חודש אלול כבר דופק בדלת, רוחותיו מנשבות בחלון, ונדמה שבכל שנה מחדש עם בואו מתעוררת בלב תקוות ההתחדשות. רצון לחיבור, לתשובה, לקרבה אמיתית ותמה.
אבל בכל שנה מחדש, מתגנבת עם אלול שאלה נוספת. האמנם? האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד? האם אפשרי לשוב באמת?
סביב פרשות החורבן והגאולה שהיו לא מזמן, גיליתי אוצר בשפת אמת. השפת אמת (דברים) מתייחס לאמרת חז"ל "כל דור שלא נבנה בימיו כאילו נחרב בימיו" ושואל, איך אפשר לומר זאת? הרי היו דורות עם צדיקי עליון, ואיך ניתן לומר עליהם שנחשב כאילו נחרב בימיהם?!
והוא עונה:
"ונראה לפרש כי כל ימי הדורות מצטרפין ומתכנסין כל ההארות של עבודת בני ישראל להיות ראויין לגאולה, כי היעלה על הדעת שדור הגאולה יהיו כל כך ראויין בזכותם בלבד לגאולה? רק שזכות כל דור ודור עוזר ומביא מעט בניין בית המקדש. והבניין נמשך כל ימי הגלות כמאמר 'בונה ירושלים'. וזהו שכתוב שאינו נבנה בימיו, שאין ימיו בכלל הבניין…"
השפת אמת בעצם מסביר לנו שבניין זה לא מצב של אין או יש. זה לא שיש דור שהוא ראוי לגאולה כי מעשיו כל כך טובים עד כדי כך שבימיו יבנה המקדש. ודור שחלילה להפך. אלא זה הווה מתמשך. בונה ירושלים, זה כל הזמן, בכל דור ודור. כל דור בונה את הקומה שלו. כל דור בונה את ירושלים, ודור שלא מצטרף לכלל הבניין… אז הבניין חסר וכאילו נחרב. והעיקרון המופלא הזה שמחדש השפת אמת הוא פלא. הוא מסביר לנו באופן עמוק ואמיתי מה העבודה שלנו, ולא רק בבניין המקדש. אנחנו מהלכים. מוסיפים קומה, צומחים ומתעלים משנה לשנה. הדרך יפה לנו.
אנחנו, עם כל מה שאנו, גוף ונפש, סיפור חיים. וכל מה שהתרחש עד עתה, הוא חלק מסיפור גדול שנועד לעבור דרכנו. את כל הדבר הזה קיבלנו כחומר גלם שאנחנו מעבדים, מזככים ומופיעים. העבודה היא לא כן או לא. כן צדיקים – לא צדיקים. כן קרובים – לא קרובים. בניין או חורבן. אנחנו בהווה מתמשך. אנחנו בוני ירושלים. לא פעם, עכשיו. אנחנו דופקי בתשובה. אנחנו בהווה מתמשך של צמיחה, התקדמות והתקרבות.
כידוע בספרים, כל זמן מזמין אותנו להארה מיוחדת, ואנחנו כמו בספירלה נפגשים עם איכות פנימית שחוזרת שוב ושוב בנקודת זמן במציאות, אבל במקום חדש, גבוה יותר ואחר. ובחודש אלול, בכל שנה מחדש אנחנו נפגשים עם היכולת לשוב, לעורר את אש הלב, לנער את הפיח מעל הגחלים הלוחשות, לחפור את הבאר.
בסוף אלול, התשובה לשאלה לא תהיה האם התהפכנו להיות אדם חדש ממש, אלא האם פתחנו את ליבנו אל הדוד. האם את האיכות של האלול הזה, בשנה הזו, קיבלנו ופעלנו. האם בנינו את הקומה המיוחדת של השנה הנוכחית מתוך מה שה' יתברך מזמן לנו בהשגחה פרטית.
הרב גינזבורג מתאר את זה במילים הנפלאות שלו "ה' נוטע בליבנו אמונה כי אפשר ליטול דף מחוק ואותו עצמו לעשות חדש, ואין צורך לקרוע את הדף ולפתוח דף אחר. אנו כפי שהננו, בלי שבירה גמורה, מסוגלים להשתפר. "תקעו בחודש שופר – חדשו מעשיכם, שפרו מעשיכם"…"
אלול מכין אותנו ומעורר את ליבנו להיות שופר. להשתפר. להסכים להתקרב עוד מתוך מה שיש, להשיל עוד קליפות, עוד הסתרות, לבחור ברצון פועם ומתחדש. ולפני שאלול מתחיל, יש לנו הזדמנות לכוון את הלב. לומר "רוצה אני". אני רוצה לקבל את אלול, כמו שהוא, כמו שאני. אני – רוצה להיות לדודי.
אלול אף פעם לא שייך לזמן אחר, הוא תמיד שייך לעכשיו. יש לנו דמיון כזה שאולי התשובה של אלול שייכת לזמן שהיה פעם, או לזמן שיהיה פעם… אבל יסוד היסודות של התשובה הוא "לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא". אנחנו כמו שאנחנו, עם הסייעתא דשמיא המיוחדת של השנה הזו, מזמינים את ליבנו לשמוע את דפיקות הדוד. לשמוע את הלב הפועם כרגע, מבשר בתוכנו בשורת חיים, יש בתוכנו דפיקת דוד – דופק הלב הממשי, ולהקשיב מה ה' שואל מאיתנו בעת הזו.
יש התקרבות מיוחדת לכל זמן, וגם לאלול הזה יש התקרבות מיוחדת, והיא חדשה, והיא שונה, והיא לא צריכה להיראות כמו התקרבות של אף שנה. אבל היא דורשת את ליבנו. להאמין מחדש, לפתוח את הלב מחדש, להתחזק שוב ושוב, לקוות שוב ושוב. מה נותן לנו את הכוח? לולא האמנתי לראות בטוב ה'. אנחנו יודעים את טוב ה' שמתגלה באלול הזה. הזה ממש. והוא הוא היקר. הוא הרצוי, והוא הבונה בנו בהווה מתמשך את האנשים שאנחנו רוצים להיות. מחוברים, קרובים, אלוקיים, פועלים עם א־ל. אחת שאלתי. שוב ושוב. קווה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקווה אל ה'.
לתגובות: [email protected]
