידוע בפירוש תיבת "מאורות" – כלשון חז"ל "המאור שבה מחזירו למוטב" (ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז, ובפירוש קרבן העדה שם) – דהיינו לימוד פנימיות התורה שבדורותינו נתגלתה בתורת החסידות. כי אכן, רק באמצעות לימוד זה מפתח אדם את ההכרה בגודל מעלת נשמתו ובצורך למלא את רצונותיה ותפקידה עלי אדמות, ומשכך התפילה הופכת במצבו זה לצימאון ותשוקה כאדם הנמצא במדבר שממה ומבקש אחר מים חיים.
את היסוד הזה לימדה אותנו תורת החסידות: כל מי שעוסק בה בפנימיות ליבו נעשה רעב וצמא לקרבת ה', ומשכך הוא אינו ממתין למנה העיקרית בתפילת העמידה… כבר כשהוא עומד ב"הודו לה' קראו בשמו" הוא נאחז בתיבות אלו ומוצא בהן את שאהבה נפשו, ואם טוב לו כאן – לשם מה עליו לרוץ למקום אחר… בוודאי הוא יגיע לשם בהמשך דרכו, אבל בינתיים אל לו לאבד את תחושת הצימאון והרוויה הממלאים אותו כאן.
לפעמים, כאשר יושבים בהתוועדות חסידית, עלולה להתהוות 'קליפה' דקה בעקבות הסיפורים והדיבורים אודות חסידים וצדיקים מימים עברו. יכולה להתעורר תחושה הטוענת: כל זה היה פעם… אכן, בעבר הרחוק, היו יהודים עובדי ה' באמת וחסידים נאמנים ששפכו נפשם לפני קונם, ואילו היום ה'בירורים' הם אחרים…
"בתוך עמי אנכי יושבת". אני משמש בשליחות כ'משפיע' בישיבת וקהילת חב"ד בבואנוס איירס, ארגנטינה, ומשכך אני בא במגע תכוף עם תלמידי הישיבה ויהודי המקום, ואם כן ברשותכם אדבר על ההווה.
לאחרונה, כשהגעתי לארץ הקודש לקראת י"ט כסלו, נשאלתי על ידי כמה אנשים: איך מחנכים תלמידי ישיבה בארגנטינה לגדול בדרך החסידות, בה־בעת שהעיר והמדינה נודעו בהיותם 'סיר הבשר'… והמדינה מצטיינת בענייני עולם הזה בכמה תחומים הרחוקים כמטחווי קשת מעולמם של בית הכנסת ובית המדרש.
ובכן, בעיניי, המופת הגדול של תורת החסידות הוא דווקא מהזמן ההווה. היום, בשנת ה'תשפ"ו, רואים במוחש בחורים צעירים מסוגים שונים, שלמרות העובדה שאינם כביכול באים מ'גזע חסידי' או מיוחסים בן אחר בן למשפחות חסידים, בכל זאת צעירים אלו המגלים את אור החסידות עומדים במצב רוחני נעלה שללא גוזמה אומר שגם חסידים בדור הקודם היו מתביישים מולם… אינני בוחר במילים גדולות ומופרזות, אלא אני מדבר מתוך המצב כמות שאני רואה במו עיניי.
לאחרונה ישבתי להתוועדות בארגנטינה עם קבוצה בת כארבעים נערים בגילאי 20־18 – לא מתלמידי הישיבה, אלא צעירים מקומיים המתקרבים ליהדות באחד מפרברי עירנו. הם התחילו רק לא מזמן את דרכם ליהדות ולשמירת מצוות, הם אינם באים מבתים יראי שמים, והללו מכוח עצמם התחילו להניח תפילין וללמוד תורה בקביעות, וכל המתבונן על פניהם רואה מהו כוחה של נשמה, ומה גדול תוקף האור האלוקי המאיר בה. שוחחתי איתם בדברים היוצאים מן הלב, וכעבור שעה, לאחר שניגנו ניגון געגועים, נפתחו הלבבות והם שיתפו באלו ניסיונות הם עומדים ועל ההתמודדויות הרוחניות שיש להם בסביבתם. ולמרות הכל, הם אסירי תודה ומלאי אושר פנימי על שזכו על ידי תורת החסידות להכיר במעלת נשמתם, דבר הנותן בהם כוח לעמוד מול כל התנגדות מבית ומחוץ.
היצר הרע אומר: כן, פעם היו נשמות גדולות, אבל היום אי אפשר כבר להיות עובדי ה' באמת… אבל הרבי זי"ע התבטא ואמר שדווקא בזמננו אור החסידות חודר לכל מקום, ובדור העומד לקראת ביאת הגאולה נטוע בנשמות כוח מיוחד במינו. כך, הצעירים הללו איתם התוועדתי החליטו לנסוע כקבוצה שלמה ללמוד תורה בישיבה לבעלי תשובה בארץ, כשהם מקדישים לטובת העניין את חופשת הקיץ מלימודי החול שלהם בארגנטינה… האם אנו יכולים לשער מהי נשמה? הם בקושי התחילו לקיים מצוות, הוריהם אינם עושים להם חיים קלים, והצעירים הללו מוותרים על החופשה שכה ציפו לה ועומדים לנסוע לישיבה רחוקה ללמוד תורת ה'… מה זה אומר עליהם? מהיכן התלקחה בהם אש הנשמה? והתשובה: הם התחילו ללמוד מתורת החסידות, המאור שבתורה, והנשמה שבהם שהייתה טמונה כבתוך אבן הנתונה במים עמוקים – יצאה אל האור והניצוצות שבה התחילו להבזיק מזוהרם.
במסגרת תפקידי אני לומד תניא עם קבוצות שונות, בהם יהודים העושים את צעדיהם הראשונים ביהדות. לפעמים גם אני שואל את עצמי: איך ספר כל כך עמוק הנושא תכנים כל כך פנימיים ידבר אליהם? אבל העובדה היא שאחרי הלימוד חייהם משתנים. רואים במוחש שעל האלוקות השוכנת בכל נשמה של יהודי אין שום מעצור ומגבלה.
באמת, כאשר אנחנו בוחנים את העולם במדדים שטחיים וחיצוניים רואים עולם מסוג אחד. לעתים גם אנחנו, בני התורה, מודדים את הסביבה, את הזולת ואפילו את עצמנו, באמצעים אלו, כך שאיננו קולטים מה מתרחש לנגד עינינו באמת. אתה כשלעצמך בטוח שהיהודי העומד לפניך הוא רחוק מכל רחוק ואין מה לדבר עימו בשפה של חסידות, אבל בשעה שאתה מאמין ובוטח בדברים שאדמו"ר הזקן מלמד אותנו בתניא על כך שכל נשמה היא "חלק אלוקה ממעל ממש" – אתה מרכיב משקפיים חדשים על הזולת, ועל עצמך, ורואה את הדברים באור אחר.
גם כיום הזה ובמציאות חיינו אנו, כל יהודי הוא כלי לגילוי אלוקות, כי אנחנו שואבים כבר מהאור של זמן הגאולה, כאשר האלוקות תתגלה כנוכחת לעיני כל. אלא מה? כל עוד אנחנו שרויים בעצמנו בחיצוניות הדברים אזי בעיני הבשר שלנו אנחנו רואים חיצוניות ובשר בלבד, כלשון הפתגם החסידי "גוף ממשש גוף". אבל אם חיים ומביטים על דברים בצורה מרוממת יותר – או־אז מתברר שמה שחשבנו הוא הפוך מהמצב כפי שהוא לאשורו, והרחוק נעשה קרוב. צריך לצאת מה'קונספציה' שבנינו לעצמנו ביחס אלינו ולאחרים, ולהיפתח לאמת הגדולה יותר שלרוב היא הפוכה ממה שחשבנו על הכל.
ההבנה הזו שעבודת ה' שרירה וקיימת היום לא פחות מאשר פעם, היא המפתח של הכל. ובאמת, אחד היסודות שאדמו"ר הזקן מלמד אותנו הוא שעיקר ההתמקדות של האדם בעבודתו היא במצב ההווה. אפשר לומר בזהירות שזהו מסר הנשזר בכל התניא. כך למשל, רבנו מביא בשם הבעש"ט את פירושו לפסוק "לעולם ה' דברך נצב בשמים", שמשמעותו שהקב"ה מהווה את השמים והארץ וכל צבאם בכל רגע מחדש. תורה זו של הבעש"ט הפכה בידי רבנו ליסוד החסידות, בהיותה מעניקה משמעות פנימית ואמיתית לחיים בזמן ההווה. אדם קם בבוקר ואומר לעצמו: הרי הקב"ה מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, ומשכך מה שהיה – היה. היום אני מתחיל הכל מחדש.
