איפה אתם גרים? אתם אוהבים את הבית? מרגישים בו בנוח, נעים ורגיל? מה הופך את הדירה שלנו, ארבע קירות, לבית? ועם מה אנחנו מרגישים בבית שלנו, ועם מה פחות?
יש תהליך כזה, מרגע שאנחנו מגיעים למקום, נפגשים איתו, עד שאנחנו מרגישים בו בנוח, בבית.
ובנפש? מה גורם לנו להרגיש בנוח במקומות מסויימים, עם אנשים מסויימים? כנראה שייכות. כשיש לנו שייכות למקום מסויים, נרגיש בו מספיק בנוח.
חודש אלול מזמין אותנו לצלול לתוך שאלת השייכות שלנו. למה אנחנו שייכים? מהי קבוצת השייכות שלנו, ומה מגדיר את מי שאנחנו.
יעקב ועשו, היו שניהם תאומים בבטנה של רבקה אמנו, ויצאו בזה אחר זה. עשו יצא הראשון, ויעקב, תפס בעקבו ויצא אחריו. לאחר שנים, יעקב קנה את בכורתו מעשו, וזכה בברכת יצחק בעצת רבקה. וכי רבקה אמנו, הצדקת, תבקש מבנה לשקר כדי לזכות בברכת הבכורה? אלא יש הסבר יפה של חז"ל שמבאר את עניין הבכורה. כמו שמכניסים לתוך בקבוק שני כדורים, מי הוכנס ראשון? זה שיצא שני. מכניסים אחד, ולאחריו שני, אך בהוצאה התהליך הפוך. אם כן, דווקא יעקב, שיצא מהבטן שני, הוא הראשון להריונה של רבקה והוא הוא הבכור במהותו.
הקשר הזה בין עשו ויעקב הוא כמו הקשר בין הנשמה והגוף. הגוף נולד, ורק לאחר שנים מספר מגיעה הנשמה ומופיעה בצורה מודעת. התינוק הזה, כל הווייתו עסוקה בענייני גוף, אוכל וישן, זוחל ויושב ועומד. והנשמה איפה? אלא שהנשמה, היא הראשונה, היא הקדם שאליו יש לשוב. היא כאן מראשית ועד אחרית, עוד לפני וגם אחרי מציאות הגוף הזה. אז מי קודם?
יש בתוכנו שתי נפשות, כמו שמסביר בעל התניא, אלוקית ובהמית. שתיהן יחד עובדות את ה' כל אחת בדרכה. אבל עם איזו מהן אנחנו מרגישים יותר בבית? מה יותר גורם לנו להתרווח ולהתמלא?
בשביל זה בדיוק מגיע המזמור "לדוד ה' אורי וישעי", שנאמר בכל ימי הרחמים והסליחות. בשיא המזמור מתנוסס הפסוק: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי…", וזו עומק בקשת אלול – אני רוצה שכל חיי יהיו בחינת בית ה'. שאני ארגיש בבית עם האלוקי שבי, שאני אזכה לזכך מידותיי ולטהר את נפשי כך שיהיה בביתי מקום לשכינה. שביתי יהיה בית ה'… אני וכל מה שחיי מביאים.
מההיכל החוצה
יש משל ידוע של בעל התניא על ימי אלול. במאמרו הוא שואל למה ימי הרחמים הגדולים הללו מתרחשים בימי חול:
הִנֵּה נוֹדַע שֶׁבֶּאֱלוּל הוּא זְמַן הִתְגַּלּוּת י"ג מִדּוֹת הָרַחֲמִים, וּלְהָבִין זֶה: כִּי לָמָּה הֵם יְמוֹת הַחֹל וְאֵינָם יוֹם טוֹב?… וּבְוַדַּאי יֵשׁ הֶפְרֵשׁ גָּדוֹל בֵּין יוֹם הַכִּפּוּרִים וּבֵין אֱלוּל.
אַךְ הִנֵּה יוּבַן עַל פִּי מָשָׁל לַמֶּלֶךְ שֶׁקֹּדֶם בּוֹאוֹ לָעִיר יוֹצְאִין אַנְשֵׁי הָעִיר לִקְרָאתוֹ וּמְקַבְּלִין פָּנָיו בַּשָּׂדֶה, וְאָז רַשָּׁאִין כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה לָצֵאת לְהַקְבִּיל פָּנָיו, וְהוּא מְקַבֵּל אֶת כֻּלָּם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת וּמַרְאֶה פָּנִים שׂוֹחֲקוֹת לְכֻלָּם. וּבְלֶכְתּוֹ הָעִירָה הֲרֵי הֵם הוֹלְכִים אַחֲרָיו, וְאַחַר כָּךְ בְּבוֹאוֹ לְהֵיכַל מַלְכוּתוֹ אֵין נִכְנָסִים כִּי אִם בִּרְשׁוּת, וְאַף גַּם זֹאת הַמֻּבְחָרִים שֶׁבָּעָם וִיחִידֵי סְגֻלָּה. וְכָךְ הָעִנְיָן עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל בְּחֹדֶשׁ אֱלוּל, יוֹצְאִין לְהַקְבִּיל אוֹר פָּנָיו יִתְבָּרַךְ בַּשָּׂדֶה.
כִּי הִנֵּה כְּתִיב "יָאֵר ה׳ פָּנָיו אֵלֶיךָ", שֶׁהוּא עִנְיַן הֶאָרַת י״ג מִדּוֹת שֶׁיִּהְיֶה "פָּנִים בְּפָנִים", דְּהַיְנוּ שֶׁיָּאִיר גִּלּוּי פְּנִימִיּוֹת רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵך לִמְקוֹר נְשָׁמוֹת יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי שֶׁיִּהְיֶה עִקַּר פְּנִימִיּוֹת רְצוֹנוֹ אֵלָיו יִתְבָּרֵך לְדָבְקָה בּוֹ בְּלֵב וָנֶפֶשׁ מֵעָמְקָא דְּלִיבָּא בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ…
הימים הללו כך מסביר בעל התניא, הם ימים שהנהגת י"ג מידות של רחמים מתגלה בעולם. זמן גבוה של הארת פנים. ה' רוצה בנו, מאיר פניו אלינו. ואיך יכול להיות, שדווקא הימים הללו 'מתחבאים' בתוך ימי שגרה וחול? בתוך התחלות חדשות ונסיעות וארגונים, בתוך סיומי חופש ויקיצות בבקרים. איך ימי האור המיוחד הזה מתגלים כימי שגרה כאלו?
מסביר לנו בעל התניא, שזה ממש בכוונה. בימים הללו אנחנו מגלים שגם בשדה שלנו, בתוך המרחב הפשוט שלנו נמצא אור ה'. מתוך השדות שלנו, שדות התודעה ושדות המציאות – קורא קול: אחת שאלתי. מתוך היומיום אנחנו מבקשים – אלוקות! דווקא בשדה, במרחב הפתוח, שעדיין בלתי מתחייב, אנחנו זוכים לפגוש את המלך. לגלות איך הנהגתו מתגלה ממש בכל מקום. בבית ובשדה, בעבודה ובלימודים, במשפחה ובחברים. חודש אלול מנער אותנו החוצה מההיכל. הוא מזכיר לנו שהחיים הרוחניים והאלוקיים שלנו לא צריכים להישאר בבית הכנסת ובית המדרש. הם צריכים להיות גם בשדה. שהבקשה העמוקה שלנו היא ש'עיקר הרצון שלנו הוא לדבוק בו בלב ונפש מעומק הלב'. זו הבקשה. זה האחת שאלתי.
אנחנו מבקשים באלול חיים של ממש, לא רק של בית כנסת, כדי שכל החיים שלנו יהיו מונשמים מתוך אותה תודעת אלוקות, מתוך תודעת מלכות. יש מלך בעולם, והוא יכול להגיע עד לשדה שלי. שלי ממש. הוא יכול ורוצה לפגוש אותי גם בתוככי החיים. הוא מאיר פניו אלינו, ואנחנו משיבים באהבה.
חודש הרחמים מזכיר לנו, אנחנו רוצים להרגיש בבית. שהלב שלנו ירגיש בבית. שנרגיש איך כל המציאות יכולה להרגיש בבית. שיש לנו מקום למקום, שיש לנו קרבת הלב, שיש לנו בחיים שלנו ממש כמו שהם, מקום. שאנחנו לא צריכים רק להתאמץ וללבוש בגדים אחרים, שלא יהיו לנו שתי רשויות חלילה. יהודי של בית כנסת ויהודי של יומיום. בחודש אלול אנחנו מבקשים מכף רגל ועד ראש, מהשדה ועד לארמון, להיות יהודים שיש להם בקשה אחת ויחידה. שבתי בבית ה', בכל יום, בכל יום ויום, מימי חיי.
