דיברנו לאחרונה על חשיבות החיוּת בעבודת ה', ועל הנזק שגורמות הקרירות, העצלות והעצבות. אדם חי ופעיל – גם אם החיות שלו מופנית עכשיו כלפי דברי חול סתמיים – הרי שיש עם מי לעבוד ועל מי להשפיע; לעומת זאת, אדם בעל תכונות שכובלות את הנפש שלו, קשה יותר לחולל בו שינוי.
בעבודתי בישיבה רואים את זה במוחש. תלמיד בעל חיות, גם כשהיא איננה בכיוון הנכון – אפשר להפוך אותו לטובה. לעומתו, תלמיד שנוטה בנפשו לקו של קרירות ועצבות, קשה לתקן ולהעלות אותו.
גם אצל אברכים ובעלי־בתים רואים את זה באופן מובהק. מי שהוא חסר חיות בכלל ולא מעניין אותו שום דבר, אפילו לא ענייני ממון או כבוד וכדומה – הוא לא מבקש לשבת במזרח ולא מעניין אותו איזו 'עלייה' הוא יקבל, אם שלישי או שישי או מפטיר… – לרוב באותה מידה הוא גם לא יחפש להשתתף בהתוועדות עם חברים ולא יחזר אחרי התעוררות לקביעות עיתים לתורה. הוא רק יושב בפינה ומבקש שלא יראו אותו, שלא ישימו לב אליו, שלא ישלחו אותו למזרח אבל גם לא ישלחו אותו להיות שליח ציבור…
העדר חיות הוא דבר מסוכן ביותר לעבודת השם – כך על כל פנים לפי דרך החסידות. ייתכן שבשיטות אחרות אולי זה לא כל כך נורא, ויש שיגידו "אם לא יועיל, לא יזיק"… אבל בחסידות העיקר זה להיות אדם חי, כוח פעיל העושה ומחדש ויוצר, הן בעצמו הן בזולתו. ובפשטות: הנשמה שלנו לא ירדה לכאן רק בשביל לא לעבור איסורים ולקיים מצוות לא תעשה, אלא העיקר הוא מצוות עשה, כמו שההלכה אומרת "עשה דוחה לא תעשה". כי תכלית הכוונה של יהודי בעולם הזה, היא לעשות ולפעול. לא באנו לעולם רק כדי לא לחולל נזקים, אלא כדי לקיים מצוות!
אמת, מי שיש לו יותר חיות יש לו גם יותר סיכונים, אבל הרי "כל הדרכים בחזקת סכנה". כל ירידת הנשמה אל העולם היא בגדר סיכון, ובכל זאת הקב"ה לקח על עצמו את הסיכון הזה… והוא החליט לשלוח את הנשמה שתעשה את כל הדרך הארוכה מהעולם הרוחני אל העולם הזה הגשמי, כדי שנעבוד וכדי שנתקן ונשנה ונעלה את החיות של העולם הזה – לקדושה.
ב'ליקוטי תורה' מביא אדמו"ר הזקן מהזוהר שיש שלושה סוגי מקורות מים – 'מקור', 'מעיין' ו'חפירה', כשלחפירה הוא קורא גם 'בריכה'. הוא מבאר שם שמקור המים הוא התהום הנמצא בעומק האדמה; בשלב השני מגיע המעיין הנובע טיפין טיפין מתוך האדמה; ובשלב השלישי כל הטיפות הנובעות מן האדמה מצטברות לחפירה ובריכה.
יוצא, אם כן, שהמעיין מחובר כל הזמן למקור ונובע ממנו עצמו, ולעומתו החפירה איננה מחוברת למקור, אלא היא קיבוץ של מים מכונסים.
כך הדבר גם בנפש האדם, ונתחיל בסדר הפוך:
חפירה – זה מה שמכונה בתורת חב"ד "הכוחות הגלויים" שלנו, כמו השכל והמידות שיש לכל אחד ואחד – יש לו כך וכך ידיעות, כך וכך הרגשות, ואלו הם כוחות שנמצאים אצלו בגלוי ובמוחש.
מעיין – אלו הכוחות המתגלים בנפש האדם בעודם מחוברים למקורם. כך נאמר ביחס למדרגת ה'חכמה' שבנפש (שלפני המדרגות בינה ודעת) שעניינה הוא המצאה והברקה שכלית חדשה. זה רעיון חדש שלא היה מצוי קודם לכן בכוחות הגלויים. ובכן, מהיכן הוא בא? וכי הוא נקלט מהאוויר?… אמנם נאמר בפסוק "והחכמה מאַיִן תימצא" – אבל אין הכוונה שהיא באה מהאוויר, אלא היא באה ממקום עמוק ונעלם מאוד בנפש, הנקרא "אַיִן", וזאת בהיותה מחוברת למקור.
והמקור – זהו הנפש עצמה. הנפש עצמה היא המקור.
אנחנו רואים – אומר אדמו"ר הזקן – שהחיות שיש לאדם, זהו בעיקר במדרגת החכמה. כך למשל כתוב בירושלמי מסכת שבת "צהבו פניו של ר' אבהו שמצא תוספתא חדתא". ר' אבהו מצא תוספתא חדשה, וכיוון שהתעורר בנפשו רעיון חדש – הדבר גרם לו תענוג וחיות. יוצא, אם כן, שעיקר החיות היא בחכמה. מדוע? כי חכמה זהו דבר חדש המגיע מהמקור, מהנפש. במילים אחרות: מי הביא לגילוי ההמצאה השכלית הזו? איזו בחינה בנפש טרחה כדי לגלות את העניין החדש הזה? הנפש עצמה! ולכן יש בזה חיות והתלהבות ופנים צהובות, כי כל דבר שיש בו מהנפש עצמה ויש בו מן המקור – יש בו חיות.
כל אחד מכיר את התופעה הזו מחיי היום־יום. כשאדם ממציא המצאה חדשה, יש לו רעיון חדש – יש לו בה הרבה מאוד חיות, עד שהוא רץ מיד אל החברים שלו כדי לשתף אותם ולחלוק איתם את הדברים, מרוב החיות והשמחה והתענוג שיש לו בזה. אבל אחרי זמן־מה, כשחולפים יומיים או שלושה, כבר אין לו החיות הזו. למה? כי הדבר כבר התיישן אצלו. ההמצאה כבר לא חדשה אלא ישנה. במילים שלנו: היא הפסיקה להיות 'מקור' והתחילה להיות 'חפירה'. כעת היא כבר חלק מה'בריכה'.
אפשר לומר שכל הדברים הפועלים בדרך שגרה בנפש – כמו השימוש בכוחות השכל והרגש וכו' – הם במידה מסוימת 'טכניים' ואינם מלהיבים את האדם, גם כשהם מביעים תוכן מעניין. לעומת זאת, חיות אמיתית ותענוג אמיתי אלו דברים הבאים מהנפש. חיות זה בנפש.
ממילא, אפשר לסכם ולומר שעניין החיות לאמיתתו הוא לעולם לא ממה שכבר יש בידך; ייתכן שיש לך הרבה ידיעות ואתה בקי בש"ס ישר והפוך, או שיש לך הרבה 'הרגשים' טובים ואתה אדם 'עשיר' ברגש, אבל למרות הכל – חיות כבר אין לך. כי הכל־הכל הפך להיות באופן של 'חפירה'. אם נפסקה אצלך הנביעה – הלכה החיות והלך התענוג…
אלא שעכשיו יבוא יהודי וישאל בצדק: אם כך אמנם הם הדברים שכדי להשיג חיות ותענוג אנחנו צריכים להפעיל את המקור, מה עלי לעשות בפועל? אם יבוא אלי מישהו ויאמר לי: נו, תתחיל להמציא המצאות חדשות… אענה לו: שכוייח! אבל איך בדיוק עושים את זה?! הוא יאמר לי: תפעיל את הנפש שלך, תפעיל את ה'מקור'… – אבל זה לא עוזר לי. אני לא יודע איך מפעילים את הנפש, זה הרי כמו 'יש מאין'! איך אני עושה את זה?!
זו אכן שאלה טובה ובמקומה, ובכן, התשובה היא – כפי שמופיע במאמרי החסידות ובשיחות של אדמו"רי חב"ד – שזה העניין של 'מסירה ונתינה'.
מה הכוונה 'מסירה ונתינה'?
כשאתה הולך לעשות דבר־מה – אתה מתמסר אליו כל־כולך. למשל, אני מחליט: "אני הולך ללמוד גמרא!" – ואני אכן הולך ומתמסר ללימוד. מה הפשט מתמסר? מעכשיו והלאה, הלימוד הוא העניין שלי, זה העיקר שלי, הוא התכלית שלי, ובזה אני צריך להשקיע את כל החיים וכל הכוחות, וממילא אני מתנתק מכל מה שמפריע לי ללמוד.
התיאור הזה של המהלך זהו החלק הגלוי כלפי חוץ, אבל באותו זמן בנפש פנימה מתחולל כאן מהלך פנימי שהוא עמוק יותר. המהלך הפנימי הוא שהנפש עצמה מתקשרת לפעולה שאני הולך כעת לעשות. פירוש הדבר הוא שאני מכניס את הנפש שלי בתוך הדבר ואני גורם לה לפעול. ואז, ברגע שאדם מפעיל את הנפש שלו שהיא תיכנס לעניין כל־כולה, הוא מניע את ה'מקור' שלו, ממילא הוא גם יבין טוב יותר את הלימוד. ואם כדי להבין את הסוגיה צריך 'המצאות' שכליות חדשות – ללא ספק יבואו גם המצאות! ואז, בדרך ממילא, יהיה לו גם ריבוי חיות. כי כאמור, החיות לא באה מהשכל או מהרגש הגלויים, אלא מהנפש בעצמה.
אם כן, מה אנחנו צריכים לעשות? – להיות ב'מסירה ונתינה'. עלינו למסור את עצמנו לעניין באופן שהוא למעלה מהשכל ומעל חשבונות ההיגיון והנוחות. רק כך מגיעים אל המקור – לא אל המעיין, שהרי השכל עצמו הוא כבר ה'מעיין' ואינו מקור הנביעה, אלא החתירה היא למקור הנביעה, אל הנפש עצמה.
כשאדם "זורק את עצמו" לתוך העניין (כך התבטאו רבותינו) – הוא מגיע אל המקור, דהיינו אל הנפש, ואז יש במעשים שלו חיות והתלהבות רעננה, היישר מן המקור.
אני נזכר באירוע מיוחד שיכול להמחיש את הדברים:
אתם יודעים, בכל פעם שהרבי זי"ע יצא בקריאה לביצוע 'מבצע' חדש או משימה כזו או אחרת, הוא עשה את זה בסערה, בחיות ובהתלהבות. הוא היה מדבר על כך בהתוועדות עם החסידים, ובמקרים שונים – כמו בנושא עליו אספר – לא הסתפק בפעם אחת אלא חזר על הדברים בשלוש התוועדויות שונות, בבחינת "בתלת זמני הווי חזקה".
בעיצומו של חודש ניסן תש"מ, מספר ימים לפני חג הפסח, הרבי דיבר בהתוועדות וביקש שכל אחד ילך לאסוף ילדים בסביבתו – כאלו שאינם שומרי תורה ומצוות – ויכין אותם לקראת הפסח. הרבי הסביר והדריך באיזה אופן להכין את הילדים: הוא ביקש לעודד אותם לעזור בבית בעבודת הניקיונות ובהכנות לחג, כמו גם להסביר להם מה עושים בליל הסדר, כולל – כמובן – ללמד אותם לשאול 'מה נשתנה'. הרבי הוסיף וביקש שלאחר הפעולה הזו, כל אחד ילך שוב בחול המועד פסח ויאסוף את אותם ילדים שהוא הדריך לפני פסח, כדי לבדוק מי מהם אכן עשה כפי שהודרך. ולילדים שידווחו על ביצוע הדברים הנ"ל, יש לתת פרס כלשהו.
כאמור, הרבי חזר על הדברים בשלוש התוועדויות רצופות שנערכו בסמיכות לחג הפסח, ואנחנו, תושבי כפר חב"ד, כמובן נענינו לקריאה הזו. הלכנו ליישובים אחרים ואספנו ילדים וכו', כפי שהרבי הורה.
נו, בשכל של 'העולם' אפשר להבין דבר כזה? להוציא אנשים בערב פסח מהבית?!… ולאמיתו של דבר, עצם עריכת התוועדות בת כמה שעות בימים הסמוכים לחג הפסח – גם זה לא דבר של מה בכך, ואחר כך עוד להוסיף ולשלוח אנשים לאסוף ילדים ולדבר איתם וכו'… לכאורה, אדם שמוציאים אותו בערב פסח מהבית להתוועדות, מן הסתם מטבע הדברים הוא יושב בהתוועדות 'על קוצים'. וכאן זה היה לא פעם אחת, אלא שלוש פעמים…
ובכן, הרבי עצמו התייחס לתמיהה הזו, כשהפנה אותה אל עצמו כביכול – איך הוא עושה דבר שכזה… ותשובתו הייתה במילים הללו: כשאדם זורק את עצמו פנימה, זה לא קשה!
פירושו של דבר, במילים פשוטות: אם אתה בא בגופך לשיעור תורה או להתוועדות וכדומה, אבל הנפש שלך נמצאת במקום אחר – ודאי שהישיבה שלוש שעות רצופות במקום אחד זו 'מסירות נפש' ממש… אבל אם אתה בא לשיעור או להתוועדות ואתה זורק את עצמך פנימה, אזי הנפש שלך נמצאת כאן, וממילא זה לא קשה. הרי כל אחד יודע שבסופו של דבר כולם יכניסו את הפסח באותו רגע, בלי קשר לשאלה כמה שעות עבדת קודם לכן במטבח… אבל בשביל זה צריך לזרוק את עצמך פנימה, ואז ממילא יש בזה חיות, ויש בזה הצלחה גדולה, שלא בערך לפעולות אחרות הנעשות בכוחות הגלויים המופעלים בזמני שגרה.
משמעות הדברים היא, אם כן, שכדי 'לחיות' עניין מסויים, צריך להכניס לתוך אותו עניין את הנפש. אם תקפוץ לתוך העניין פנימה ותכניס בו את הנפש שלך – תהיה לך חיות.
לחיים, לחיים ולברכה.
