במשך השנה כולה, וביתר שאת בימי אלול, אנשים רבים עומדים נבוכים ומותשים אל נוכח משיכות שליליות הפועלות בתוכם. הם רוצים להתרומם, באמת רוצים, אבל הופ – היצר הרע גובר עליהם ומפיל אותם לקרקע. באותם רגעים שהם שואפים להשתפר רוחנית ומבקשים להגיע ראויים לראש השנה, זמן המלכת הקב"ה למלך על עולמו, בה־בעת גוברים בתוכם הקולות הקוראים להם לעזוב הכל…

מטבע הדברים, המבט שלנו על הקולות המחלישים הללו הוא כאל מטרד מעיק. אנחנו רואים בחלקים האלה בנפש אויבים מרים, שכל מטרתם להוריד אותנו מדחי אל דחי. מנקודת מבטנו, אין ולא יכולה להיות לנטיות שכאלה תועלת כלשהי, כך שמוטב היה שהקב"ה יפטור אותנו מהם. אבל באמת, ייתכן לראות את הדברים באור אחר שישנה את המפגש והתמודדות שלנו עמם – מחוויה מרוקנת לחוויה מעצימה. כן כן.

בראשית פרשתנו עוסקת התורה בחלקו העודף של הבן הבכור על אחיו בירושת אביו: "כי תהיין לאיש שתי נשים, האחת אהובה ואחת שנואה וילדו לו בנים האהובה והשנואה – והיה הבן הבכור לשניאה. והיה ביום הנחילו את בניו… לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור. כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו, כי הוא ראשית אונו – לו משפט הבכורה".

כלומר, בן בכור מקבל פי שניים מחלק אחיו, גם אם איננו הבן המועדף והאהוב יותר על אביו. אלא שמשום מה התורה מאריכה ומוצאת לנכון לנמק – "כי הוא ראשית אונו", טעם שיש להבין אותו כשלעצמו, ומלבד זאת התורה מבהירה שגם אם הוא פחות אהוב, אין זה משנה את הזכאות שלו ל"פי שניים" בהיותו בכור. אבל סליחה, למה שנחשוב שתיגרע זכותו העודפת של הבכור ("ראשית אונו") רק בשל חביבותו הפחותה אצל אביו, עד שהתורה צריכה לשלול זאת? הרי בסופו של דבר הוא הבכור!

ובכן, נצא לדרך.

ודאי שמתם לב שבבריאת כל הנבראים בפרשת בראשית נאמר רק "ויאמר אלוקים יהי אור", "יהי רקיע", "ישרצו המים" וכן הלאה – בלי הקדמות מיותרות; לעומת זאת, לפני יצירת האדם הקדים הקב"ה ואמר: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". כפי שכבר העירו חז"ל, המילה "נעשה" נראית בעייתית ובלתי מובנת, שהרי הקב"ה לא יצר את האדם בעבודת צוות אלא לבדו! היה יותר מתאים, אפוא, לומר: "אעשה אדם". למי פנה הקב"ה ואמר "נעשה אדם", מה שמשתמע כאילו היו לו שותפים אותם הוא מזמין בחגיגיות למלאכת היצירה?…

המהר"ל מפראג בדרכו הנפלאה מסביר זאת כך: אם לדוגמה יש לנו גרעין פרי, ואנחנו מניחים אותו באדמה על מנת להצמיח ממנו אילן גדול, אנחנו יודעים מראש למה לצפות. כשהגרעין הוא של תפוז, בוודאי לא נקטוף מהעץ העתידי בננות… מה שיש ב-DNA של הגרעין זה גם מה שיצמח ממנו. גם כשאנחנו רואים גור כלבים שזה עתה יצא לאוויר העולם, אנחנו יודעים "לנבא" פחות או יותר את אופי התפתחותו לאורך חייו ולהעריך "לאן הוא יגיע". לא נכונות לנו הפתעות גדולות. ניתן לשער בזהירות שכנראה הוא לא יהפוך בשלב זה או אחר למדען גרעין, לא יחזור יום אחד בתשובה וגם לא יהיה צייר שיצירותיו מופיעות בגלריות נחשבות. עוד ניתן לשער ששפתו לא תהיה עשירה ונביחותיו יהיו בסך הכול מוכרות… ולא, אין לנו משהו אישי נגד הכלב, כי בדומה אליו כך גם כל בעל חיים אחר – חייו נעים במסלול קבוע וידוע מראש המושתת כולו על תכונות מולדות ועל האינסטינקטים האופייניים לבני מינו שהוטבעו בו על ידי בוראו. לא עומדת בפני בעלי החיים הבחירה כיצד לחיות את חייהם ובאיזו דרך.

אבל האם אנחנו יכולים לנבא באופן דומה גם את מסלול חייו של תינוק המונח בעריסה? האם יש בידינו לומר אם יהיה איש חסד או שמא קמצן אגואיסט? האם יגדל להיות ראש ישיבה, איש עסקים, מורה או… מאפיונר? התשובה כמובן שלילית. מי שייקבע זאת הוא התינוק עצמו, לכשיגדל ויעמוד על דעתו. הוא זה שיבחר איזה סוג אדם הוא יהיה. בבחירות שיעשה לאורך הדרך, הוא יקבע את זהותו ויעצב את אישיותו. ההורים יכולים אמנם לעשות השתדלות לחנך את בניהם בדרך הנכונה ולהתפלל שילכו בדרך הישרה ויגדלו "לתורה לחופה ולמעשים טובים", אבל הבחירה נותרת בידי הילדים…

זו הסיבה, מסביר המהר"ל, בגינה נקט הקב"ה לפני יצירת האדם בביטוי "נעשה אדם" – בלשון רבים: מי שעושה את האדם הוא לא רק הקב"ה יוצרו, אלא גם האדם עצמו! הקב"ה נתן לאדם את יכולת הבחירה ואמר לו בעצם, הבה "נעשה" ונעצב אני ואתה ביחד את דמותך ואת סוג אישיותך. אני אתן לך גוף ונשמה, חולשות, חוזקות ויכולת הגשמה, ואתה תנווט את דרכך בעצמך ותיעזר ביכולת הבחירה הייחודית אך לך.

אף שיש לנו היכולת לבחור את דרך חיינו ולמקסם את יכולותינו, אנחנו אוהבים לעשות לעצמנו הנחות – מסתפקים במועט יחסית ומתבשמים מההישגים וההצלחות שכבר בידינו. רובנו ככל הנראה לא אוהבים עבודה קשה, וכל עוד זה מתאפשר נעדיף מנוחה מיגיעה. כך קורה שרבים לא מביאים לידי ביטוי מלא חלקים נרחבים מאישיותם, ואלה כמו מתנוונים ומעלים אבק בתוכם. כל זמן שאין טריגר משמעותי שמאלץ אותנו להתאמץ ולהתעלות על עצמנו, טוב לנו עם האינרציה והסטטוס קוו…

מי שבאהבתו אלינו לא מסתפק במועט עבורנו, ורוצה שנביא לידי ביטוי את מלוא יופייה של אישיותנו, זה אבינו שבשמיים. הוא מסתכל עלינו ואומר: זה אכן יפה, אבל אתה מסוגל להרבה יותר מכך! אין שום סיבה שתיתקע בבינוניות. נועדת לגדולות! ואחד הכלים האולטימטיביים בהם הוא משתמש כדי לעודד אותנו לפרוץ את תקרת הזכוכית שיצרנו לעצמנו, ולגלות עוד ועוד מהאוצרות שמסתתרים בנו, זה הקושי, האתגר והניסיונות. כשאנחנו נדרשים לעבור איזושהי משוכה, אין לנו ברירה אלא לחלץ מעצמנו עוד איזה כוח, כזה שעד עתה משום מה טרם התגלה.

לא בכדי, מסבירה החסידות, התורה מכנה קשיים אלו בשם "ניסיונות", ואומרת "כי מנסה ה' אלוקיכם אתכם" ועוד. ניסיון מלשון נס והרמה. הניסיון נועד אך בשביל שנגבר עליו ונעלה על נס כוח נוסף ויכולת נוספת שלנו. הוא נועד בשביל לרומם את הקשר שלנו עם הקב"ה, לכזה המסוגל לעמוד איתן גם בשעת משבר ואל מול סערה. כך, במקום לראות בקשיים מטרד מעיק, כדאי שנסגל לעצמנו תפיסת מציאות נכונה יותר הרואה בהם הזדמנות להתחלה חדשה ולצמיחה רוחנית ואישית. וכאלה הם לא רק הקשיים החיצוניים, אלא גם אותם קשיים פנימיים בדמות מידות בלתי מתוקנות, חשקים לא טובים ותאוות נמוכות. מטרתם של אלה היא אחת – שנתגבר עליהם בהצלחה ונגייס לצורך כך עוד ועוד מהטוב שבנו למשימה. כך נרומם את הקשר שלנו עם הקב"ה לגבהים ועל הדרך נעשה לו יתברך "דירה בתחתונים".

היה זה לפני שנים רבות. בחור יהודי עדין ומוכשר שניהל מחלקה חשובה במשרדי הממשל בבריסל, התארח בביתנו כמה שבתות והחל עושה צעדים ראשונים לעבר חיי תורה ומצוות. אלא שאז נוצר קשר קרוב בינו לבין בחורה איטלקייה והוא החליט להתחתן איתה, חרף היותה גויה. בני משפחה, חברים ורבנים שהספיק להכיר ניסו לדבר אל ליבו ולהניא אותו מכך, אבל הוא בשלו – "אנחנו נתחתן". היו גם כאלו שניסו להבהיר לו את חומרת המעשה והשלכותיו, כמו גם לאיים עליו באש הגיהינום, אבל הוא הגיב: "חברים, אני מוכן לסבול גיהינום, אבל איתה אני מתחתן…".

אגב, כשסיפר לי לראשונה על חברתו הגויה ורצונו להתחתן איתה – לאחר תקופה ממושכת בה העלים זאת ממני מתוך אי־נעימות – הוא הוסיף ואמר: "יש כאלה שמציעים לי להעביר אותה איזשהו הליך גיור לפני שנתחתן, אבל זה לא נראה לי". הוא נימק זאת בעדינותו: "מושג הגיור נתפש אצלי כקדוש, ולכן לא נראה לי סביר לעשות בו שימוש ציני ולגייר אותה כשהיא כלל לא מעוניינת בכך וכשזה לא מגיע מתוכה – רק עבור האינטרס האישי שלי". יהודי של אמת, מה יש לומר…

לאחר שניסיתי גם אני את כוחי להניאו ממחשבת הנישואין אך ללא הצלחה, התרשמתי שאם יש מישהו שיצליח להציל אותו מרדת שחת זה רק הרבי. הצעתי לו אפוא שיצטרף אליי לנסיעתי הקרובה לכנס השליחים העולמי בניו־יורק, וכך נוכל לעבור יחד אל מול פני הרבי במעמד חלוקת הדולרים המפורסמת שהיה הרבי עורך כשליחות־מצוה לצדקה. לשמחתי הרבה הוא הסכים.

כשנעמדנו בתור הארוך, אמרתי לו שכשיעמוד לפני הרבי יספר על רצונו להתחתן עם גויה. הוספתי גם שבדרך כלל אם מישהו מתעכב שנייה מיותרת, המזכיר העומד על משמרתו נכנס מיד לפעולה ודואג שימשיך הלאה, "אבל אתה בשום אופן לא זז לפני שאתה מספר לרבי על מחשבתך, ויהי מה", חתמתי.

הגיע תורנו, הרבי נתן לו דולר וראיתי על הבחור שהוא מתרגש מאוד ונאלם דום. כך, במשך רגעים אחדים הוא עמד כאילם בלי יכולת לפצות פה, כאשר ידו הקדושה של הרבי מחזיקה את הדולר מצדו האחד ואילו הוא מחזיק מהצד השני… הרבי הסתכל עליו וחייך בנעימות כמבקש להרגיע אותו, ואז הוא אזר אומץ ואמר לרבי: "יש לי בעיה…". לשמע הצהרתו הרבי היטה את ראשו לעברו ושאל: "מה?" והבחור סיפר קצרות על כך שיש לו חברה גויה והוא רוצה להתחתן איתה.

בעקבות ניסיונו עם רבנים אחרים, ציפה הבחור שבוודאי גם הרבי ייסר אותו בדברים על חומרת החטא ועל העונש המצפה לו, אבל הרבי רק אמר: "אני מקנא בך!". כעבור רגע קט הוסיף הרבי ואמר לו כדברים הבאים: "בכל פעם שהקדוש ברוך הוא רוצה להרים מישהו, הוא מעניק לו ניסיון שישמש לו סולם. אם הקב"ה נתן לך ניסיון כה קשה, הוא בוטח בך שאתה יכול לעמוד בו". הרבי סיים באמרו: "אני לא קיבלתי כזה ניסיון וכזה סולם"…

יצאנו מהתור ונכנסנו לבית המדרש, בעודנו מעכלים את השיחה הקצרה. ישבנו על ספסל מזדמן, ובמשך כעשרים דקות הבחור התייפח בבכי בלי יכולת להירגע. כשחזר לעצמו אמר מילה אחת: "פיניטו" ("נגמר", באיטלקית).

בשנייה הראשונה לא הבנתי מדוע הוא מדבר איתי באיטלקית, אבל אז קלטתי ממבע עיניו שהוא בכלל מדבר איתה! לה הוא אומר "פיניטו"… חזרנו לאנטוורפן, והבחור כתב לה מכתב בו שיבח את אישיותה וטוב ליבה, אבל סיים בהחלטה שלא יוכל להתחתן איתה ואף שיתף אותה בתוכניתו לעלות לארץ.

כך היה. הוא עלה לארץ, התחזק בשמירת התורה והמצוות, התחתן והקים משפחה יפה. בשנים האחרונות חיתן את בנו ובתו, שניהם יהודים כשרים ההולכים בדרך ישראל סבא.

מה שחולל את התפנית המדהימה הזו בעלילה, היו דבריו הקדושים של הרבי שנתן לו מבט אחר על הקשר שלו עם הגויה ועל ההזדמנות הגדולה שההשגחה העליונה זימנה עבורו. זו לא 'בעיה' שאליה נקלע, כפי שהוא הגדיר אותה בפני הרבי, אלא סולם שניתן לו באהבה משמים. הקב"ה העניק לך הזדמנות יוצאת דופן, כזו שלי עצמי לא ניתנה – אמר לו הרבי – וחבל יהיה להפסיד אותה. קח את הסולם בשתי ידיים ועלה לפסגות רוחניות שלא הכרת!

חברים יקרים, אל לנו לראות בקשיינו כאב ראש מיותר; הסתכלות כזו עלולה להחמיץ את המתנה הטובה שניתנה לנו היישר מאבינו מלכנו. הן הטוב והן הרע בחיינו הם מעשה ידיו, כשכל תכליתם היא טובתנו – ילדיו.

ביתר חידוד: מלבד העובדה שהקושי והאתגר מחלצים מאיתנו כוחות אליהם אפילו אנחנו לא היינו מודעים, הם גורמים לנחת רוח גדולה ביותר אצל הקב"ה ובונים את ה"דירה בתחתונים" לקב"ה. כל עוד אנחנו פועלים רק מכוח הטוב שהוטבע בנו ומקיימים מצוות בטבעיות, לא התמודדנו עם הצד התחתון שבנו ולא שינינו מציאות. אבל כשאנחנו לוקחים תאווה וכובשים אותה בגבורה, כאשר גם את החושך שבתוכנו וסביבנו אנחנו הופכים לאור – זה הרגע בו מתחילה יצירה חדשה, כזו שערכה לא יסולא בפז.

ציור ה'מונה ליזה' שבמוזיאון הלובר או 'ליל הכוכבים' של ואן גוך, שווים מיליוני דולרים. אם ישאל מאן דהו כיצד חומרי הגלם מהם נוצרו ציורים אלו, שעלותם דולרים בודדים, הפכו לבעלי שווי אסטרונומי שכזה, יאמרו לו: זה לא החומרים, זו היצירה! כך בדיוק כשאנחנו לוקחים את חומר הגלם הגס שלנו, מעדנים ורותמים אותו לעבודת השם, החידוש והיצירה שבזה מעניקים למעשים שלנו שווי שאיש לא יוכל להעריך.

והנה הגענו לביאור רבינו הזקן בפרשת הנחלות בה פתחנו: "כי תהיין לאיש שתי נשים", אלו שתי הנפשות שבכל אחד מאיתנו – האלוקית והבהמית. האלוקית אהובה והבהמית שנואה, ומשכך האהובה זוכה לקדימות בפסוק. אבל מכל מקום, גם אם היינו רוצים אחרת, העובדה היא שאנחנו נשואים לשתיהן והן איתנו בכל זמן ובכל מקום…

הילדים של אותן נפשות אלו המעשים שאנו עושים, על דרך דברי חז"ל: "תולדותיהם של צדיקים – מעשים טובים". ולכן מחדשת התורה שדווקא בן השנואה – מעשה טוב שנעשה מתוך התמודדות והתגברות על משיכה ותאווה זרה של הנפש הבהמית, הוא־הוא הבכור! כלומר, ערכו עולה על מעשה טוב שנולד ב'לידה טבעית' ומקורו מרצון הנפש האלוקית. מדוע? "כי הוא ראשית אונו". חוזק ואיתנות הקשר שבין אבינו שבשמיים אלינו – בניו – מגיע לידי ביטוי דווקא בבן השנואה. כי כשאנחנו מקיימים מצוות ודבקים בקב"ה מתוך חשק, רצון והארת פנים, אין פלא בדבר; לעומת זאת, כשאנחנו חווים יובש, קושי, הסתר פנים ומצבנו הרוחני 'מעונן' או לפחות 'מעונן חלקית', ולמרות זאת נשארים דבוקים בו יתברך – אז מתבהר עומק הקשר שבין האב לילדיו בבחינת "ראשית אונו".

כך ניסח זאת ירמיה בתמציתיות: כש"מרחוק ה' נראה לי", כשאינני חש קרוב אליו ובתוכי צחיחות רוחנית, ואף על פי כן אני נותר נאמן באהבתי אליו, אז ניתן לקבוע כי "אהבת עולם אהבתיך".

לחיים, לחיים ולברכה! יהי רצון שעוד בחודש אלול זה ישובו כנסת ישראל והקב"ה ויתאחדו באהבה גלויה, בגאולה האמיתית והשלמה.